שאל את הרב

  • הלכה
  • סוגי בגדים

ברכה על ט"ק אחרי הפסק

undefined

הרב בניהו שרגא

ד אב תשע"ח
שאלה
שלום רב לכבוד הרב. האם צריך לברך על הט"ק לאחר שחיה של שלוש שעות ויותר בים או בבריכה (לדוגמא), ואם כן, מדוע לא ראינו שנזהרים בזה. אשמח מאד אם הרב יוכל להרחיב עם המקורות. תודה רבה ויישר כח!
תשובה
שלום וברכה יברך שוב על הטלית בשעה שיחזור וילבשנה בשנית באחד מהמקרים הבאים: א. כשבפועל עבר זמן עד שחזר ללובשה והסיח דעתו [משנ''ב] . היינו שעבר לפחות חצי שעה מפשיטת הטלית [יבי''א /אור לציון ח''ב,מד אות יד] או שעה וגם עבר מבית לבית [תשובות והנהגות]. ב. כשפשט טליתו והתכוון שלא ללובשו שנית .הפסיקה לו המצווה ביד בהתפשטות [משנ''ב].. [כשהיתה לו כוונה מפורשת לא ללובשה אח''כ (פס''ת ח,כז) או כשקיפל טליתו לתוך כיס הטלית שמוכח שמחשבתו לא לחזור ללובשה (משנ''ב)]. ג. כשלובש טלית אחרת (בא''ח). בנוסף לנאמר לעיל , גם כשמתקיים אחד התנאים הללו המצריכים לברך, אכן יברך דווקא כשלא מתכוון להתעטף מאוחר יותר באותו יום בטלית גדול. [אם כוונתו בהמשך להתעטף בטלית גדול, לא יברך על הקטן אלא בהמשך כשיברך על הגדול, יכוון לפטור את הקטן]. (הלכה ברורה). לפי''ז, לשאלתך, השוהה שלוש שעות בשחיה – לפי יבי''א, האור לציון – יש לו לברך שוב. [כמובן, כשלובש טלית בשיעור המתחייב בברכה. עיין ב'מקורות והרחבה' בהמשך לגבי שיעור זה]. אמנם יש שלא מברכים (כך מובא בתשובות והנהגות ובפס''ת סימן ח הערה 245) משום ספק ברכות להקל. חוששים שאולי אין זה הסח הדעת כי סיבת ההפסקה ברורה ומוגדרת בזמן מסוים ובדעתו לחזור וללבוש בחלוף זמן מסוים זה. על מנהג זה שלא לברך כתב בתשובות והנהגות ' ...וכיון שיש חשש ברכה לבטלה, רק בצירוף הפסק מבית לבית ושהה, הוריתי לברך. ולפי דרכינו אם שהה בלי טלית או ט"ק שעה או שתים בדעתו עלה להחזירו כל הזמן אינו חוזר ומברך, אבל בצירוף הליכה מבית לבית ראוי לברך...'. בשורות טובות לכלל ישראל ונשמח לחזות ברחמים בבניין אריאל מקורות והרחבה הב''י השווה זאת לתפילין. לכן סבר שצריך לחזור ולברך כשמתעטף שוב. כך כתב בבית יוסף אורח חיים סימן ח '...בהדיא אמרינן פרק לולב וערבה (סוכה שם) דרבא הוה מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך וכי איצטריך זמנא אחריתי עייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך ומשמע ודאי שהיה מניח תפילין כל היום וכשמסיר אותם כדי ליכנס לבית הכסא ודאי היה על דעת לחזור ולהניחם מיד כשיצא ואפילו הכי היה מברך והוא הדין לציצית. וכן כתב בשבלי הלקט (ענין תפלה סי' ה ג.) וזה לשונו ציצית אף על גב דלא אשכחן דמיתסר בהיסח הדעת מברך עליה כל זמן שמתעטף כדמשמע פרק התכלת (מנחות מג.) מעובדא דרב יהודה עכ"ל' אמנם דר''מ שם דוחה את ההשוואה לתפילין כשנכנס איתם לבית הכסא שאסורים בתפילין ולכן הוי הפסק וחוזר ומברך. כמו כן לא דומה למצב שיש הסח הדעת כגון שלא התכוון לחזור ולהתעטף, שאז גם חוזר ומברך. אך במקרה שאין הפסק [אלא היה תמיד מותר לו ללובשו] ואין הסח הדעת [אלא פשט מרצונו על דעת לחזור ולהתעטף], לא חוזר ומברך. כך לשונו של דרכי משה הקצר אורח חיים סימן ח '(ו) ואני אומר שאין הנידון דומה לראיה דהתם גבי תפילין שהוצרך לחלצן דאסור ליכנס בהן לבית הכסא ולא בדעתיה תליא מלתא ולכן צריך לחזור ולברך דזהו הוי הפסק אבל כשמסיר התפילין במקום שלא היה צריך להסירם ודעתו ללבשן מיד אין צריך לחזור ולברך והוא הדין גבי ציצית אף על גב דמסירם משום שרוצה ליכנס לבית הכסא מאחר דלא צריך להסירן לא חשיב הפסק ואין צריך לחזור ולברך כדעת הטור. וחילוק זה שכתבתי הוא בהדיא בגמרא (ברכות) פרק מי שמתו לענין אם הפסיק בתפלתו אם צריך לחזור לראש ועיין שם דף כ"ג (ע"א) וכתב בית יוסף עוד ראיה לדבריו וזה לשונו וכן כתב בשבלי לקט ציצית אף על גב דלא אשכחן דמיתסר בהיסח הדעת מברך עליהן כל זמן שמתעטף עכ"ל וגם דברים אלו דחויים ואין מכאן ראיה כלל להיכא שמסיר טליתו ודעתו לחזור וללבשו דאז לא הוי היסח הדעת ואין צריך לחזור ולברך...'. וכך אכן נפסק בשו''ע ח,יד אם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. הגה: וי"א שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו (אגו' סי' ל"ה). וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן, והכי נוהגין (שם) (עיין לקמן סימן כ"ה ס' י"ב). המשנ''ב ציין שלכו''ע מברכים כאשר בעת הפשיטה התכוון לא ללבוש מיד [מיד בהתפשטות הלכה לו המצווה] או כשבפועל שהה זמן ובכך הסיח דעתו עד שחזר ללובשו [הוי הסחת דעת]. כך לשון המשנה ברורה סימן ח ס"ק לז '...ודע דאם בעת הפשיטה לא היה דעתו ללבוש מיד רק אחר איזה זמן אף שאח"כ חזר ונתעטף בו מיד לכו"ע צריך לחזור ולברך ואפילו אם נשאר עליו ט"ק דתיכף שפשטו אזדא לה המצוה. וה"ה להיפך אם בעת הפשיטה היה דעתו ללבוש מיד ואח"כ נשתהא איזה זמן והסיח דעתו גם בזה לכו"ע צריך לחזור ולברך אפילו אם נשאר עליו ט"ק...'. אמנם אף ששו''ע הצריך ברכה ,סובר הגרע''י שאין לברך כשבדעתו לחזור וללובשו מיד משום שאמרינן ספק ברכות להקל אף נגד מרן. כך לשונו בשו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן ב 'ה) ולענין הלכה נראה שאף על פי שיש כמה ראשונים המסייעים למרן השלחן ערוך, שאפילו אם היה בדעתו לחזור וללובשו מיד צריך לחזור ולברך, מכל מקום הואיל והרמ"א והב"ח וסיעתם חולקים על מרן, וסבירא להו שאין צריך לחזור ולברך כל שהיה בדעתו לחזור וללובשו מיד, וכן פסק מהרא"י בעל התרומת הדשן בפסקיו (סימן קכ). ע"ש. הכי נקטינן לדינא, משום דקיימא לן ספק ברכות להקל אפילו נגד דעת מרן....'. א''כ יוצא שאף להולכים בתר השו''ע, לא מברכים כאשר אין הפסק ואין הסח דעת משום ספק ברכות. מהי שהות הזמן שייחשב הפסק באופן שיצטרך ברכה נוספת? מהלקט יושר משמע שרבו בעל תה''ד ברך אחר שינת צהריים. כך לשון הלקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד מג ענין ג '...כשעמד משינת הצהרים היה מברך מיד על ארבע כנפות שלו, כמו שפי' בהלכות ציצית....'. מ'קול אליהו' עולה שהאר''י ז''ל היה מברך אחר צאתו מהטבילה. כך לשון שו"ת קול אליהו חלק ב - אורח חיים סימן ב הנכנס למרחץ ומסיר טלית קטן מעליו, או כשמחליף חלוקו ומסיר הטלית קטן מעליו, אז ודאי צריך לברך כשחוזר ולובשו לסברת כל הני רבוותא. וכן ראיתי לרבנן סבוראי פה עה"ק ירושלים ת"ו שנוהגים כן. וכן שמעתי משם מרן הקדוש האר"י ז"ל, שהוא היה נוהג לברך על טלית קטן אחר צאתו מן הטבילה. וכן מצאתי אני עני כתוב בכתבי תלמידו מהרח"ו ז"ל. ועדיין אני אומר דאם מחליף חלוקו ומסיר הטלית קטן מעליו דאין צריך לברך כשחוזר ולובשו, דלא דמי לטבילה ולמרחץ, דהתם איכא הפסק גדול. אכן הכא במחליף חלוקו דתיכף ומיד חוזר ולובש הטלית קטן ואין כל כך הפסק, נראה לעניות דעתי דאין צריך לברך, וכן ראיתי נוהגים. רבינו יוסף חיים חילק בין שהות גדולה כנהוג במרחץ שאז צריך לברך לבין שהות קטנה כנהוג בטבילה שאז אין לברך. [שאני האר''י ז''ל שגם בטבילה שהה הרבה משום כוונותיו]. כך לשונו הזהב בשו"ת רב פעלים חלק ב – אורח חיים סימן ה '...זאת ועוד מצינו לרבינו האר"י ז"ל שהיה מברך על טלית קטן ביציאתו מבית המרחץ או מן הטבילה, וכאשר העיד על זה רבינו מהרח"ו ז"ל בשער הכונות דף יו"ד /י'/ ע"ש, והרב כסא אליהו ז"ל העלה כן להלכה לברך על טלית קטן כשיוצא מן המרחץ או מן הטבילה, שסמך בזה על מנהג רבינו האר"י ז"ל, ורק במחליף חלוקו שמסיר טליתו מעליו ומחזירו תכף, דאינו צריך לברך כשחוזר ללבשו, דלא דמי לטבילה ומרחץ, דאיכא הפסק גדול ע"ש, ואנא עבדא במ"א כתבתי דאה"נ במרחץ דאיכא שהות גדול יפה כתב, אבל בטבילה דליכא שהות גדול אין לברך, ורבינו האר"י ז"ל שאני שהיה שוהה בטבילה ועושה כונות הרבה, ואיכא הסח הדעת מחמת הכונות, ולכך היה מברך, משא"כ שאר אדם אין להורות לברך משום סב"ל...'. למעשה פסק הגרע''י והאור לציון [ח''ב, מד אות י] שבשהות של לפחות חצי שעה, יש לו לברך שוב. כך לשונו בשו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן ב אות ו '...אם פשט טליתו על דעת שיחזור ללובשו אחר חצי שעה או יותר נראה לי שיש לברך, שכל ששוהה כל כך הרי הוא כשהיית בית המרחץ, ולא נחשב כפושט טליתו על מנת ללובשו מיד. והנה לשון "מיד" אינו שוה בכל הענינים...'. הרב משה שטרנבוך מעלה את הזמן לשעה שרק בשהות כזו יש לו לברך. אמנם מציין שהעולם לא נזהרים בזה ולא מברכים. [למעשה הורה לברך רק בשהות של שעה וגם הליכה מבית לבית. לשונו יובא לקמן] כך לשונו בתשובות והנהגות כרך א סימן לב '...שהה במרחץ שהוא גם בלי הטלית קטן אפילו כשעה נקרא שהה איזה זמן והסיח דעתו, וראוי לברך, שעד חצי שעה חשיב סמוך אבל בשעה נחשב שהה והסיח דעתו, (שאין בדעתו במרחץ ללבשו מיד) ואף שאין העולם נזהרים בזה, מי שנוהג לברך אחרי שהייה גמורה בים יש לו על מה לסמוך, שזהו העיקר להלכה לברך וכמ"ש, ובלאו הכי לרבינו הגר"א קיימא לן כמחבר שאם פשט ולבש מיד חייב לברך אבל המקילין יש להם לסמוך על המנהג שנהגו להקל...'. אופן נוסף לחייב ברכה זה הסח הדעת. היינו שלא היה בדעתו לחזור וללובשו, אף שלמעשה חזר ולבשו מידית. כך עולה משולחן ערוך הרב אורח חיים סימן ח סעיף כג '...אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות אזי אפילו אם אח"כ נמלך ללבשו תיכף ומיד צריך לחזור ולברך עליו...'. צורה נוספת של הסח הדעת היא כשהמציאות נראית שפשט כדי לא לחזור וללבוש אף שפשט בסתמא דוגמא לכך היא כשפשט וקיפלו והניחו בתיק. כך פוסק המשנה ברורה סימן ח ס"ק לח '...ונראה דאם פשט אותו בתוך התפלה אפילו בסתמא הוי כמו שפשט אותו על דעת לחזור וכן אם קיפלו והניחו בתוך כיסו הוי כמו שפשט אותו בפירוש ע"ד שלא לחזור'. אופן נוסף לחייב ברכה זה כשלובש טלית אחרת. כך פוסק הבן איש חי [בראשית, י] '...אם החליף בגדיו ולבש טלית קטן אחר אפילו שהוא לובשו תכף ומיד אחר שפשט הראשון יברך על זה החדש...'. כך פסק יבי''א ח''ח, או''ח, ב,אות ז והוסיף שכך המנהג כבן איש חי ולא אמרינן ספק ברכות במקום מנהג. כאופנים הללו פסקו הילקו''י סימן ח,נב והלכה ברורה סימן ח סעיפים מג-מה פסק שהפושט טליתו, יברך שוב על הטלית בשעה שיחזור וילבשנה בשנית באחד מהמקרים הבאים: ד. כשעבר לפחות חצי שעה מפשיטת הטלית. ה. כשפשט טליתו והתכוון שלא ללובשה שנית [כשהיתה לו כוונה מפורשת לא ללובשה אח''כ או כשקיפל טליתו לתוך כיס הטלית שמוכח שמחשבתו לא לחזור ללובשה]. ו. כשלובש טלית אחר. כמובן יש להעיר שכדי לחייב ברכה על טלית צריך שיהיה בה כשיעור המתחייב בברכה. יש בעניין השיעור הנצרך מח'. עיין במשנ''ב טז,ד שהביא חלק מהדעות. למעשה פסק בהליכות עולם ח''א פרשת לך לך,ד והלכה ברורה טז,א שאמנם לעניין לצאת י''ח אפשר בטלית של אמה וחצי על אמה אך כדי לברך צריך שיהיה שתי אמות [96 ס''מ] על אמה [48 ס''מ] לבד מחור הנקב של בית הצוואר. משנ''ב טז,ד ופס''ת טז,ב מאפשרים ברכה אף על אמה וחצי על אמה. כשהרוחב הוא אמה כולל נקב בית הצוואר – הליכות עולם שם /הלכה ברורה שם /פס''ת טז,ב לפי החזו''א מקלים לברך כשרוחב הטלית שעל כל כתף יותר גדול מרוחב הנקב. כשיש חתך בקדמת בית הצואר – פס''ת טז,ב מצטרף לשיעור כי אין חסרון בנקב. רק חתך. יש להוסיף שגם כשמתקיימים כל התנאים לברך, עדיין כתב בהלכה ברורה טז שם שאם עתיד להתעטף בטלית גדול, עדיף שלא יברך כלל כרגע על הטלית קטן אלא יפטור עצמו בטלית הגדול. כמו''כ יש לציין שיש שלא מברכים אף אחר שהות של יותר משעה ללא הטלית (כך מובא בתשובות והנהגות ובפס''ת סימן ח הערה 245) משום ספק ברכות להקל. חוששים שאולי אין זה הסח הדעת כי סיבת ההפסקה ברורה ומוגדרת בזמן מסוים ובדעתו לחזור וללבוש בחלוף זמן מסוים זה. על מנהג זה שלא לברך כתב בתשובות והנהגות 'ונראה לכאורה שלדידן דאכשור דרא, והטלית קטן כשיעור, וראוי לברכה כטלית גדול, אם שהה במרחץ שהוא גם בלי הטלית קטן אפילו כשעה נקרא שהה איזה זמן והסיח דעתו, וראוי לברך ...ואף שאין העולם נזהרים בזה, מי שנוהג לברך אחרי שהייה גמורה בים יש לו על מה לסמוך, שזהו העיקר להלכה לברך מלבד מנהג רבנן קשישאי בירושלים כהנ"ל. ועיין ש"ע הגרש"ז (סימן ח' ס"ק כ"ד) דמשמע דשעור שהה היינו כמה שעות, [וע"ע במש"כ בסימן כ"ה סעיף כ"ח דזמן מרובה מיקרי ב' או ג' שעות]. וכן בפסקי סדורו כתב שאם פשטה ע"מ ללובשה אחר כמה שעות מברך אף שדעתו מתחילה לכך ואף שנשאר עליו ט"ק, וביוה"כ במנחה הציבור הלכו הביתה להפסק יותר משעה, והוריתי לברך וצירפתי שמלבד שבמ"ב ובאור הלכה הנ"ל מבואר דשעור שהייה הוא מועט משעור הגר"ז, הרי גם לרוב הפוסקים הליכה לביתו חשיב הפסק, עיין במ"ב סימן ח' ס"ק ל"ג בענין הפסק הליכה מבית לבית. ואמנם במ"ב סימן ח' (ס"ק מ"ב) כתב שהישן ביום שינת הצהרים יש דעות בין הפוסקים אם זה בכלל היסח הדעת, ושע"כ מהנכון שיכסה בו בשעת השינה ע"ש, והיום בסתם שינת הצהרים הוא גם כשעה [ע' במ"ב ס' ד' סקל"ו], ומ"מ דעתו שיש בזה ספק, ויתכן דרק משום שנה הוי היסח הדעת אבל בסתם שפושטו כדי ללבשו אחר שעה אפשר דלא חשיב היסח הדעת ולא חשיב שהיה מרובה, ואינו חוזר ומברך, וכיון שיש חשש ברכה לבטלה, רק בצירוף הפסק מבית לבית ושהה, הוריתי לברך. ולפי דרכינו אם שהה בלי טלית או ט"ק שעה או שתים בדעתו עלה להחזירו כל הזמן אינו חוזר ומברך, אבל בצירוף הליכה מבית לבית ראוי לברך וכמ"ש. '. בשורות טובות לכלל ישראל ונשמח כולנו בבניין אריאל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il