שלום, מה לגבי אם האריכות בתפילה בין אם בכוונות למילים עצמם ובין אם הארכה בבקשות אישיות בברכות השונות/בשומע תפילה, באה על חשבון אמירת קדושה על הציבור? ומה לגבי מודים דרבנן? יש ציבורים שאני מראש יודע שאם אתפלל עם התוספות שאני מכוון בהם יותר אפסיד קדושה ותמיד מתחבט בשאלה הזו. אגב, האם פיתרון אפשרי במידה ונמצאים בשומע תפילה כשהציבור בקדושה הוא לענות שצריך כחלק מהתפילה האישית (נראה לי תמוה שאוכל להוסיף בקשות בשפה שלי ובפשטות וכמה שמתאים לי אבל דברים שבקדושה לא אוכל לענות באותו הזמן..). תודה רבה!

לשואל, שלום וברכה! מותר להאריך בכוונת התפילה למרות שכך לא תאמר את הקדושה עם הציבור. לעומת זאת אריכות מחמת תוספת בקשות פרטיות אינה מצדיקה בדרך כלל להפסיד את הקדושה, ועדיף במקום זה לדחות אותן לאחר "יהיו לרצון אמרי פי", שם מותר לומר את הקדושה. אין לומר את הקדושה בברכת שומע תפילה, כי היא מיועדת לבקשות ולא לדברי שבח. הרחבה: הביאור הלכה (סי' קט ס"א ד"ה הנכנס) התלבט בדין זה, האם מי שטבעו להאריך בתפילה רשאי להתחיל עם הציבור אע"פ שלא יסיים עד הקדושה, או שדינו כפי שנאמר בגמרא על מי שהגיע באיחור, שימתין עד הקדושה. אך למעשה נקטו הפוסקים להקל בדבר, כגון בערוך השולחן שם סעיף ה: "לפי מה שנתבאר דקדושה דוחה תפלה בצבור, אם כן אותם בני אדם המאריכים בתפלת שמונה עשרה באופן שאפילו יתחילו עם הציבור לא יסיימו קודם הקדושה, איך מצאו ידיהם ורגליהם? והא זהו נגד הגמרא, והיה להם להמתין עד אחר הקדושה, ומעולם לא שמענו ולא ראינו מי שיעשה כן. וכמה גדולי עולם המאריכין בתפלה עד אחר קדושה!... ונ"ל שזה לא אמרו חז"ל אלא באדם שאינו מאריך בתפלה, אלא שבא אחר שכבר הציבור התחילו להתפלל, דאדם כזה ימתין עד אחר קדושה ויתפלל ביחידות. אבל מי שדרכו להאריך בתפלתו ומתפלל תמיד עם הציבור, אין סברא שלעולם נבטלו מתפלת ציבור, אלא מתפלל עם הציבור, ואם הציבור עונין קדושה - ישתוק" (מקורות נוספים בכיוון זה ריכז בפסקי תשובות שם). יש לשים לב שהערוך השולחן כותב "אין סברא שלעולם נבטלו מתפלת ציבור", ולא מעלה כאפשרות כלל שנחייב אותו לקצר. מאידך, בשבט הלוי ח"י סי' כד כתב שהדבר פשוט שאין להאריך מחמת בקשות פרטיות על חשבון אמירת הקדושה עם הציבור. בילקוט יוסף (תפילה, סי' צ הערה מג) הסתייג גם מאריכות יתירה בכוונת התפילה עצמה: "ודע, שאין זה נכון להאריך בקביעות בתפלת השמונה עשרה ולהפסיד על ידי כך עניית קדושה עם הצבור... וירגיל עצמו לכוין במהרה הכוונות ההכרחיות בפירוש המלים... אלא שיש לחלק בזה בין כוונה המעכבת, דהיינו בפירוש המלים, לבין המאריך בכוונה בהרחבת הדברים ותיאורם במחשבתו, ומענין לענין באותו ענין, דבזה אין ראוי להאריך באופן שמפסיד קדושה". ולעומת זאת בספר 'פאר עץ חיים' (ירושלים תרס"ג, סי' ז) למד מדברי חז"ל על החסידים שהאריכו בתפילתם שעה שלמה שמותר להאריך בתפילה גם על חשבון עניית הקדושה עם הציבור, לדעתו - אפילו בתוספת בקשות פרטיות (הוא מחלק בין אריכות שעניינה כוונה בסיסית במילות התפילה, שמצווה לעשות כך למרות הפסד הקדושה, לבין אריכות בתוספת בקשות וכוונות, שבה מותר להאריך אבל אין מצווה בזה). לענ"ד המנהג המקובל והמסתבר הוא כפי שמתאר בעל ערוך השולחן. עיקרה של התפילה הוא עבודה שבלב, ואי אפשר לקבוע גבולות של זמנים לנפש המשתוקקת להשתפך לפני קונה. אלא שאריכות מלאכותית בתוספת בקשות ראוי לדחותה לסוף התפילה. ואם במקרה מיוחד אדם מרגיש צורך עז להוסיף בקשה ארוכה באמצע התפילה, יש לו על מי לסמוך, שכן אמנם תוספות אלה אינן חובה כמובן ואעפ"כ יש בהן קיום מצוות תפילה, והעוסק במצווה פטור מן המצווה. לעניין אמירת קדושה בשומע תפילה, בחידושי הגר"א על מסכת ברכות (מובאים בספר אמרי נועם, מהדו' ירושלים תשכ"ח עמ' יד) כתב שאין לומר קדיש וקדושה בשומע תפילה. כעין זה נכתב בהליכות שלמה בשם הגרש"ז אוירבך (תפילה, עמ' קיא) שאין לומר אמן יהא שמיה רבא באמצע שומע תפילה, כי זוהי בקשה על כבוד שמיים ולא צורכי האדם.