היכן בתלמוד נמצא הדיון לגבי מספר המשתתפים המרבי שנחשב מספיק עבור המצוה של השתתפות בלוויה. מונח לי בזיכרון מספר כלשהו גבוה במיוחד. (זה היה בקשר להפסקת מצווה אחת בכדי לעסוק בלווית המת). מה לגבי השתתפות במנין בשבעה שיש שם כבר עשרות רבות של נוכחים?

כתובות דף יז. תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי ואמרי לה תליסר [תריסר] אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי עולא אמר כגון דחייצי גברי מאבולא ועד סיכרא רב ששת ואיתימא רבי יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. וכן פסק הרמב"ם בהלכות אבל פרק יד הלכה ט-יא: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ולהכנסת הכלה. במה דברים אמורים, בשאין לו כל צורכו; אבל יש לו כל צורכו, אין מבטלין. וכל שאין מתעסקין בתלמוד תורה, חייבין להתעסק עימו. מת אחד בעיר, כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, עד שיקברוהו; ואם יש לו מי שיתעסק בצרכיו, מותרין. תלמיד חכמים שמת, אפילו היו עימו עד שישים ריבוא, מבטלין תלמוד תורה להוצאתו; היו שישים ריבוא, אין מבטלין. ואם היה מלמד לאחרים, אין לו שיעור, אלא מבטלין הכל להוצאתו. מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל אמר לי לפני מספר שנים שלא מקיימים היום הלכה זו בגלל "עת לעשות לה' הפרו תורתיך" (תהילים קיט, קכו. ברכות נד.), שאם יבטלו תורה כדי שיהיו שישים ריבוא בלוויתו של כל תלמיד חכם, ויבטלו כולם מתורה כדי להשתתף בלוויה של כל אחד שלימד תורה לאחרים, תורה מה תהא עליה?! (הוא אמר לי דבר זה בהקשר לשאלה ששאלתיו בענין מצוות "מפני שיבה תקום"" האם יש לעמוד מלוא קומתו בפני כל אדם זקן בעת לימוד בבית המדרש בישיבת מיר בירושלים מקום שיש זקנים רבים שבאים במהלך סדרי הלימוד לאסוף כסף לצדקה, שהרי נפסק בשו"ע (יו"ד סימן רמד סעיף יא) שאפילו בשעה שהוא עוסק בתורה צריך לעמוד מפניו, או שניתן להסתפק בהידור שמתרומם קמעה ומראה בכך שהיה רוצה לכבדו בקימה מלאה, וניתן אולי לסמוך על כך שהם מוחלים על כבודם, וציינתי לסעיפים ו-ז בהם מצויין שאף במקרים שפטור מלעמוד מלוא קומתו יש לעשות לו הידור כנ"ל (וכמו המעשה ברב פפא דהוה משקי בי הלולא וכו' בקידושין לב: ושם ברש"י ד"ה הידור), [וזה בניגוד לדעת המשפטי שמואל שמביא הבית לחם יהודה על השו"ע לעיל סימן רמב סעיף לב שרב שמחל על כבודו, כבודו מחול רק כשמחל בפירוש אבל שתיקה לאו כמחילה דמיא], וענה לי שאכן ניתן להסתמך על כך. וסיפר לי שנשאל שאלה דומה באנשים שמקום לימודם היה סמוך לשטיבלאך עם מנינים רבים ותכופים, ואם הלומדים היו מפסיקים מלימודם כדי לענות לכל קדיש וקדושה זה היה מחריב לגמרי את לימודם, והוא ענה להם ש"עת לעשות לה' הפרו תורתיך" ודימה זאת לדין של שישים ריבוא בלווית המת של ת"ח כנ"ל). וע"ע בנדון זה בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה בסופו בספר אבן יעקב סימן כא שמרחיב בהא דלא מבטלין תלמוד תורה להלוויית המת בזמנינו. בענין תפילה במנין בבית האבל במקום שיש שם כבר עשרות רבות של נוכחים: הנה בעצם ענין התפילה בבית האבל, המנהג הוא להתפלל שם בעשרה ובמיוחד אם זהו המקום שבו נפטר המת, לתועלת הנשמה ולתועלת האבלים וזהו חלק ממצוות ניחום אבלים. (שו"ע ורמ"א יו"ד שעו ג, ו-שפד ג. גשר החיים פרק כ סעיף ג אות א. פני ברוך סימן י סעיף יח ובהערות. נטעי גבריאל ח"א פרק צא ובמקורות). ונראה שלענין זה אין צריך יותר ממנין מצומצם, ושאר האנשים עדיף שיתפללו במקומם הקבוע בבית הכנסת בגלל החשיבות שבתפילה במקום קבוע (עיין ברכות ו: כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו וכו', ובדף ז: כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו וכו' ובשו"ע סימן צ סעיף יט ובמ"ב שם) ומשום דברוב עם הדרת מלך, ומשום קדושת בית הכנסת (שו"ע סימן צ סעיפים ט, יא, יח, ובמ"ב ס"ק כז, כח, נה). בדרשות ופירושי רבנו יונה על התורה בסוף פרשת תרומה, כותב רבנו יונה בענין חשיבות התפילה בבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם מקדש מעט, שאם היה מקום שלומדים בו הלכה טוב יותר להתפלל בו, אמרו (ברכות ח.) אין לו להקב"ה ית' בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ואמרו עוד רב אמי ורב אסי (שם) אע"ג שהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא, לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו יתבי וגרסי. ולכן ראוי שלא להניח התפילה בבית הכנסת שרגיל להתפלל בה, אפילו בשביל בית הכנסת אחרת, משום קביעות מקום התפילה, וכ"ש בבתי האבלים ובבתי החופות והמילות, וטוב לעשות תיקון בדברים אלה, ע"כ ע"ש.