שלום כבוד הרב, אני לומד מסכת שבת והלכות שבת באופן עצמאי, ונתקעתי בשאלה הבאה שעלתה לי: בדף קנ"ז. מובאת מחלוקת רב אחא ורבינא האם הלכתא כר שמעון בכל השבת לבר ממוקצה מחמת מיאוס או לבר ממוקצה מחמת איסור. הרי"ף והרא"ש כתבו בפרק שלישי שבמחלוקת רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל ולכן הלכה כר שמעון לבר ממוקצה מחמת איסור, וכן מובא בב"י וכו. והתקשיתי להבין מדוע כל כך ברור שהמיקל בסוגיה זו הוא דווקא זה שסובר שהלכה כר שמעון לבר ממוקצה מחמת איסור? הרי מפשט הגמרא עולה לכאורה שהסובר ש"בכל השבת כולה הלכה כר שמעון לבר ממוקצה מחמת מיאוס" - יקל במוקצה מחמת איסור, ואם כן כלל לא פשוט מי מביניהם מיקל יותר?! אוסיף רק שהגמרא בדף מ"ד. ניסתה לומר אותו דבר ביחס לשיטתו של רבי יהודה, שהוא אוסר רק מוקצה מחמת מיאוס ולא מוקצה מחמת איסור, בעקבות דברי ר זירא, וניסיון זה נדחה רק בגלל ברייתא שבה מפורש שר יהודה אוסר טלטול מוקצה מחמת איסור. אך ביחס לשיטה הראשונה במחלוקת רב אחא ורבינא לכאורה אין סיבה לחשוב שהוא אוסר גם מוקצה מחמת מיאוס וגם מוקצה מחמת איסור. לכן קשה לי כל כך מנין לרי"ף ולרא"ש שהמיקל במחלוקת רב אחא ורבינא הוא דווקא האוסר מוקצה מחמת איסור ולא להיפך? בתודה מראש

שלום נביא תחילה את דברי הגמרא במסכת שבת: חד אמר: בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון, לבר ממוקצה מחמת מיאוס, ומאי ניהו - נר ישן. וחד אמר: במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון, לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו - נר שהדליקו בה באותה שבת. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס - אפילו רבי שמעון מודה. הרמב"ן הסביר שלדעה הראשונה ודאי אסור מוקצה מחמת חסרון כיס או מוקצה מחמת איסור כאשר האיסור עדין לא הותר. וא"כ הרי"ף והרא"ש פסקו כדעה המקילה - כדעה השניה. סברתו שכן אנו מוצאים שהדעה הראשונה נוקטת שאין הלכה כר"ש במוקצה מחמת מיאוס, והדעה השניה אומרת שאף בזה הלכה כר"ש אך לא במוקצה מחמת איסור משמע שניתן להקל יותר במוקצה מחמת מיאוס מאשר במוקצה מחמת איסור, אחרת היה הניסוח בדעה השניה הלכה כר"ש בכל השבת כולה לבר ממוקצה מחמת איסור. יום טוב