ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שאל את הרב תורה, מחשבה ומוסר עקרונות בקיום מצוות

קיום מצוות לא תטור

הרב בניהו שרגאט"ו תמוז תש"פ
שאלה
שלום לכבוד הרב. בענין מצוות לא תקום ולא תטור. במקרה שאדם אחר פגע בי, ובאמת התנהג בצורה לא ראויה, ואפשר לומר שממש פשע והרע (אבל לא עד כדי כך שאוכל להתלונן למשטרה וכד). האם עכשיו אני צריך להתנהג איתו "כרגיל", לכאו לפי ענין לא תטור אסור לי להראות לו שאיני שלם איתו, וזה תמוה בעיני, משום שאם חובה להתנהג כך אנשים ימשיכו לפגוע בי ובאחרים בלי ש"ישימו להם מעצור", ואכן מצינו בגמרא (יומא דף פז.) שאמוראים לא מחלו למי שפגע בהם וציפו שיבקש הפוגע מחילה. אני יודע שי"א שדיני לא תקום ולא תטור זה רק בממון, אבל בפשטות דעת הרמב"ם ועוד אינה כך, ולכאו יקשה על האוסרים כנ"ל. ומוסיף אני לשאול - האם לכל הפחות אני יכול להתנהג בפחות אמון כלפי מי שפגע בי, לא לסמוך עליו וכד, או שלחלוטין עלי להתנהג כאילו לא קרה דבר. תודה.
תשובה
שלום וברכה לשואל היקר התרשמתי מעצמתך הפנימית העוצרת את רגש הנקם הטבעי ומבקשת לברר את הדרכת התורה בעניין. אשריך. מאחל לך שתמיד תשרה האהבה והאחווה השלום והרעות במעונך ומתוך כך השפע יגיע לעמ''י ולעולם כולו. שאלתך בעצם האם איסור 'לא תטור' אוסר על הנפגע מאדם אחר להראות לו שהוא כועס עליו. הדוגמא המובאת לאיסור זה היא שבמקרה ויש חוסר עשית טובה של החבר כלפיך, אסור לך לנטור זאת בלב. בשאלתך מדובר במקרה שונה: א. לא מדובר באדם שמנע טובה אלא פגע ממש. כיון שהנפגע מתבזה, אינו עובר על 'לא תיטור' אף כשהפוגע מבקש סליחה ומקבל על עצמו תיקון. (שו''ת רש''י. אמנם מסילת ישרים לכאורה מחמיר בזה). ב. לא מדובר על שמירת טינה בלב שאין בה תועלת, אלא על מראה כועס או אי נתינת אמון מלא וכדי להשיג תועלת שלא ימשיך בפגיעתו. כיון שיש בכך תועלת לעתיד, אינו עובר על 'לא תיטור'. אדרבה, עושה טוב בכך שמונע ממנו חטא (מהרי''ט. וכך משמע מהרמב''ם, מהחינוך, מהיד המלך וכך מובא בשם רבי אלחנן וסרמן הי''ד). ג. לא מדובר על עניין ממוני אלא על צער הגוף (כך אני מבין משאלתך). יש דעות שמתירות במצב כזה (יראים) ובטח כשלא מפייסו ויש לכך מקום (מאירי, מים חיים) כי בכך תהיה תועלת כשירגיש מה שאחרים מרגישים דבר שיגרום לו אולי לתקן את דרכיו (ע''פ הסבר 'מים חיים') . אמנם החפץ חיים פסק להחמיר אף בצער הגוף שיש בזה משום איסור נקימה ונטירה .אף שיש בזה מחלוקת ראשונים פסק להחמיר משום ספקא דאוריתא לחומרא. לכן, מן הראוי (אם זה שייך) שתאמר לו שמה שעשה מאוד מפריע לך ואתה מצפה לתיקון הדבר מצדו. כל עוד לא נעשה התיקון מצדו ואתה מרגיש שיש פה תועלת, בוודאי מותר לך להראות לו במעשיך שאתה מקפיד עליו. אמנם צריך שיתקיימו תנאי התועלת של החפץ חיים (הלכות לשה''ר כלל י,ב) שהם שאכן ראית והדבר ברור לך שהוא פגע בך, ברור לך שהוא לא עשה כדין, אינך מגזים בהתנהגות כלפיו, כוונתך לתועלת, אין אפשרות להשיג את התועלת בצורה אחרת ואכן יש סיכוי שהתועלת תושג. אמנם, ברגע שהוא יבקש מחילה אמתית ויתקן את אשר עשה, ראוי לך לסלוח לו אף שהפגיעה היתה קשה . כך דרכם של ישראל (רמב''ם). זה מעשי אכזרי לא למחול (שו''ת רש''י). זה קשה מאוד מאוד מאוד. לא סתם נאמר על אדם כזה 'כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו' (מאירי). מקורות והרחבות יש לחקור מה בדיוק אסור ב'לא תקום ולא תטור'. תלמוד בבלי מסכת יומא דף כג עמוד א דתניא: איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה, אמר לו: השאילני מגלך, - אמר לו: לאו. למחר אמר לו הוא: השאילני קרדומך! - אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני - זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך! - אמר ליה: לא. למחר אמר לו: השאילני חלוקך! - אמר לו: הילך, איני כמותך, שלא השאלתני - זו היא נטירה. דוגמא זו מובאת בהרבה מקומות וביניהם ברש"י (ויקרא פרשת קדושים פרק יט פסוק יח) וברמב''ם (דעות ז, ז-ח). הדוגמא המובאת לאיסור זה היא שבמקרה ויש חוסר עשית טובה של החבר כלפיך (חוסר רצון להשאיל חפץ), אסור לך לנטור זאת בלב. במקרה כזה, כותב המסילת ישרים שצריך להתנהג עמו רגיל. אפילו להטיב לחבר רק בפחות נעימות זה לא נכון . [אפשר להתפלפל אם כוונתו שעובר בכך על 'ואהבת לרעך כמוך' שצריך להיות באהבה כמוך ללא שום הבדל או שעובר על איסור לא תיטור והציווי לאהוב כמוך מלמד על איסור נטירה הסמוך לו. הרב משה שטרנבוך הבין שזה בכלל איסור לא תיטור. כך לשונו בתשובות והנהגות כרך א סימן תתלב '... (ועיין ב"מסילת ישרים" פרק י"א שאיסור נטירה אפילו נתן לו רק שלא נתן בסבר פנים יפות מחמת שחטא לו, או לא התנהג לגמרי כאלו לא חטא לו עובר בלאו, וצריך להתנהג כאלו לא חטא כלל, וקשה לעמוד באיסור חמור זה שאפילו בלב אם שמר איבה ולא אמר כלום עובר בלאו דלא תטור, עיין לשון הרמב"ם סוף הלכות דעות שצריך למחות הדבר מלבו לגמרי דוקא, אבל מלשונו בנקימה ונטירה משמע שעיקר הלאו כשמזכיר בפה דוקא ע"ש, אבל בחינוך מצוה רמ"ב ובשע"ת לרבינו יונה סי' ל"ח כתבו דאין העונש בזה על הדיבור אלא אפילו על הנטירה בלב עיין שם, ועיין בדברי רבינו החפץ חיים זצ"ל בפתיחה לספרו חלק הלאוין ח' ט' בבאר מים חיים שהאריך בזה)]. בהחלט דרישה לא קלה כלל. כך כותב המסילת ישרים בפרק יא 'גם השנאה והנקימה קשה מאד לשימלט ממנה לב הותל אשר לבני האדם, כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. ... ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה - חזק ואמיץ הוא. והוא קל רק למלאכי - השרת שאין ביניהם המדות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אמנם גזרת מלך היא, ... וענין הנקימה והנטירה ידוע, דהיינו: נקימה, לימנע מהיטיב למי שלא רצה להטיב לו או שהרע לו כבר. ונטירה, להזכיר בעת שהוא מטיב למי שהרע לו איזה זכרון מן הרעה שעשה לו. ולפי שהיצר הולך ומרתיח את הלב ומבקש תמיד להניח לפחות איזה רושם או איזה זכרון מן הדבר ואם לא יוכל להשאיר זכרון גדול, ישתדל להשאיר זכרון מועט, יאמר דרך משל לאדם: אם תרצה ליתן לאיש הזה את אשר לא רצה הוא לתת לך כשנצרכת, לפחות לא תתנהו בסבר פנים יפות, או אם אינך רוצה להרע לו, לפחות לא תטיב לו טובה גדולה ולא תסייעהו סיוע גדול, או אם תרצה גם לסייעו הרבה, לפחות לא תעשהו בפניו, או לא תשוב להתחבר עמו ולהיות לו לריע, אם מחלת לו שלא תראה לו לאויב, די בזה, ואם גם להתחבר עמו תרצה, אך לא תראה לו כל - כך חיבה גדולה כבראשונה, וכן כל כיוצא בזה ממיני החריצות שביצר מה שהוא משתדל לפתות את לבות בני האדם. על - כן באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו, (ויקרא יט): ואהבת לרעך כמוך, כמוך - בלי שום הפרש, כמוך - בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך - ממש. כיצד אפשר להגיע למצב של התנהגות רגילה כלפי מי שפגע בו? מבאר ספר החינוך ע''י הפנמה שהכל מסובב מלמעלה בעקבות חטא האדם ולא באמת בגלל הפוגע. כך לשון ספר החינוך מצוה רמא 'משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז, י"א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם.' ראינו שכשלא עשה עימו טובה, צריך להתנהג איתו כרגיל. אך מה קורה כשהוא לא מנע טובה אלא ממש עשה רעה בפועל. ממש פגע בחברו. האם גם אז אסור לנטור? שו"ת רש"י סימן רמה 'ובשם רש"י ז"ל מצאתי: שנים שנתקוטטו זה עם זה והכה האחד את חבירו. לאחר זמן בא ואמר לו אני מקבל כל רידוי וקנס שיאמר לי בית דין ותמחול לי (לי) על מה שהעויתי. קפץ זה ונשבע שלא למחול לו עולמית. וכשעברה חמתו נתחרט מן השבועה ורוצה למחול לו. שאל ידידי לומר: אם הנשבע זה הוא נשבע לבטל את [המצוה] (מצוה), שהרי כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך, וכתיב בקבלה נושא עון ועובר על פשע. ופירשו חכמים למי נושא עון, למי שעובר על פשע ולא חיילא שבועה. או דילמא אינה בטול מצוה וחיילא מצוה שבועה [וחיילא שבועה]. ... [והשיב] (השיב): שאין לדונו משום שבועה לבטל (מצוה) [המצוה] היא, דהכי תנן מנין שאם לא מחל [לו] שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים ואם איתא שהוא מבטל [המצוה] (מצוה), הוה לא [על הגליון: ליה] למתני הוא עובר בלאיו שנאמר לא תקום ולא תטור את בני עמך. אלא וודאי אין לדונו בלא תטור שהרי נתבזה ואי איפשר בלא נטירה, אלא (מהו) [מיהו] אכזרי הוא כדמפרש תמן...'. רואים מרש''י שכשהאדם נפגע והתבזה, אין איסור 'לא תיטור' כשאינו מוחל (לכן כשנשבע שלא ימחל לו, אין זו שבועה לבטל מצווה). רש''י דיבר במקרה שהפוגע מבקש סליחה ומקבל על עצמו כל תיקון שיאמרו לו, שאז הנפגע אכזרי אם אינו מוחל, אך עדיין לא עובר על 'לא תטור'. גם במשנה שאמרה שכשאינו מוחל הוא אכזרי (ודייק רש''י שהוא רק אכזרי אך לא עובר על לא תטור) , היא הוכיחה מאבימלך שתיקן את מעשהו ע''י שהחזיר את שרה ונתן מתנות לאברהם (בראשית פרק כ (יד) וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב ל֔וֹ אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ: (טו) וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ הִנֵּ֥ה אַרְצִ֖י לְפָנֶ֑יךָ בַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ שֵֽׁב: (טז) וּלְשָׂרָ֣ה אָמַ֗ר הִנֵּ֨ה נָתַ֜תִּי אֶ֤לֶף כֶּ֙סֶף֙ לְאָחִ֔יךְ הִנֵּ֤ה הוּא־לָךְ֙ כְּס֣וּת עֵינַ֔יִם לְכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֑ךְ וְאֵ֥ת כֹּ֖ל וְנֹכָֽחַת). ברמב''ם ישנה הדרכה למחול אף כשפגע בו רבות, אך גם הוא מדבר במציאות שהפוגע מבקש סליחה. רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה י 'אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא ועברתן שמרה נצח, וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה'. אמנם הרמב''ם כתב 'לא יקום ולא יטור' אך יתכן שלא התכוון שעובר על לאו זה אלא להורות לו שבפועל לא יטור אלא ימחל לו. אך בלשון ראשית חכמה כפי שמובא בשערי דעה משמע שכן עובר על איסור לא תטור אף במקרה שהשני הרע לו (מוסיף 'שנאמר'. משמע שמבין שהפס' מדבר גם בגוונא זו) שערי דעה הלכות דעות פרק ו '... וראיתי בספר ראשית חכמה בברייתות הנוספות בשם אור עולם שכתב בזה"ל, לעולם יגמול אדם חסד עם מי שהרע לו ולא יהי' נוקם ונוטר שנאמר לא תקום ולא תטור, וזה דרכן של ישראל הקדושים, אבל הכותים האכזרים וערלי לב נוקמין ונוטרין ועברתם שמורה לנצח וכה"א על הגבעונים בשביל שלא מחלו לשאול ולבניו והגבעונים לא מבני ישראל המה עכ"ל...'. אולי אפשר בדוחק להסביר ש'הרע לו' היינו בזה שלא עשה עימו טובה אך לא במקרה שביזהו. צ''ע. הדברים יותר ברורים במסילת ישרים לעיל שלכאורה חולק וסובר שאיסור נקימה ונטירה קיים לא רק כשהשני לא הטיב לו אלא אף שהרע לו ממש. כך לשונו בפרק יא: '... וענין הנקימה והנטירה ידוע, דהיינו: נקימה, לימנע מהיטיב למי שלא רצה להטיב לו או שהרע לו כבר. ונטירה, להזכיר בעת שהוא מטיב למי שהרע לו איזה זכרון מן הרעה שעשה לו...'. מכך שכתב מפורש את שתי האפשרויות 'שלא רצה להטיב לו או שהרע לו' ,אי אפשר לפרש כוונת 'שהרע לו' כמו 'שלא רצה להטיב לו' אלא ע''כ דיבר גם על מצב שהרע לו ממש, ובכ''ז אסור לנקום ולנטור. לכאורה אין לצמצם את מסילת ישרים שמחמיר דווקא כשביקש מחילה שכן הוא לא צמצם זאת בכך, אך יתכן לדייק מלשונו הזהב ' שהרע לו כבר', היינו שנגמרה ההרעה ואין תועלת בהתנהגות אחרת כלפיו. כשיש תועלת בהתנהגות שונה כלפיו כדי שיפסיק להרע, יתכן שעל זה לא דבר המסילת ישרים ויהיה מותר כפי שנראה מהמהרי''ט לקמן. המהרי''ט חילק בין נידוי לשם נקמה על חוב שבזה עובר על 'לא תקום ולא תיטור' לבין כשמתכוון לתועלת שלא יציקו לו יותר בעתיד שכך דרכן של ת''ח לעשות ולפיכך לא רק שזה בסדר אלא כך נכון לעשות כדי למנוע מהם חטא. שו"ת מהרי"ט חלק ב - יורה דעה סימן כט '...וההיא דאייתי מר דאמרו בירושלמי זקן שנדה לצורך עצמו אפי' כהלכה אין נידויו נדוי שהבי' בת"ה בהגהה בשם ראבי"ה לצורך עצמו כדי להשתכר בהתרתו ולכך אין נדויו נדוי אין ללמוד משם למי שמתכוין שלא יוסיפו לעשות עוד כדבר הזה שכן דרכן של ת"ח שאינן עושים להתנקם על מה שעבר אלא לתקן לעתיד שלא יהיו פוגמי' בכבודו ולא בכבוד שלוחו ולא יוסיפו בני עולה לענותו והיכי מדמה לה מר למי שמתכוין להשתכר בהתרתו בבצע כסף דההוא דיניו בטלים... וכן אם עושה להנקם ממנו על מלוה ישנה שיש לו עליו ההוא רשע מיקרי דקעבר על לא תקום ולא תטור אבל כשמתכוין שיהיו זהירין להבא בכבודו ובכבוד שלוחו אין רע אדרבא חושך אותם מרעה לבלתי יחטאו...'. אפשר אולי לחזק את המהרי''ט ע''פ הרמב''ם. רמב"ם הלכות דעות פרק ז הלכה ח 'וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר ולא תטור את בני עמיך, כיצד היא הנטירה, ראובן שאמר לשמעון השכיר לי בית זה או השאילני שור זה ולא רצה שמעון, לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור ממנו ואמר לו ראובן הא לך הריני משאילך ואיני כמותך לא אשלם לך כמעשיך, העושה כזה עובר בלא תטור, אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום, לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל, וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.' הרמב''ם מנמק את איסור הנטירה כדי שיתקיים ישוב הארץ והמשא ומתן בין האנשים .דבר זה יקרה בהעדר נטירה המסוגלת לגרום לנקמה. לפי טעם זה אפשר להבין את הצמצום של המהרי''ט. דווקא כשנוטר בתור נקמה יש חשש שבאמת ינקום וייהרס היחס הטוב בין אנשים, אך כשנוטר כדי להשיג תועלת עתידית להפסקת הצקה, אז אדרבא, הנטירה גופא תגרום להפסקת הצקה וממילא לישוב הארץ. נראה להוכיח את ההתר לתועלת גם מספר החינוך לגבי איסור הונאה. כך כותב ספר החינוך מצוה שלח 'שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם. ... ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן ינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים. ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם. ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להנצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו. ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בענין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה [שבת פ"ח ע"ב] הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר [שופטים ה', ל"א] ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. כלומר – ה'חינוך' מדמה את העניה למחרף כמו הריגת בא במחתרת שהתורה התירה לאדם להציל את עצמו מנזקי חברו. לא צריך להיות כאבן ללא הופכין ולהיראות כמודה על החירופין. א''כ לכאורה כדברי המהרי''ט שמותר להתנהג עם הפושע נגדך (מחרף) לא כרגיל כשיש לזה תועלת בהצלה עצמית (לא יהיה כאבן ללא הופכין אלא יגרום בעניתו לעצירת החירופים ויובן לקהל שאינו מודה בהם). נראה להוכיח גם מ'יד המלך' כמהרי''ט שאין איסור נקימה ונטירה כשמדובר בתועלת. הוא סובר שאיסור נקימה ונטירה הוא דווקא בדוגמאות של שאלה ושכירות שאלו דברים שחברים עושים אחד כלפי השני ולכן כשמונע זאת ממנו כנראה יש פה רוע לב דבר שהתורה רוצה לאוסרו. לעומת זאת, המונע מחברו הלוואה או מתנה , יתכן מאוד שזה לא מרוע לב אלא מתוך חשש להפסיד ולכן יתכן ואין בכך איסור תורה של נקימה ונטירה. עפ''י דבריו אלו ניתן לומר כמהרי''ט לכאורה. שכאשר מדובר בתועלת, אזי מוכח שאינו עושה כן מחמת רוע לב ולפיכך התורה לא תאסור כאן. אמנם מסכם שזו מידה רעה שיש להתרחק ממנה, אך יתכן וכשיש בה תועלת, הוא יודה למהרי''ט שאפשר ואולי רצוי. כך לשונו של 'יד המלך' (לנדא) הלכות דעות פרק ז 'ולולי דמסתפינא להמציא דבר חדש אשר לא דברו בו רבותינו הראשונים ובפרט בחומר אזהרת לאו המפורש בתורה, הייתי אומר לדעת רבינו (זאת) דהא דלא מצינו בשום מקום אזהרת לאוין אלה במתנה או בהלואה, דאם ביקש לקבל דבר מהשני דרך מתנה או הלואה והשני לא רצה ואח"כ חזר השני וביקש ממנו דבר במתנה או בהלואה דאסור לנקום ולנטור לו, היינו משום דאין אזהרות אלה רק בשאלה או בשכירות דהדרי בעינא, ובמעט אמונה או בטחון אשר בין אדם לחבירו רגילין בני אדם להאמין זה בזה ולהשאיל ולהשכיר זה לזה, ואם אחד מונע מחבירו שאלה ושכירות אין זה מחסרון אמונה כי אם רוע לבב, ולכן שפיר יש לזה אשר מנע מאתו מקום לנקום ולנטור על ככה והזהירנו תורתינו הקדושה על זה (הלאו) דלא תקום. משא"כ במתנה דהוחלט אצל המקבל, וגם מלוה דלהוצאה ניתנה, אזי אם מנע שתי אלה מחבירו אף על פי דרגיל עמו ומכירו בכל [זאת] אין עדיין הוראה בזה שהמניעה הוא מצד רוע לב נגדו, ואף אם זה אשר מנע מאתו ידמה בדעתו כי לאיזו כעס ורוח אחרת נגדו מנע זאת מאתו, בכל זאת יכול להיות דגם מבלעדי זה לא התנדב נגדו ליתן לו איזה דבר במתנה או להאמינו כל כך להלות לו דבר להוציאו, דאולי לזמן הפירעון לא יהיה לו דבר לפרוע לו. וכיון דיש במניעת מתנה והלואה כמה אמתלאות אחרות אשר גרמו זאת, ולכן אף אם זה אשר מנע ממנו המתנה וההלואה הוא נוקם ונוטר נגד זה המונע אין הנקימה ונטירה אלא מן השפה ולחוץ, ואינם רק פטפוטי דברים ולא מחמת רוע לבב, ולכן אין בדברים כאלה אזהרת לאו דלא תקום ולא תטור. ואם אמנם דהדבר נכון, בכל אופן נקימה ונטירה מידה רעה הוא ושומר נפשו ירחק מהם, [אמנם] בכל זאת באזהרת לאו האמור בתורה אפשר דאינו נכלל רק נקימה ונטירה של שאלה ושכירות לבד.' גם ב'עולמות' כתבו ע''פ קובץ 'תורת האדם לאדם' לפי דברי רבי אלחנן וסרמן הי''ד שמותר לתועלת. (אמנם לא מצאתי זאת בפנים) כתבו שם שבקובץ תורת האדם לאדם [6] הביא את דברי רבי אלחנן וסרמן בקובץ הערות, שבמצוות שבין אדם לחברו, אין איסור כאשר עובר עליהם "לתועלת" הנפגע [כגון לאו דחובל, אלמנה ויתום לא תענון, והלבנת פנים בדרך תוכחה]. ועל פי זה דן האם מותר לנקום "לתועלת" [א] כאשר כוונת הנוקם להרתיע את הפוגע שימנע מלפגוע בו בעתיד. [ב] נוקם לשם תוכחה והטפת מוסר לחנך את הפוגע שישפר את מידותיו. ועי"ש בדבריו שהביא מדברי החפץ חיים שבעה תנאים באיסור לשון הרע "לתועלת", ובירר למעשה חמשה תנאים להיתר נקמה "לתועלת". עפי''ז גם כשמותר לתועלת, יש להקפיד על התנאים של החפץ חיים בעניין לשה''ר (הלכות לשה''ר כלל י,ב) שהם שאכן ראית והדבר ברור לך שהוא פגע בך, ברור לך שהוא לא עשה כדין, אינך מגזים בהתנהגות כלפיו, כוונתך לתועלת, אין אפשרות להשיג את התועלת בצורה אחרת ואכן יש סיכוי שהתועלת תושג. ראוי לציין כפי שציינת בשאלתך שיש ראשונים הסוברים שכל איסור לא תקום ולא תיטור הוא דווקא בממון. כך סובר היראים קצז. בטח אפשר יותר להקל כשהלה לא מפייסו ויש מקום לנטור לו. כך לשון המאירי בבית הבחירה מסכת יומא דף כג עמוד א 'נקימה ונטירה בכל ענינים שבממון אסורה שנאמר לא תקום ולא תטור ואיזו היא נקימה אמר לו השאילני מגלך ... וכן בכל דברים שבממון שאין בהם סרך מסירת ממון חבירו למלכות אבל כל שציער את חבירו בגופו הן בהכאה הן בקללה הן באיזה צד של קלון אם האחר מפייסו על זה כראוי לו אף הוא ראוי למחול מלב ומנפש שכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הלה אינו מפייסו מותר לו בנקימה כל שרואה בה מקום אלא שאם רצה שלא לנקום עליה הוא בעצמו מקומו מושכר לו והוא בכלל העלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים שנ' עליהם ואוהביו כצאת השמש בגבורתו...'. כלומר – לדעת המאירי אין איסור נקימה ונטירה בדברים שאינם של ממון ובטח כשהלה לא מפייסו 'כל שרואה בה מקום'. (אם אין בה מקום ,אז ראוי להמנע מנקימה ונטירה כפי שכתב במקרה שפייסו). (אמנם מציין שזו מדרגה גבוהה לא לנקום אף כשאינו מפייסו) את דעתו קיבל הרב חיים דוד הלוי להלכה למעשה. כך לשונו בשו"ת מים חיים חלק ב סימן פד '...מעתה ברור להלכה, שאין איסור לאו דלא - תקום אלא בעניני ממון בלבד, והנוקם בעניני ממון עובר בלאו מן התורה. אבל בצער הגוף כגון מי שנפגע ע"י הזולת בכבודו או בגופו וכדומה לא חל עליו שום איסור דלא - תקום, ומותר להשיב לו כגמולו כל זמן שלא בא לפייסו ולבקש סליחתו, שאז צריך הוא למחול לו וכל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו. והיתר נקמה זאת כל זמן שלא פייסו, מותנית לדעת הרב המאירי "אם רואה שיש לה מקום" כלומר תועלת כל שהיא, ואם לאו יש לותר לגמרי על הנקמה...'. בטעם הדבר שהתורה אסרה דווקא בעניין ממון מבאר בשו"ת מים חיים שם 'ועתה חלה עלינו חובת ביאור, מדוע בדברים שבממון הזהירה תורה על הנקמה, ובצער הגוף לא הזהירה והתירה הנקמה כל זמן שלא פייסו...שאם ממון שהוא מצות גמ"ח הזהירה תורה שלא נמנע מקיום המצוה ונותר על הנקמה, בדברים שהם צער הגוף וחמורים יותר, לא כל - שכן שהיתה צריכה להזהיר שנמנע מלהכאיבו ולצערו ונותר על הנקמה. ונראה לענ"ד שיש במצוה זאת ערך חינוכי גדול וחשוב ביותר. שכן המסרב להשאיל קרדום לחבירו אין הכרח שעושה זאת מרוע לב אלא מקמצנות, ותורה אסרה עלינו לנהוג עמו באותה מדה ולהשיב לו כגמולו, ואדרבא ציותה לנהוג ברוחב לב ולהשאיל לו אף מבלי להזכיר לו ברמז כיצד הוא עצמו נהג, וזו היא מצות "לא תטור", כדי לחנכו ולשרש מקרבו תכונת הקמצנות. אבל המצער את חבירו צער הגוף, עושה זאת דרך כלל מרוע לב, ולכן ראוי לנהוג בו במדת הדין כפי שהוא נוהג, כדי שגם לו יכאב ויחוש וירגיש מה שאחרים מרגישים כאשר הוא פוגע בהם. וגם זה צעד חינוכי חשוב שיתכן וילמד בכך לתקן דרכיו ומעשיו בעתיד. ובזה נוסיף להבין טוב יותר כונת רבינו המאירי שהעתקנו דבריו לעיל, שכתב "מותר לו בנקמה כל שרואה בה מקום", כלומר חושב שהתנהגות זאת תועיל לחנכו לעתיד, אבל אם בטוח הוא שלא יועיל לו מאומה ראוי לותר על הנקמה לגמרי.' אמנם החפץ חיים (פתיחה – לאוין סע' ח-ט בבאר מים חיים) פסק להחמיר אף בצער הגוף שיש בזה משום איסור נקימה ונטירה .אף שיש בזה מחלוקת ראשונים פסק להחמיר משום ספקא דאוריתא לחומרא. כולי תפילה שאהבה אחווה והשלום והרעות יכוננו בבית ישראל ונזכה לבניין אריאל ברחמים.
עוד בנושא עקרונות בקיום מצוות

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il