כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך (ישעיהו נד ט). על מה נאמרה שבועה זו לירושלים? אם זה על הבית השני - הרי לא נתקיימה השבועה והעיר נחרבה. ואם זה על ימות המשיח - מה החידוש ומה השבועה יש להשבע, ברור שלא יהיה יותר קצף וחורבן.

שלום המלבי"ם מסביר את ההשוואה בין השבועה על המבול ובין הכעס של הקב"ה על עם ישראל. כמו שה' נשבע בימי נח שלא יביא עוד מבול לעולם, ובכך חס הקב"ה על העולם כולו שלא יאבד, כן הקב"ה אוהב את עם ישראל והם חשובים בעיניו ככלל העולם, והאפשרות לכעוס על ישראל ולהביא עליהם כליה ח"ו, קשה בעיניו כמו הקושי להביא מבול לשחת את העולם. ומוסיף המלבי"ם ואומר "כי לא לבד שקשה עלי לכלות אותך כמו שקשה עלי לכלות כלל העולם, כי גם אם יצוייר...שאמחה כל היקום אשר על פני האדמה, ושאבטל שבועת המבול, מ"מ "חסדי מאתך לא ימוש". א"כ, השבועה לגבי המבול מדברת על רחמיו של הקב"ה שלא תהיה כלייה בעולם, וכמו כן, השבועה כלפי ישראל גם כן עוסקת באהבת ה' לעמו ושוללת את האפשרות של כליון עם ישראל בכל זמן הן בגלות בית שני והן לעתיד לבוא. האברבנאל בפירושו מביא את דברי המדרש בבראשית רבה: כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה (ישעיה נד, י) ר' יהודה בר חנן בשם רבי ברכיה אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אבות שנתמטטה לך הדבק בגמילות חסדים הלא הוא דכתיב כי ההרים ימושו אלו האבות והגבעות תמוטינה אלו האמהות וחסדי מאתך לא ימוש. ע"כ. על פי מדרש זה מבאר האברבנאל "שאחרי הגאולה לא יצטרכו לזכות האבות והאמהות כי אם מפאת עצמם יזכו לדבקות האלקי ולשמירת השגחתו וזהו אומרו וחסדי מאתך לא ימוש רוצה לומר מאתך מלבד זכות האבות". לפי דבריו, השבועה שאכן לא יהיה עוד כעס וקצף על ישראל קיימת וקבועה. החידוש בפסוקים אלו הוא ששמירת ההשגחה והקירבה שבין ישראל לרבש"ע לא תהיה בזכות האבות והאימהות אלא בזכותם של ישראל שיזכו לדבקות אלוקית מיוחדת. בפסוקים הקודמים לדברי הנבואה שציטטת נאמר: "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ" (נד, ז-ח). בפסוקים מבואר שהקצף הוא הסתרת הפנים ובמקביל לו עזיבת ה' את ישראל. חלק כואב וקשה מפורענויות החורבן, הוא המכה שניחתה על ישראל בתחושה ש"עזב א-להים את הארץ" ואותנו נטש. במידה מסויימת הקב"ה לא מכחיש זאת: " כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה' וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱ-לֹהָיִךְ". הגאולה אמורה לשנות את "בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ… וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ" שהם תולדת הבדידות ותחושת הנטישה. בדומה לכך מצאנו בסמוך "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני", ואין הצהרה גדולה יותר לכך מפתיחת מגילת איכה ב"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה". לפי זה, שבועת ה' לישראל, המופנית אל גולי בבל, אינה שלא יהיה עוד חורבן וגלות, אלא שגם אם יהיו כאלו, הם לא יתרחשו מתוך עזיבת ה' את ישראל אלא למרות שהקב"ה נשאר בתוך ישראל "ובצרתם לו צר". זהו "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט", גם אם החורבן והגלות הפיזיים יהיו קשים מאד. "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי…" – בהיקש זה בא המבול בתפקיד מלמד, אך נמצא הוא למד. מהשוואת האירועים נלמד שגם לגבי המבול בימי נח, שבועת ה' לאחר המבול "מעבר מי נח עוד על הארץ" היא שבועה שלא ישוב ויתנתק מן הארץ. ועל כך ניתנה אות: "וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית ט, יד-טו). הברית והקשר ישמרו לעולם. (מצאתי רעיון זה באתר של גד גזבר) יום טוב