שלום כבוד הרב. ראיתי שמצות קדוש על היין היא מדרבנן. אולם שאלתי היא, מה זה אומר? מי הם אותם חכמים, למה "פתאום" היה צריך לתקן ככה, מה קרה? ומתי זה קרה? (שְאלתִי היא באֹפן כללי אולם אשמח אם הרב יוכל לדבר גם על המקרה הספציפי הזה) וכן, כיצד יתכן שיש מחלוקות במצוות מסוימות האם הם מדרבנן או מדאורייתא (כמו "האיסור להזיק" וכדומה)? תודה רבה!

שלום וברכה! א. לגבי הזמן שבו תוקנו התקנות דרבנן: לגבי מקצת התקנות יש לנו מקורות שאומרים במפורש מתי ועל ידי מי הם נתקנו. כך למשל לגבי תקנת חג הפורים, במגילת אסתר מתואר כיצד תוקנו החג ומצוותיו על ידי מרדכי ואסתר (אסתר ט', כ-לב), וכך לגבי תקנות מסוימות מופיע שהן נתקנו על ידי בית הלל ובית שמאי (משנה שבת א', ד) או על ידי חכמים מסוימים ביבנה לאחר החורבן (משנה ידים ד', ג). אך לגבי רוב התקנות, איננו יודעים בבירור מתי תיקנו אותן חכמים. באופן כללי אנו יודעים שתקנות חכמים נתקנו החל מתקופת התנ"ך ועד לימי הגמרא, אך אין לנו זיהוי מדוייק מתי ועל ידי מי נתקנה כל תקנה. לגבי ההלכה שהקידוש יעשה על היין – ראשית, לא מפורש בגמרא שזו היא תקנה דרבנן, ויש מן המפרשים שהעלו אפשרות שזהו דין מן התורה (עיין תוספות וריטב"א בפסחים ק"ו א, ד"ה "זוכרהו"). אכן הדרך המקובלת בפסיקה היא שזהו דין דרבנן, אולם אין זיהוי מפורש מתי ועל ידי מי נתקנה תקנה זו. הגמרא (ברכות ל"ג א) אומרת שנוסח הקידוש נתקן על ידי אנשי כנסת הגדולה, דהיינו בתחילת ימי הבית השני, ושם מופיע גם שהדין של הבדלה על כוס יין נתקן בתקופה מאוחרת יותר, ככל הנראה באמצע ימי הבית השני. אולם אין שם התייחסות מפורשת לשאלה מתי נתקן הדין של קידוש על הכוס, ויש מן המפרשים שכתבו שדין זה הוא קדום יותר (עיין בפני יהושע שם). ב. מדוע החליטו חכמים בדור מסוים שכעת נכון לתקן תקנה שלא היתה קיימת עד כה? התשובה לשאלה זו משתנה מתקנה לתקנה. לגבי תקנות כמו פורים וחנוכה הדבר הוא פשוט, שכאשר אירעו מאורעות היסטוריים אלה החליטו חכמים שיש לתקן את החג. וכך לאידך גיסא, התעניות על החורבן. יש תקנות נוספות שההסבר להן תלוי בנסיבות ההיסטוריות, כגון תקנת ההבדלה בתפילה או על הכוס, שהגמרא בברכות (שם) מסבירה זאת במצב הכלכלי שהשתנה בין התקופות. וכך מסביר הרמב"ם (הלכות תפילה א', ד) גם את תקנת נוסח התפילה, שהיא תולדה של המציאות שנוצרה לאחר חורבן הבית הראשון, שרבים מעם ישראל לא יכלו להתפלל כראוי בעצמם והיו זקוקים לנוסח מסודר. תקנות אחרות אינן בהכרח תולדה של מצב היסטורי מסוים, אלא שחכמים ראו צורך בתקנה כלשהי כדי לחזק את שמירת ההלכה, ולפיכך הם ראו לנכון לתקן אותה. גם אם לא חל שינוי משמעותי במציאות, ייתכן מצב שחכמים בדורות קודמים לא חשבו על רעיון מסוים וחכמים בדור מאוחר יותר חשבו עליו. אין בכך פגם ואין בזה פגיעה בכבודם של החכמים הקודמים. ניתן להמחיש זאת על ידי תופעות שמתרחשות בדורות שלנו. אמנם אין אנו מתקנים תקנות כמו בימי חז"ל, אבל ישנם מנהגים שבעבר לא התקיימו או התקיימו באופן מצומצם, ואילו כיום הם נפוצים מאד. כך למשל תיקון ליל שבועות - במקורות הקדומים אין זה מופיע, בדורות מאוחרים יותר זה מופיע כמנהג של תלמידי חכמים ויחידי סגולה, ואילו בדורנו זה נעשה מנהג רווח מאד, עם קיום של שיעורים ברוב עם וכדומה, דברים שלא היו מקובלים בעבר. איני סבור שניתן להצביע על סיבה כלשהי מדוע בעבר לא נהגו כך וכיום זה מנהג נפוץ. מסתבר שבשלב כלשהו הופיע הרעיון שציון יום מתן תורה באופן הזה ייתן ליום זה משמעות מיוחדת, ועם הזמן הרעיון הלך והתקבל בציבור רחב. בדומה לכך ייתכן שאירע גם לגבי תקנות כמו קידוש על היין – ייתכן שבדור מסוים עלה הרעיון שאם אמירת הקידוש תהיה על כוס יין ולא באמירה רגילה הדבר ייתן לקידוש יותר משמעות וחגיגיות, ואז חכמים תיקנו את התקנה הזו. התקנה נוצרה פשוט בגלל שהרעיון הופיע כעת, ולא בגלל שינוי היסטורי כלשהו. (כמובן יש להבחין בין המשל לנמשל – כאשר מדובר במנהג כמו תיקון ליל שבועות, הרי הוא מתפשט בציבור בהדרגה, וגם לאחר שהוא נעשה נפוץ אין זה מחייב כל אדם; ואילו כאשר מדובר בתקנה דרבנן, הרי משעה שחכמים מתקנים אותה כל הציבור מחוייב בה באופן מיידי.) ג. כיצד ישנן מחלוקות האם דין מסוים הוא מדרבנן או מדאורייתא? מחלוקות כאלה אכן מופיעות לעיתים בגמרא או במפרשים. הסיבה לכך היא בדרך כלל פרשנית, שהמקורות ניתנים לפרשנויות שונות. כך למשל הגמרא (ברכות כ"א א) מביאה מחלוקת האם קריאת שמע היא מן התורה או מדרבנן. שורש המחלוקת הוא בפרשנות לשון הכתוב "ודברת בם... ובשכבך ובקומך" – האם זהו ציווי לקרוא את הפרשיות המסוימות הללו בבוקר ובערב, דהיינו ציווי מן התורה לקרוא את קריאת שמע, או שזהו ציווי כללי ללמוד תורה בכל עת, ואין בתורה ציווי מיוחד על קריאת הפרשיות הללו. וכך לגבי קידוש על היין, כפי שהזכרתי, בחלק מן המפרשים ישנה התלבטות האם זהו דין דאורייתא או דרבנן. הסיבה לכך היא שבגמרא (פסחים ק"ו א) מופיעה בהקשר זה דרשה מן הכתוב, ולעומת זאת ישנם מקורות שמהם נראה שזהו דין דרבנן. יש מן המפרשים שהסבירו שהדרשה הזו אינה דרשה גמורה אלא אסמכתא ולפיכך הדין הוא דרבנן, ויש שנקטו שזו דרשה גמורה והסבירו את המקורות האחרים באופנים שונים.