לכבוד הרב שלום רב, למדתי הלכות ממחק ויצא לי לא ברור כמה גדרים במלאכה הנ"ל ואודה אם יעזור לי בזה ויוכל להפנות אותי למקור היכן לעיין. אחלק השאלות לשני סעיפים: א. מתי יש להגדיר דבר כ"שעווה" מתי כ"שמן עב" (כסימן שיד סע יא) ומתי אין בו חשש ממחק כלל? ב. האם הדין דרבנן הנזכר ב-שיד של "שמן עב" אתו שעווה שייך רק בסתימת דברים או שבכל שימוש?

שלום רב לאוהבי תורתו. א. בגמרא בשבת (קמו:) וברש"י (שם), מבואר שנחלקו האמוראים, האם גם בשמן עב (בלשון בגמ' "משחא", ובלשון הראשונים והפוסקים "שמן עב") יש איסור מריחה מדרבנן, כאשר מורחים אותו על נקב בחבית כדי לסותמו, שדעת רב לאסור אטו שעווה, ושמואל מתיר. הרי"ף הרמב"ם והרא"ש פסקו כדעת רב. ומשמע בפשטות מדבריהם ומהמבואר בבית יוסף (סי' שי"ד) שיש לחלק בין חומרים המתמרחים לגמרי כשעווה, שאסורים מהתורה, לבין חומרים שמתמרחים מעט כמו שמן עב, שאסורים מדרבנן אטו דברים המתמרחים. ובחומרים נוזליים יותר משמן עב, כמו שמן וכדומה, פשוט שאין איסור ממרח כלל, וכן עולה מדברי המ"ב (שם סקמ"ה וסי' שכ"ז סקט"ז). יש לציין שהמג"א (סי' שט"ז ס"ק כ"ד) חידש ש"ממרח לא שייך אלא כשכוונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע". ושם הוא עוסק ביחס לרוק. ולכאורה יש להעיר שרוק מותר ע"פ המבואר לעיל, שהוא נוזלי יותר משמן עב. אולם מכל מקום מדברי המג"א עולה שאיסור ממרח מתייחס לכוונת המירוח ולתוצאה. ובשש"כ (ל"ג הערה נ"ח) דן במריחת משחות, והאריך בהגדרת מלאכת ממרח, והביא שיש מי שאומר (דעת תורה שכ"ח כ"ו) ע"פ דברי המג"א שמותר (עכ"פ לחולה שאין בו סכנה) למרוח משחה כדי להספיגה בעור, אם אכן כוונתו להספיגה בעור. ודוחה את דבריו, שהרי מצינו שאסור מרוח משחה על נעליים אע"פ שמתכוון להספיגה בנעליים, כיון שעכ"פ צריך למשחה משא"כ במשפשף רוק שרוה להבליעו לגמרי כי אינו חפץ בו כלל. והביא בשם השמועה שמרן החזו"א נטה להקל במריחת משחות על גוף האדם ע"פ ההיתר של המג"א. ובשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל כתב שיש לחלק בין משחה שכולה נספגת בגוף ולא נשאר מבחוץ כלום שיש להקל בזה, לבין משחה שנשארת ורוצה להחליק על פני הגוף שבזה יש לאסור. ב. דין ממרח מדרבנן של שמן עב שייך לכאורה בכל שימוש, ואם סותמים בכך חבית, יש גם איסור מתקן (וראה רמב"ם כ"ג ג' שכתב שאיסור סתימת חבית שייך בכל דבר, ובהמשך דבריו כתב בהלכה י"א, שאיסור הסתימה רק שיש איסור ממרח, ומה שהעירו על דבריו שם המגיד משנה והכסף משנה), ובפשטות מדובר על שמן מאד עבה שאינו נוזלי כלל שאכן יש בכוחו לסתום חבית, ובדברי המחבר לא נתבאר שיעור זה בדקדוק, ולכן ראוי להחמיר שלא למרח על הגוף נוזל שהוא עבה מאד (חוט שני ח"א י"ד סק"ב). עם זאת יש לציין שמנהג העולם להקל בסבון נוזלי, ורק אם הוא עבה מאד יש מקום להחמיר (עיין אורחות שבת ח"א פי"ז סע' כ", והערה מ'). אולם מדברי הרמ"א (שכ"ו י') משמע שיש איסור מריחת בורית וחלב בידיו משום נולד, משמע שאינו אסור משום ממרח. ולפי זה צריך לומר שמה שאסרו לסתום בשמן עב חבית, זה דווקא בסתימת חבית, וכסתימת הפוסקים. ובשו"ת יבי"א (ח"ד סי' כ"ז וביחוה דעת ח"ב סי' נ') ביאר בדברי הרמ"א, שאין איסור ממחק, כיון שדוקא כשצריך לאותו דבר שמחליקו אסור, אך בסבון אינו רוצה במחיקת הסבון אלא במחיקת גופו. וכתב שם באריכות מכמה טעמים מדוע גם נולד אינו שייך, והסיק להתיר שימוש בסבון מוצק. אולם במ"ב (סק"ל) כתב לאסור סבון שלנו גם משום ממחק. וכן כתבו לאסור האגרו"מ (או"ח ח"א קי"ג) וצי"א (ח"ו ל"ד) ובשש"כ (י"ד ט"ז), ובהערה (שם) כתב שהגרש"ז תמה מדוע יש ממרח, הרי אין לו עניין להחליק הסבון, ולכן בשש"כ מ' י"א) התיר לרופא להשתמש בסבון מוצק כשאין לו סבון נוזלי משום היגיינה. אולם בסבון נוזלי ודאי שיש להקל. ואולי יש מקום לחלק בין דבר שמיד נשטף במים לדבר שמורחים אותו ולא שוטפים אותו ובזה דינו כשמן עב, ויש לאסור (עיין ביבי"א שם). בברכה נאמנה,