ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרומה זכר למחצית השקל - לישיבה הגדולה בעולם! תרמו כעת ועזרו לנו
שאל את הרב הלכה צורת התפילה

ענייה לדברים שבקדושה דרך הטלפון

הרב עזריה אריאלה שבט תשפ"א
154
שאלה
ראיתי שהרב פסק שאפשר לנהוג כמו הרב יצחק יוסף ולענות לדברים שבקדושה בתפילה מהטלפון בשידור חי. האם אין בדין זה של ענייה לדברים שבקדושה דין שב ועל תעשה עדיף? הרי הדבר שנוי במחלוקת ויש רבנים רבים שסוברים שאסור לענות ויש בכך אמן יתומה או אפילו שם השם לבטלה (בברכו וקדושה) האם לא עדיף למי שאינו פוסק באופן מובהק כמו הרב יצחק יוסף שליטא לא לענות ולחשוש לדעות שאוסרות? תודה רבה!
תשובה
לשואל, שלום וברכה! הדברים שלהלן מבוססים על חלק מהמקורות שציינתי אליהם בתשובתי הקודמת, בתוספת נופך. לענ"ד יש להקל בספקותיו של דין זה. בירושלמי (ברכות פ"ח ה"ח וסוכה פ"ג ה"י) נאמר: "איזו היא אמן יתומה? אמר רב הונא: דין דיתיב למיברכה והוא ענה ולא ידע למה הוא ענה", כלומר, מי שאינו יודע כלל על מה הוא עונה אמן. הגדרה זו לאמן יתומה מופיעה בכל הראשונים, ומשמע שזו ההגדרה ואין בלתה. והרי האפשרות לענות אמן בעיכוב זמן אחרי הברכה מצויה יותר מאשר האפשרות לענות אמן ללא ידיעה מהי הברכה שעליה מדובר, ואם כן מדוע לא השמיעו לנו דין זה? לכאורה שתיקת רוב הראשונים כפירושם ששהיית זמן איננה "אמן יתומה". אלא שהמאירי (ברכות מז ע"א) הוסיף: "ויש מפרשים אמן יתומה שלא ענה תכף לברכה אלא אחר זמן", וכן באבודרהם (על תפילת שמו"ע, מובא בקיצור בב"י סי' קכד): "ולא אמן יתומה, פירוש שלא שמע הברכה מפי המברך... ויש מפרשים אמן יתומה ר"ל אחר זמן מרובה שסיים הברכה וענה אמן על דעת אותה ברכה". מכל מקום, גם המאירי והאבודרהם לא הביאו זאת כפירוש עיקרי אלא כשיטה משנית. השו"ע לא הביא את דברי האבודרהם, אלא כתב (סעיף ח): "ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה", ומשמע שלדעתו סברה זו אינה מוסמכת. ואם לגבי הפירוש המפורש בדברי חז"ל והראשונים, שאמן יתומה היא אמן ללא ידיעת הברכה, הכריע השו"ע כשיטת הראשונים המקילה שדין זה נאמר רק על ברכה שהוא חייב בה, ודחה את סברת רש"י ותוספות המחמירים בזה (עיין בב"י), לכאורה קל וחומר לעניין השיטה המחודשת שהביא האבודרהם (אך יש לדחות, שכנגד רש"י ותוס' יש דיוק מהירושלמי, כמבואר בב"י; ובפמ"ג סי' קכד משב"ז סק"ו הבין שהב"י מסכים לדין האבודרהם). הרמ"א אכן כתב: "ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"צ, דזה נמי מקרי אמן יתומה (טור בשם תשב"ץ); ולא ימתין עם עניית האמן, אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן (אבודרהם)". אך יש לשים לב לדקדוק לשונו, שעל החומרה הראשונה, שאפילו אינו מחויב בברכה לא יענה, נקט "דזה נמי מקרי אמן יתומה", ואילו את הדין השני, שלא ימתין, כתב בסגנון של לכתחילה, ולא כתב "דזה נמי מקרי אמן יתומה". מלבד זאת, לא ברור מהו משך הזמן של ההמתנה שמגדיר את האמן כ"יתומה". לשון האבודרהם הנ"ל "אחר זמן מרובה", וכן בשל"ה (מסכת תמיד, פרק נר מצוה, סט): "שלאחר זמן שסיים המתין הרבה ועונה אמן". אולם הפמ"ג כתב ששיעור ההמתנה הוא "תוך כדי דיבור", וראה ביאור הלכה ס"ח ד"ה מיד, שעמד על כך שבאבודרהם לא משמע כן. בהקשר זה יש לציין לשו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' נה), שכתב: "שאלה: ש"ץ שסיים 'מגן אברהם' והתחיל מיד 'אתה גבור', אם יש לענות עוד אמן אחריו? תשובה... נראה לחלק, שאם המתין ש"ץ כדרכו ולא ענו אחריו, והתחיל ב'אתה גבור' - אז אין להם עוד לענות, דהויא כאמן יתומה. אבל אם פשע ש"ץ ולא המתין והתחיל מיד 'אתה גבור' - לאו כל כמיניה שיאבד אמן מפי הציבור". מלשונו ניכר ששורש החילוק הוא שכאשר הש"ץ נהג כראוי והקהל לא ענה - זוהי אמן יתומה, מאחר שהש"ץ כבר נמצא בברכה אחרת, וכעת עניית האמן לא נקשרת לברכה הראשונה. והנה, ברור שאם הש"ץ המתין כדי שהקהל יענה ואח"כ עוד המשיך "אתה גיבור" הרי כבר עבר "תוך כדי דיבור", ובכל זאת ההלכות קטנות סובר שלא יענו מפני שהש"ץ כבר עבר לברכה אחרת, ולא מפני שעבר זמן רב. מכאן שלדעתו לא שיעור "תוך כדי דיבור" הוא הקובע כאן, אלא העיקר האם ה"אמן" נראית כשייכת לברכה שעליה היא מוסבת. ובשו"ת מהר"ם מינץ (סי' פא) כתב שרצוי שבעל הקורא ימתין בעניית "אמן" על ברכת התורה של העולה עד שכל הקהל מסיים את ה"אמן", כדי לוודא שכל הקהל ישמע את הקריאה: "וגם יזהר שלא יתחיל לקרות עד שיכלה אמן מפי ציבורא, כי לפעמים החזנים ממהרין ומתחילין לקרות במעט פסוק, שלא ישמע הציבור קריאותו מחמת עניית אמן דציבורא. לכך נהגו עלמא שהקורא יענה אמן בסוף, אחר עניית אמן דציבורא" (והובא באליה רבה סי' קמא סק"ו, וכן פסק בשו"ת משנה הלכות חי"א סי' רכג; וצ"ע במ"ב שם סקי"ז, שהביא בשם המהר"ם מינץ שהקורא אומר את האמן יחד עם הציבור, אלא שמאריך בו). אפשר לתרץ שעניית האמן ע"י הציבור יוצרת רצף שמפקיע מזה שם אמן יתומה, עיין בה"ל סי' קכד ס"ח ד"ה מיד, אך הפשטות שהמהר"ם מינץ סבר שעיכוב זה אינו מגדיר זאת כ"אמן יתומה". נמצא, אפוא, שגם בלי הסברות המקילות המיוחדות שנאמרו בנדון שלנו, שעניית האמן צמודה להגעת הדברים אל המאזינים, עיקר דין "אמן יתומה" בהקשר זה הוא ספק ספיקא: האם בכלל נאמר על השהיית זמן, ומהו שיעור הזמן. ויש להוסיף את דברי המאירי (ברכות מז ע"א), שהביא דעה שמי שלא שמע את הברכה, אפילו אם הוא יודע מה אמר המברך - לא יענה אמן, והקשה על כך מהמעשה הידוע בביהכ"נ של אלכסנדריה, שעשו סימן לקהל שהש"ץ סיים ויענו אמן אע"פ שלא שמעו, ותירץ: "ואין זו קושיא אצלי: במקום שאי אפשר - דיו בכוונת הלב". כלומר, למרות שכבר כתב לעיל שדי בידיעה ללא שמיעה, הוסיף שמעשה זה אינו קושיה כלל וכלל, כי אין להשוות "אפשר" ל"אי אפשר". ודון מינה ואוקי באתרין. אמנם ביביע אומר (ח"א או"ח סו"ס כט) כתב שספק אמן יתומה לקולא ואין לענותה, אולם שם מדובר על ברכה שיש ספק האם בכלל צריך לאומרה, עי"ש, ולא כמו כאן, שהברכה עצמה בוודאי אינה לבטלה.
עוד בנושא צורת התפילה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il