מחד גיסא כתוב: כי לא אדם הוא להנחם", ומאידך גיסא כתוב: "וינחם ה' כי עשה את האדם". כיצד ליישב סתירה זו? בכבוד רב ובתודה

שלום לך, הפרשנים הציעו כמה דרכים בפתרון שאלתך, והכלל העולה מדבריהם הוא: מאחר והתורה משלבת בתוכה את דבר ה' מחד, אבל את ההבנה של בני האדם מאידך, היא מביאה לידי ביטוי את שני הצדדים, שלפעמים נראים כסותרים. אכן, מצד הקב"ה "לא אדם הוא להינחם", והגזירה האלוקית אינה שבה ריקם. אבל מצד הבנתם של בני האדם, פעמים נראה שהקב"ה מתנחם על מעשיו. כלומר, הקב"ה מתכנן את מעשיו בידיעה של מה שעתיד להתרחש, ולכן הוא אינו מתנחם ומתחרט לעולם, אבל לא תמיד האדם מסוגל להבין את דרכי ה' ואת מחשבותיו, ולכן נראה הדבר בעיניו של האדם, כאילו הקב"ה שינה את עמדתו, בגלל מעשה האדם. ובאמת מצד האדם, פעמים נראה שהקב"ה משנה את מעשיו. לדוגמה: חוטא שנגזר עליו עונש והוא שב בתשובה, העונש יומתק, ונראה כאילו הקב"ה שינה את גזירתו, אבל שינוי זה מתרחש רק הבנת האדם, שאינה יכולה לרדת לסוף דעתו של מקום. כך גם בעניין שלנו, כאשר גזר ה' ששאול יסיים את תפקידו כמלך, אמרו לו הנביא שאין דרך חזרה, ומלכותו תלקח ממנו בכל מקרה, והקב"ה לא יתנחם על גזירתו. אבל כאשר רצה הקב"ה לדון את בני האדם למיתה במבול, תלה הכתוב את הדבר בהבנתו של האדם, כאילו חל שינוי בגזירתו של מקום. בכך הדגיש הכתוב את אחריותו של האדם למה שעתיד להתרחש [=למבול]. בברכה אוריאל טויטו