שלום וברכה לכבוד הרבנים! איתא באליהו זוטא (פרק י"ב) "אין ישראל נגאלין לא מתוך הצער ולא מתוך השעבוד, ולא מתוך הטלטול, ולא מתוך הטירוף, ולא מתוך הדוחק, ולא מתוך שאין להם מזוזות. אלא מתוך עשרה בני אדם שהן יושבין זה אצל זה, ויהא כל אחד מהם קורא ושונה עם חבירו, וקולם נשמע, שנאמר (עובדיה א י"ז): "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ". במצות שילוח הקן פירשו: שמא יראה הקב"ה בצערה של הציפור האם, ויחוס ויחמול וירחם על ישראל (בניו) בצערן (ויחיש לגאלם), כדאיתא במסכת ברכות (לג/ב) "אתה חסת על קן צפור חוס ורחם עלינו". ומחלוקת היא בין רבה לאביי על ריצוי מפוקפק זה של אותו שליח ציבור שלדעת רבה הינו תלמיד חכם שיודע לרצות לאדוניו (הקב"ה), ולדעת אביי משתקין אותו, לפי שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות. והנה (דעת הרמב"ן) המצות האלה בבהמה (אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וגו, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי וגו), ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזרות בנו, ולדעת המפרשים: להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות. טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם. וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, כמו שאמרו (במכילתא) במשל המלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה אלוהיך (שמות כ ב), קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו (שם פסוק ג). לפי הדברים הנ"ל, אפשר להבין שהבריות בזמנים ההם היתה דעתן קלה חלושה ומרשיעים הרבה, ולא זכאים לישועה ובכלל זה ישועה פרטית, עד כדי שניתנו להן המצות כגזרות על מנת להטיב דרכן ולתקן נפשן עד כדי לצער בעלי חיים מתוך מצב נואש של אין ישועה על מנת שהקב"ה יושיען כתחליף לצער הצפור או כל בעל חיים אחר. ותמוה, לפי דעת הרמב"ן אין הקב"ה חס על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אתו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, ואין זה תואם את הגירסא שהקב"ה רואה בצערה של הצפור וחס על בניו (ישראל), משמע מכאן שהקב"ה כן רואה בצערה של הצפור או בצערן של שאר בעלי החיים, כדכתיב (תהלים קמ"ה ט) "טוֹב ה לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". או שמא בכל זאת אינו רואה בצערה של הצפור היות ועד עתה נתארך הזמן לא נושענו ואנחנו כחמורים (ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר), ולא כבני אדם ובודאי שלא כמלאכים, ואין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית, ולא רחמיו על הצפור ולא על בניו (ישראל). ואני שואל האם לא כדאי לשבת עשרה ולעסוק בתורה בחברותא עדרים עדרים, לקיים (שה"ש) "שַׂעֲרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים", מאשר לקבל את גזרת המצוה הזו של שילוח הקן ולהתעלם ממנה מתוך תלמוד תורה שהוא כנגד כולם? ובילקוט שמעוני איתא (איכה) "דור שהוא מצפה למלכותו מיד הם נגאלים", (ולא על מנת לקבל את המצות כגזרות), שנאמר (ירמיה ל"א ט"ז): "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ וכו וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". ואיתא בילקוט תהלים (רמז של"ו) "אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווי, כדאי הם לגאולה בשכר הקיווי".

שלום ברכה! השאלה לא מספיק מובנת לנו.. מחילה..