שלום וברכה כבוד הרב! איך אפשר לתקן ולבקש סליחה מאדם שדיברתי עליו לשון הרע?, הרי לכאורה זה רק יפגע בו יותר אם אספר לו. יש הבדל בין מקרה שהוא יפגע אם אספר לו לבין מקרה שהוא לא יפגע?

שלום וברכה, במקרה שהאדם שדיברת עליו עלול להצטער ולהיפגע כשתבקש ממנו מחילה, אין לספר לו שדיברת עליו ולפייסו, משום שזה יגרום לו צער. אולם יש לבקש ממנו מחילה באופן כללי לפני יום כיפור, וכך הוא לא ייפגע. מקורות והרחבה: כתב בספר חפץ חיים (ד, יב) שאם אדם דיבר לשון הרע על חברו, וחברו אינו יודע עדין כלל מזה צריך לגלות לו מה שעשה נגדו שלא כדין ולבקש ממנו מחילה על זה. בכמה ספרים (מכתבי החפץ חיים, תנועת המוסר, מאיר עיני ישראל) מובא שהגאון רבי ישראל מסלנט חלק על החפץ חיים בהלכה זו, ודעתו שלא לבקש מחילה במקררה זה, משום שחברו עלול להיפגע. עוד מסרו שבגלל הלכה זו הכתובה בספר חפץ חיים הגר"י מסלנט לא הסכים לכתוב הסכמה לספר חפץ חיים, משום שאנשים עלולים לחשוב שהוא מסכים להלכה זו. מרן הגר"א שפירא (מובא מאמרו בסוף ספר מקראי קודש - הררי, יום כיפור נספח י) הוסיף על דברי הגרי"ס והעיר שגם אם האדם שדיברו עליו לא ייפגע, אם כתוצאה מבקשת המחילה ייפגעו יחסי הידידות ביניהם זה כבר סיבה שלא לספר לו שדיברו עליו, משום שיש מצווה ביחסי הידידות בין יהודים (והתירו אף לנסוע לחוץ לארץ לצורכי ידידות, כמבואר בסימן תקלא, מג"א ס"ק ז). אכן כמה פוסקים כתבו שבאמת החפץ חיים לא דיבר במקרה שהאדם שמבקש ממנו מחילה ייפגע. ולאמיתו של דבר אין מחלוקת בין הגרי"ס לבין החפץ חיים (ראה שו"ת אז נדברו שם) וכן בספר חוט שני (יום הכיפורים עמ' קו הערה י) ובהערות הגר"א נבנצל למ"ב 'ביצחק יקרא' (תרו, סע' א). לדבריהם, הסיפור הנ"ל על הגרי"ס נמסר בצורה לא מדויקת. יש לציין שהמשנה ברורה (תרו, ס"ק ג) בעצמו כתב: "ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחבירו אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא אזי לא יפרט אותו". הרי שלא יפרט את החטא אם זה יבייש את חברו. (אולם אף שמבואר במ"ב שאין צריך לפרט החטא אם יתבייש, בכל זאת צריך לבקש מחילה כללית – עיין אז נדברו ח"ז סוף סימן סו). בספר מקראי קודש לרב משה הררי (פ"ב, הערה ד) כתב שהגר"מ אליהו אמר לו שאם חברו יקפיד וישנאהו רשאי שלא לספר זאת לחברו (וצע"ק הלשון 'רשאי', שלכאורה או שצריך לספר לו או שאסור לספר לו). עוד הביא במקראי קודש (שם) ששאל את הג"ר שלמה וולבה כיצד יש לנהוג למעשה בעניין המחלוקת הנ"ל בין הגרי"ס לחפץ חיים. והשיב לו שמסתבר שהלכה כחפץ חיים שצריך לבקש מחילה. בהליכות שלמה (ג, ו) מובא שמי שסיפר לשון הרע על חברו ואין חברו יודע מזה ואם יגלה לו הדבר כדי לבקש מחילה יצטער הלה בשמעו על כך, לא יגלה לו את הדבר שמסתברים דברי הגרי"ס. שיטת החפץ חיים צריכה הסבר מדוע יש לבקש מחילה כאשר האדם שדיברו עליו יצטער מכך (השאלה היא כמובן לפי הפוסקים שהבינו שהחפץ חיים אכן סבור שיש לבקש מחילה גם באופן שזה יצער את האדם שדיברו עליו). בספר עלינו לשבח (דברים ח"א, תשובה קלח בסוף הספר) הביא הגר"י זילברשטיין שליט"א ששאל את חותנו הגרי"ש אלישיב זצ"ל מה סברת החפץ חיים בזה. השיב הגרי"ש אלישיב: "זכות גדולה למי שסיפרו עליו שישמע חרפתו ויסלח וכדאי לו". ומשמע שרוצה לומר שנוח לנפגע שיבקשו ממנו מחילה ויהיה לו זכות למחול, אף שיצטער מכך. לפני כמה שנים שאלתי את הגר"ח קניבסקי זצ"ל שאלה זאת. וזה לשון השאלה והתשובה:" שאלה: לכאורה החפץ חיים (כלל ד, יב) מחייב לבקש מחילה על לשון הרע גם כשעלול להיגרם צער למי שמבקש ממנו, (וידוע שמסופר שהגאון רב ישראל סלנטר חלק עליו בזה, והחפץ חיים אמר לו שכך משמע מרבינו יונה), מה סברת החפץ חיים בזה, לכאורה זה מצוה הבאה בעבירה? תשובה: מצוה לא מזיקה". עכ"ד הגרח"ק. אולם מצאתי בספר 'דרך שיחה' (פרשת ניצבים) שכתב בשם הגרח"ק שמי שלגלג על חברו בפני ציבור, ועתה רוצה לפייסו ולבקש מחילתו, כיון שיתכן שישנא אותו בגלל שלגלג עליו ברבים ויעבור על 'לא תשנא' גם החפץ חיים יודה שלא יספר ויפרט לו את פרטי המעשה אלא רק יבקש מחילתו על שדיבר עליו. כנראה שהגרח"ק מחלק בין מקרה שחברו ייפגע וייעלב קצת שאז מצוה לא מזיקה ויבקש מחילה בצורה מפורטת, לבין מקרה שחברו ישנא אותו משום שדיבר עליו לשון הרע, שאז לא יפרט מה דיבר עליו אלא יבקש מחילה שדיבר עליו באופן כללי. ראה בסוף ספר מקראי קודש (הררי) יום כיפור (נספח י) תשובה ממרן הגר"א שפירא שהרחיב-העמיק בנושא זה. ובסוף כתב שיש לומר שיועיל לזה בקשת מחילה כללית בלי לפרט החטא ע"ש. ובאז נדברו (שם) כתב שניתן אפילו להסתפק בבקשת סליחה בלשון ספק שאם פגם מבקש על הכל מחילה. ואם מבקש מחילה בערב יום כיפור חברו לא יצטער מזה מכיוון שכולם מבקשים אז מחילה על ספק נדנוד פגם. המנחת אשר (שם) ציין שלדעת החפץ חיים (כנראה כוונתו לחפץ חיים כלל ד, יב) רק אם הגיע נזק ממשי על ידי הלשון הרע זה נחשב עבירה שבין אדם לחברו שאינו מתכפר עד שירצה את חבירו. אולם כשלא הגיע נזק ממשי לחברו אין צריך לרצותו. ובמנחת אשר העיר שלכאורה מסתבר שאף אם לא הפסיד את חברו בפועל מכל מקום עצם הלשון הרע שדיבר עליו הוי עבירה בין אדם לחברו שמכל מקום מיעט דמותו וכבודו בעיני אותם האנשים ששמעו עליו דברי גנאי. כעין דברי המנחת אשר העיר הפחד יצחק (מובא בחפץ חיים מהדורת דרשו שם), שלכאורה כאשר דיבר לשון הרע על חברו אף אם לא נגרם לחברו נזק בפועל, הרי זה עבירה שבין אדם לחברו, משום שמבטל אהבת רעים וזה נחשב הפסד ונזק. לענ"ד אף החפץ חיים יודה לדבריהם שאם התגנה האדם בעיני השומעים וביטל המספר אהבת רעים, אז אכן המספר צריך לבקש מחילה ממי שדיבר עליו, וזה כלול בדברי החפץ חיים: "או שהצר לו על ידי זה". החפץ חיים רק בא למעט מקרה שהשומעים דחו דברי המספר שאז אין צורך לבקש מחילה ממי שדיברו עליו. לאחר כל הדברים והאמת הנ"ל נראה למעשה שאם המספר מניח שכאשר יבקש מחילה מחברו, חברו ייפגע בצורה משמעותית לא יבקש ממנו מחילה באופן מפורט. שהרי דברי הגר"י סלנטר מובנים מאד ומתיישבים על הלב. ועוד אפשר שהחפץ חיים בכלל לא סבר שיש לבקש מחילה באופן שהאדם ייפגע (כדברי האז נדברו ועוד פוסקים). ואף אם דעת החפץ חיים שצריך לבקש מחילה אף שחברו ייפגע, מסתבר שהחפץ חיים דיבר רק במקרה שיש להניח שלא ייגרם למי שדיברו עליו צער משמעותי ולא שנאה, ובאופן שיש להניח שנוח לאדם שדיברו עליו להצטער קצת בשביל שיהיה כפרה למי שדיבר לשון הרע (ראה לעיל בשם הגרי"ש אלישיב והגר"ח קנייבסקי). באופן כזה נראה שהגרי"ס יודה לדברי החפץ חיים. אולם נשאר עדיין לדון האם במקרה כזה שאינו מפייס את חברו (כדי שחברו לא ייפגע) האם מתכפר למספר או שנשאר עליו עוון שהוא לא יכול לכפר? בספר מנחת אשר ויקרא (נב, ה) כתב שמשמעות דברי הגר"י סלנטר שמי שדיבר לשון הרע לא יבקש מחילה מחברו שבכך יצערו, אולם החטא לא יתכפר לו. המנחת אשר (שם) חלק על דבריו וכתב שהכפרה של המספר לא מסורה למי שדיבר עליו אלא לה', וכי התחת אלקים הוא לכפר לו? אלא שבקשת מחילה היא חלק מענין התשובה, שתחת שציערו ופגע בו יפייסו ויהנהו. ומסתבר שאם הריצוי יוסיף לצערו אין מצוה כלל לרצותו, וממילא שאין הריצוי מעכב כפרתו כלל ע"ש. עכ"ד המנחת אשר. בשיעור בעל פה (נמצא בקול הלשון, יום הכיפורים-עבירות שבין אדם לחברו כיצד מתכפרים, ז, תשרי תש"פ) ביאר הגר"א וייס שליט"א בהרחבה יותר שבכל מקרה שהאדם רוצה לעשות תשובה שלימה ומבחינתו היה מבקש מחילה אלא שאינו בידו מסיבות שונות לבקש מחילה, הרי שמתכפר לו בלי לבקש מחילה. וכמה דוגמאות לדבר: במקרה שעשה עוול לאדם שמת ואי אפשר לבקש ממנו מחילה, והוא עשה תשובה שלימה אלא שאינו יכול לבקש מחילה, הרי שמתכפר לו לגמרי. וכמו כן אם הפוגע חוזר בתשובה על ערש דווי אלא שאינו יכול לבקש מחילה הרי שמתכפר לו לגמרי. כמו כן כאשר פגע בילד קטן והיה אפשר לטעון שקטן אינו בר מחילה ולכאורה אין לפוגע כפרה עד שהקטן יגדל ויבקש ממנו מחילה, באמת מתכפר לו. וכן כאשר הנפגע אמר לפוגע שהוא מוחל לו ובאמת בליבו הוא לא מחל לו הרי שמתכפר לפוגע (אף לולא הסברא שדברים שבלב אינם דברים). וכמו כן אם פגע באדם והאדם לא מסכים למחול, הרי שמתכפר לפוגע. הגר"א וייס הזכיר שכמה וכמה אחרונים חולקים על כל הנ"ל, ודחה דבריהם. לענ"ד מדברי חז"ל והפוסקים נראה יותר שכפרת החוטא אכן תלויה במידה מסוימת במחילתו של הנפגע. אזכיר כמה ראיות לכך (אף שאפשר לדון בראיות אלו). בכמה מקומות בתורה רואים שיש משמעות לכאב של האדם הפגוע: לגבי עינוי יתום ואלמנה נאמר 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני' (שמות כב, כב). לגבי עושק שכר שכיר נאמר "ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא'. וכתב שם רש"י שממהרים ליפרע על ידי הקורא. הרי שכאשר הפגוע מקפיד יש קפידא על הפוגע ואין כפרתו שלימה. עוד מצינו שכאשר הגבעונים לא מחלו לבני ישראל היה מגיפה בישראל עד שדוד נקם את נקמתם בהריגת צאצאי שאול. עוד יש לציין שברמב"ם (הלכות תשובה, ד, ג) כתב בין הדברים שמעכבים את התשובה עבירות שהאדם לא יודע למי להשיב וכדומה. לפי הגר"א וייס לכאורה זה לא אמור לעכב את התשובה. הרי האדם יכול לבקש מחילה מהקב"ה ואין לו אפשרות לעשות יותר מזה. ואף שכתב הרמב"ם שם בסוף הפרק שדברים אלו אינם מונעים את התשובה, עדיין הם מעכבים את התשובה. ומשמע שאין כפרה גמורה. נראה שבדברי מרן הרב קוק יש גישה אמצעית. מצד אחד כאשר הנפגע לא מוחל ולא היה ניתן לבקש מחילה זה מונע את הכפרה הגמורה. אמנם על ידי תשובה מעומק הלב, ותפילה יהיה סייעתא דשמייא והעבירות גם יתוקנו בפועל ותהיה כפרה גמורה. זה לשונו באורות התשובה (פ"י, ו): "העבירות והמידות הבלתי מזוקקות הן מטמטמות את הלב, וכל זמן שהנפש חשוכה על ידן, אי אפשר כלל להסתכלות העצמית הבהירה שתתרחב ותתפשט יפה… אמנם על כל חטאת האדם שבין אדם למקום, התשובה הרוחנית משיבה מיד את ששון הישע של אור הרוח, אבל בעבירות שבין אדם לחברו אי אפשר לנפש להשתלם עד שיתוקנו בפועל. ולפעמים יפגשו מכשולים ומניעות, שאי אפשר להתגבר עליהם, וכל זמן שלא נתקנו הם מונעים את אור הדעת, וממילא הן מעכבות את ההכרה של הצדק הכללי ואת החשק אליו לצאת מהסתרתו. מכל מקום, ע"י הסכמה חזקה להיזהר לפחות להבא מחטא לבני אדם, ולהתאמץ בתיקון העבר, כפי אותה המידה של התקיימות התשובה במעשה, כן יוסיף האור הרוחני לזרוח על הנשמה עד אשר אומץ הרוח בעצמו ירבה לו דרכים איך להשלים את התשובה המעשית, כדי שיוכל האור הרוחני לחול על הנשמה הצמאה אליו, בכל מלואו ובכל טובו". וראה עוד באורות התשובה (פ"ז, ו, פרק יד, ד, פרק יז, ב). בברכה