שלום כבוד הרב, נושא שמאוד מציק לי- אני ממש משתדלת לא לדבר לשון הרע וכל הזמן נכשלת בכך... שאלתי מה ניתן לעשות במקרה שאדם אחר עושה לך עוול ומצער אותך, האם עדיין ישנו איסור לא לשתף אדם אחר, גם לא מתוך כוונה להסית נגד עושה העוול אלא רק לפרוק הרי ידוע שלשמור בבטן להתרעם ולהצטער זה גם מזיק לאדם...

שלום וברכה א. את מתארת שאת מאוד משתדלת לא לדבר לשון הרע. אשרייך. ציינת שהנושא מאוד מציק לך. הדבר מעיד על גדלותך ועדינותך הרוחנית. לצערנו , הרבה פעמים עניין זה נעשה כהיתר עד כדי שהאדם מרשה לעצמו לדבר בחופשיות דברי גנות על העולם כולו ואפילו לא חש הרגשה רעה במעשיו. יש בכוח שמירת לשוננו לקרב את הגאולה [בתחילת הקדמת החפץ חיים מבואר שעיקר סיבת גלותנו הוא דיבור לשון הרע. ממילא התיקון יהיה בשמירת הלשון]. היא גם פועלת להורדת גשמי ברכה. [שמירת הלשון,שער הזכירה סוף פ''ח ע''פ תענית ז: 'אמר ר''ש בן פזי אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשהר''ע...'.]. הגר''א בשם המדרש [הובא בהקדמת שמירת הלשון] מציין ש'על כל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכול לשער'. להצלחה גדולה יותר במשימה הקדושה הזו של שמירת לשוננו מומלץ ללמוד בספר חפץ חיים. הלימוד גורם לטובה פרטית וכללית. לימוד שמירת הלשון מציל את האדם מעוון דיבור לשהר''ע הן ע''י חיזוק נפשי ורוחני הנקנה בזכות הלימוד והן ע''י הידע ההלכתי של מה מותר לדבר ומה אסור. הגר''י סגל אמר ש'אין משפחה בעולם שלומדים לפני הסדר של שתי הלכות ליום, שלא ראו איזו שהיא ישועה בענייניהם'. מומלץ ללמוד לפי החלוקה המצויינת בספרי החפץ חיים. הלימוד לפי חלוקה זו דורש מס' דקות בכל יום בו לומדים כשתי הלכות בחפץ חיים ועוד כעמוד בשמירת הלשון. בכך זוכים לסיים את הספר חפץ חיים תוך ארבעה חודשים בלבד. את שמירת הלשון מסיימים כעבור שנה. אמנם לפעמים גם המשתדל להקפיד , נופל ברשת היצר . העצה היא לא ליפול לייאוש. לראות זאת כאתגר שיש להתגבר עליו ,להתחזק בלימוד החפץ חיים וברצון הטוב להישמר . בכך נזכה לשכר רב [לפום צערא אגרא] ,להפנמת העניין יותר ולסיפוק גדול בנוסף לכל המעלות. ב. לגבי סיפור גנות כדי לפרוק- כשאת חשה צער בעקבות מעשה שעשו לך, נסי לחשוב אם באפשרותך לסנגר על אותו אדם. אין הכוונה לדחוק את הצער אלא לשים לב אמנם לצער אך אח''כ גם לנסות להבין את החבר. לפעמים ,המעשה לא היה בדיוק כפי שהוא משתקף לראשונה. לפעמים יש פרט שחסר שביכולתו לשנות את כל התמונה מהקצה אל הקצה או לפחות להפחית את חומרת העלבון. לפעמים המעשה היה כפי שראינו אותו אך ניתן להבין את אותו אדם כשחושבים על המציאות בו הוא שרוי. בכך גם אפשר להרוויח מצווה גדולה של 'בצדק תשפוט עמיתך' [חפץ חיים הלכ' לשון הרע כלל ו, ז-ח]. לפעמים שייך לדבר עם אותו אדם שעשה את המעשה ולשקף לו את ההרגשה שלך בעקבות מעשהו. שיחה זו יש בה גם כדי להבין את מקומו וממילא לא להיפגע כ''כ ממה שעשה, וגם כדי שהוא יבין את מקומך ויידע שמעשים כאלו הם מחוץ לתחום מבחינתך למען לא יחזור על כך בעתיד. לפעמים חשים צורך כן לספר ולשתף אדם קרוב, אך אפשר לעשות זאת ללא אזכור שם המעליב. אם למרות הכל המועקה נמצאת ואת חשה צורך לפרוק, מותר לדבר עם אדם אחר ובטח עם הבן זוג בתנאים הבאים [חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל י,יד ובהגה שם]: 1. את בטוחה בפרטי המעשה כגון שראית זאת בעצמך. אם רק שמעת, את צריכה לסייג זאת בסיפורך שאלו דברים שרק שמעת אותם [גם ע''פ חפץ חיים סוף הלכ' רכילות סע' י]. 2. יש לדייק בפרטים מאוד. לא לשנות ולא להגזים. אם ייתכן ומה שפלוני עשה לך הוא כדין, אז אסור להגדירו כפושע וכדומה. אמנם הדבר הסב לך צער גדול ולכן מותר לך לספרו כדי לפרוק, אך יש לספר במדויק את המקרה ולתאר את התחושה הקשה שלך תוך דגש שכך את מרגישה מבלי להדביק הגדרות לאותו אדם . 3. כפי שאמרנו קודם, כשאין לך אפשרות אחרת להפיג את הצער כגון חשיבה עצמית ו/או שיחה עם אותו שציער. 4. הכוונה שלך צריכה להיות לתועלת הפגת הצער ולא דיבור ופרסום גנות האדם. כדאי להדגיש גם לשני שכוונתך היא כזו [כדי שגם הוא יכוון לתועלת]. 5. השומע לא יעשה בעקבות זה מעשה חריג שלא היה מקבל ע''כ היתר מבי''ד. 6. לשומע אסור להאמין. [משיב שלום עמ' 62. ח''ח הלכ' לשון הרע כלל ו,ג]. שומע משום התועלת שבדבר ורק כדי לחוש לעניין. מקורות והרחבה לסע' ב ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג ,רכא 'ודע כי בדברים שבין אדם לחבירו, כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת. והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין על תביעת ממון לחייב את הנתבע שבועה, אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה'. חפץ חיים הלכ' לשון הרע כלל י,ד 'אם האנשים שהוא מספר לפניהם יכולים הם לעזור לנגזל והנעשק והניזק והמתבייש בעניינים , בודאי נכון לעשות הדבר כן...'. חפץ חיים הנ''ל שם בבאר מים חיים יד מציין מקור לדבריו מרבינו יונה שהתיר לספר למי שהתבייש מחברו ,כדי שהשומע יעזור לו. ומבאר הח''ח שכוונת ר' יונה 'שע''י שיספר הבושת שלו לאנשים וידעו הכול שפלוני גינהו בחינם על לא חמס בכפיו, יתמעט ממנו הצער והכלימה שנשאר לו בלבו ע''י הבושת הזו בראותו עתה כי נחשב הוא בין האנשים שהכול מצטערים על צערו. או שכוונת רבינו יונה כדי שהשומעים כשיתברר להם שהדבר אמת יוכיחו בעצמם את המלבין על פניו על הבושת אשר בייש חברו בחינם ואולי על ידי זה תהיה סיבה שיכיר בעצמו את העוולה אשר עשה ויפייס אותו על זה'. כלומר החפץ חיים מבין בר' יונה שאפשר לשמוע את המצטער כדי לפרוק מעליו את צערו כשיראה ששותפים עימו. אמנם מציין הבנה אחרת בר' יונה שההיתר הוא אם השומע יוכיח את המצער ואולי ע''י כך יפייסו. ויש לעיין האם החפץ חיים סובר ששני האופנים הללו מותרים כדין דיבור לתועלת או שהוא מסתפק מה מהם הנכון. הרב משה קאופמן [חוברת מרפא לשון קובץ בעניני שמירת הלשון ח''ד עמ' 42] מסתפק אם מותר לספר כדי להפיג צערו. לעומת זאת במרפא לשון לרב חנן לוי עמ' קסח הכליל ב'תועלת' כשהשומע מכוון לשמוע כדי להרגיע את המספר ובכך למנוע ממנו לריב עם המציק או להרגיש שנאה כלפיו. חפץ חיים הלכ' לשון הרע כלל י סע' יד בהגהה כתב בעניין היתר דיבור גנות למען תועלת :'ואפשר דהוא הדין אם כוונתו בסיפורו להפג את דאגתו מלבו הוי כמכוון לתועלת על להבא [ולפי זה מה שאמרו ז''ל דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים קאי גם על ענין כזה] אך שיזהר שלא יחסרו שאר הפרטים שבסעיף זה'. א''כ נראה שנטיית הח''ח [כתב בלשון 'אפשר'] כן להתיר זאת מטעם דיבור לתועלת רק כמובן צריך את כל התנאים המתירים דיבור גנות לתועלת. ואכן בנתיב חיים לרב משה קאופמן על הגהה זו הבין שהח''ח נוטה להקל. וזה שנקט הח''ח לשון 'אפשר', הפנה זאת לח''ב כלל ו שבילי חיים ב ששם כתב בשם קונטרס 'מן המים משיתיהו' [המובא בקונטרס 'מרפא לשון' ח''ג] שבכ''מ שהח''ח חידש הלכה ללא מקור מפורש ,כתבו או בלשון סתמי או בלשון 'אפשר'. אמנם בספר זה השולחן לרב שריה דבילצקי ח''א עמ' סד מובא בשם הרב שמואל הומינר שהשמיט בספרו 'עיקרי דינים' את ההגהה הזו כי א. הח''ח כתבו בלשון 'אפשר' דבר המורה על הספק שהיה לו. ב. הדבר יכול לגרום למכשולים בכך שתמיד המספר יאמר שזה למען הפגת צערו. ג. מיבעי ליה ליתובי דעתיה [המצטער צריך לדאוג להוציא זאת מעצמו לבד]. ורק לעניין היתר שמיעה צירף זאת. כאשר מדובר על בני זוג כגון בעל ששומע את אשתו וכן אישה ששומעת את בעלה בדבר צער שעשה להם פלוני וכוונת השומע להפיג את צער בן זוגו-כתוב באום אני חומה לר' מרדכי גרוס ח''ב סימן פז להתיר מטעם חיוב האישות שחל עליהם. [במקרה ולא ציערו אותו אלא שבפועל מפריעים לבן זוג דברים או הנהגות שפלוני עושה-מסתפק אם גם זה בכלל ההיתר או אולי זו בעיה שלו ש'לוקח' זאת כהרגשה מפריעה]. והוסיף הרב גרוס שמשום כך לא צריכים את שאר התנאים הנצרכים לדיבור גנות לתועלת שכן אין ההיתר בין בני זוג מוסב על תועלת להבא אלא מצד שהם כגוף אחד לעניין הפגת צערו של בן זוגו. [הח''ח הצריך תנאים אלו בכלל י, סע' יד בהגה כי דיבר על שיחה לאחר ולא לבן זוג]. ומה שהח''ח בכלל ח,י אסר לספר לשון הרע אפילו לאשתו היינו כשרוצה רק להגן על כבודו. וכך כתב בשם שבילי חיים לחלק בין כשמספר להפיג דאגתו שכוונתו להוציא צער מליבו שמותר לבין כשמספר כדי להגן על כבודו שאז כוונתו להראות את גנות חברו. וסיים הרב גרוס שכך שמע מגדולי המשגיחים ששאל את החזו''א והורה לו להקל. [צ''ע אם כוונתו שהורה לו להקל אף בנק' השניה שאמר שמותר לספר לבן הזוג כדי להפיג צער גם ללא שאר התנאים]. הרב השואל שם כתב בשם הגרש''ז אויערבך להתיר לספר לבן הזוג כדי להפיג צער. וכן כתוב בחפץ חיים -השיעור היומי במקור 112 עמ' שצג בשם הגר''י הוטנר שמתוקף השעבודים המוטלים על הבעל כלפי אשתו צריך להרגיעה מדאגותיה גם ע''י שמיעת מועקותיה רק שצריך לכך את שאר תנאי דיבור לתועלת. גם בשאלת שלום [משיב שלום עמ' 62 לרב מנחם פוקס] התיר לבעל להאזין לאשתו כשמרצה בפניו את מועקותיה. אמנם סייג זאת : א. לא להאמין לדברים באופן מוחלט. להשאיר את עניין הגנות בספק. תמיד לחשוב אולי הדברים לא התרחשו במדוייק באופן הזה. אולי חסרים קצת פרטים שעלולים לשנות את התמונה. לפעמים אפשר לדון את המדובר לכף זכות וכדומה. ב. לא לסמוך על כך באופן קבע. רק כשאין דרך אחרת לשחרר את המועקה והיא מעיקה מאוד [וכן מובא בחפץ חיים-השיעור היומי לרבנים שמעון פינקלמן ויצחק ברקוביץ עמ' קלו]. בעמ' 67 שם התיר לשמוע אישה דכאונית כשצריכה עכשיו אוזן קשבת ובתנאי שלא יאמינו לה. בעמ' 68 שם לא התיר כדי להרגיע לספר לשון הרע על אחר ['גם פלוני מתמודד בקשיים כאלו עם הבת שלו']. אפשר לומר כך בלי שמות ['אני מכיר משפחה מאוד מוערכת בעיני הציבור שגם להם קשיים כאלו עם הבת']. ב'וקנה לך חבר' לרב יגאל כהן סימן קמו דחה את הדברים של הרב מרדכי גרוס וכתב שגם רבו הסכים עימו שאין להתיר לבן זוג לשמוע אף כדי להפיג צערו. כדאי לשים לב שלפעמים חשים צורך כן לספר ולשתף אדם קרוב, אך אפשר לעשות זאת ללא אזכור שם המעליב [חפץ חיים-השיעור היומי לרבנים שמעון פינקלמן ויצחק ברקוביץ עמ' קלו]. כשאדם יודע שאם ישמע את דברי לשה''ר שמספרים על פלוני, יוכל לסנגר עליו וללמד עליו זכות ולשכנע בכך את המספר או השומעים, מצווה לשמוע מבלי לקבל את הדברים ולהאמין להם בהחלט. [ח''ח הלכות לשון הרע כלל ו סעיף ד]. וכן אם בשמיעתו, יוצאו הדברים מלב המספר ולא ירגיש צורך לספר לאחרים-מצווה לשומעו מבלי לקבל ולהאמין לדברים בהחלט[חפץ חיים שם] ולנסות לסנגר על חבירו. אם יקבל את הסנגור-מצויין. ואם לא-עדיין עדיף שיספר , והשומע לא יאמין לו ולא יקבל בהחלט את דבריו והמספר לא יעביר את הדברים הלאה לאחרים, מאשר לא ישמע לו ואז יאמר זאת לאחרים שהם כן יקבלו ויאמינו לדבריו ותגרם מריבה. [עיקרי הדינים שם ע''פ ספר חסידים]. ספר חסידים (מרגליות) סימן סד 'לא תשא (את שם ה' אלהיך) [שמע שוא] (שמות כ"ג א') אזהרה למקבל לשון הרע אפס אם יבא איש אצלך צועק על חבירו מפני שהוא הוכיחו בפניך ולבו חרה לו ואומר כי זה שהוכיחו עושה כך וכך ואומר עליו דברים שלא כהוגן ואתה יודע בזה כי אחר שיגיד לך לא ילך להגיד אחרים כי אינו חושש להודיע לרבים אך להוציא הדברים מלבו שהם כבדים עליו להגיד מצוה לשמעו ומה שתוכל לתקן כנגד חבירו לחבבו תעשה ותתקן ותאמר לו פלוני אוהב אותך ולמה אתה מדבר כדברים האלה אם יקבל מוטב ואם לאו אף על פי ששמעת לדבריו אל תאמין ואל תגיד לאחרים להסירם מלבו שאותן האחרים יהיו מקבלי שמע שוא ויאמינו לו ומה יעשו ילכו ויגידו לאותו האיש הלעז שזה הוציא עליו ויבא גם הוא להתקוטט עמו נמצא שהמריבה באה על ידך על אשר לא שמעת אליו, אבל אם הוא מגיד גם לאחרים כי הוא מתכוון להוציא עליו שם רע לא תאבה לו ולא תשמע אליו ...'. ושנזכה לשמור לשוננו ובכך לקרב את גאולתנו. כל טוב