לכבוד הרב שלום. עשיתי טובה לחבר וקיבלתי ממנו חפץ כדי להעביר לאדם פלוני, הוא אכן הדגיש שצריך לשמור על החפץ כיון שהוא יקר ערך, ולכן אמרתי לו רק שיניח את החפץ ברכב ולא התכוונתי לקבל אחריות שמירה. בהמשך הדרך העלתי טרמפיסט כהרגלי, ומסתבר שהוא גנב את החפץ וכעת לא ניתן למצוא אותו. בעל החפץ מאד הצטער על כך ואמר שהוא מוחל לי, אך רציתי לדעת מה הדין לכתחילה.

שלום וברכה. נהג שקיבל חפץ ע"מ לשומרו ונסע למקום אחר, והחפץ נאבד באשמתו כיון שלא שמר כראוי, יש לחייב את הנהג כמו שומר חינם שפשע. ולכן מעיקר הדין יש חיוב תשלום, ובנידון השאלה נראה שאף שהוא מחל על החוב, ראוי לפייס אותו בסכום כלשהו. מקורות: הנה בגמ' בב"מ (דף פ:) מבואר שאם אמר המפקיד, "שמור לי" ואמר לו הנפקד "הנח לפני" – דינו שומר חינם, אע"פ שלא משך. ומאידך בהמשך הגמ' (שם דף צט.) כתוב: "א"ר אלעזר: כדרך שתקנו משיכה בלקוחות - כך תקנו משיכה בשומרים". ונדרשו הראשונים ליישב את הדברים, וכתבו שם התוס' (דף צט. ד"ה כך תקנו): "לא להתחייב באונסין קאמר דהא שומר חנם בלא משיכה חייב בפשיעה כו', אלא לענין חזרה קאמר" דשוכר ושואל מיד שמשכו הבהמה מרשות הבעלים אין בעלים יכולין עוד לחזור. אולם ברמב"ם (שאלה ופקדון פ"א ד') בכמה מקומות מבואר שצריך לעשות משיכה כדי להתחייב. מרן השו"ע הכריע כדעת הרמב"ם בד' מקומות, בדין שומר חינם (סימן רצא סע' ה), כתב ביש מי שאומר בתרא, את דעת הרמב"ם. וכידוע שלפי כללי מרן הלכה כי"א בתרא, ואף לולא הכללים, המחבר סתם בעצמו בדין שומר שכר (סימן שג סע' א) ושואל (סימן ש"מ סע' ד'), שצריך משיכה, ושוב כתב בהלכות שוכר (סימן שז סעיף ב), בסתם כדעת הרמב"ם וביש אומרים את דעת התוס' והרא"ש. ואילו רבנו הרמ"א בהלכות שאלה הגיה וכתב: "ויש אומרים דלא בענין משיכה, אלא מיד שנסתלקו הבעלים (טור כדעת הר"י והרא"ש) וע"ל ריש סימן רצ"א וש"ז. וכתב הש"ך (סי' רצ"א סק"יג) שהעיקר בש"ס ובראשונים כרמב"ם. ולכן ודאי שניתן לומר קים לי שאינו מתחייב עד שעושה משיכה. ובנידון השאלה האם הנהג התחייב בשמירה לכאו' תלוי במחלוקת הנ"ל, שלדעת התוס' והרא"ש מיד כשנסתלקו הבעלים התחייב הנהג בשמירה אם הסכים לקבל את החפץ, ואף שלא הייתה משיכה, מכל מקום דין הנהג כדין פועל שמתחייבים ללא קניין אלא משעה שמתחילים לעבוד, כמבואר בריש פרק האומנין (ב"מ עו:). ומה שלדעת הרמב"ם והמחבר צריך שמירה, מבואר בקצות (סי' ש"ז סק"א), וז"ל: "דשומרין משעת משיכה הוא דנתחייבו, א"כ שפיר מצינו למימר טעמא דמשיכה בשומרין להתחייב בדינו כמו גנב וגזלן דקנו במשיכה להתחייב באונסין ודו"ק". וביאור הדברים, שלדעת הרמב"ם השומר צריך לשלם כשעת המשיכה, ולכן הוא מתחייב בקניין, כדין גנב וגזלן שחייבים לשלם כשעת כשעת המשיכה של הגזילה (יש להעיר שהמח' הנ"ל תלוי בב' תירוצי התוס' בכתובות נו.). אלא שבדעת מרן השו"ע יש לעיין, שהרי לכאורה סותר את דבריו בהלכות שאלה, שם ציטט את דברי הרא"ש בתשובה (כלל צ"ד סי' ב'), שאינו מצריך משיכה אלא סגי בסילוק הבעלים וז"ל המחבר: "מי שהיה מהלך בדרך וא"ל חבירו: הולך עמך אלו המנעלים, ואמר לו: הניחם כאן על החמור, והניחם שם ולא קבלם הנפקד בידו אלא כמו שהניחם המפקיד על החמור כך הוליכם ולא קשרם והלך לו מן הצד להסך רגליו והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים, הוי שומר חנם והוה ליה פושע וחייב לשלם". והקשה על כך הנתיבות (שם בביאורים), וז"ל: למאן דס"ל דשומר בעי משיכה והכא אין כאן קנין דהא משוך בהמה וקני כלים שעליה אינו קונה [סימן ר"ב סעיף י"ד], וגם מטעם חצר אינו קונה דחצר מהלכת היא, ותימה על המחבר והרב שסתמו כאן". וליישב את דעת המחבר, כתב הנתיבות: "לכן נראה דבכאן כו"ע מודו דחייב לשלם, דדוקא במקום שאין עושה מעשה בגוף החפץ רק שפשע בשמירה שלא שמר ביתו, דבזה איש אחר שלא קיבל שמירה אינו חייב כו'. אבל אם עשה מעשה בגוף החפץ, כגון שראובן נטל כלי מבית שמעון והניחו באם הדרך במקום שאינו משתמר, ודאי דחייב אפילו לא עשה קנין, דהא במקום שאינו משתמר לגמרי עד שנקרא עליו שם אבידה [מדעת], הוי כמאבדו ומפסידו בידים דחייב, ומשו"ה אפילו הוא אינו שומר או שהיא שמירה בבעלים חייב בכיוצא בזה", וביאור דבריו, שגם הרמב"ם והמחבר יודו במציאות כזו, שהבעלים ממשיך ונוסע עם הפיקדון, נחשב כאילו הוציא את החפץ מבית חברו והניח במקום שאינו משתמר כלל (אבידה מדעת). גם הסמ"ע (שם סק"ה) כתב שתשובת הרא"ש, היא מוסכמת, וז"ל: "עיין פרישה כו' שם הוכחתי דאפי' א"ל בשוק הנח סתם, דלא ה"ל דין שומר חנם כו' ודוקא כשהלך זה בדרך והמפקיד נשאר פה, דבזה ודאי כשאמר לו הנח זה על החמור דעתו היתה לשומרם, דאל"כ מי ישמרם כיון דבעל המנעלים ישאר פה", ונראה שסובר שהטעם שכתב הרא"ש בתשובה, שאינו מקום המשתמר, אינו עיקר הטעם, שהרי גם אם אמר לו "הנח" סתם בשוק, שזהו מקום שאינו משתמר, מכל מקום הוי שומר חינם, כפשטות הגמ' לעיל, אלא כוונת הרא"ש שבמקום שהנפקד נוסע והמפקיד נשאר וכבר לא יכול לשומרו, הנפקד מתחייב בשמירה, כאשר הוא רק מביע רצון שיניח את החפץ אצלו. ולפי הבנה זו, תמה על דברי הרמ"א שהגיה על דברי השו"ע, שהמרדכי חולק במקום שאינו משתמר. אלא אין חולק על דינו של המחבר. ולפי זה, נהג שקיבל חפץ והסכים לקבלו בכך שאמר לו "אתה יכול להניח את החפץ ברכב" וכיוצא בזה, יש בכך קבלת שמירה, כיון שבעל הרכב ממשיך בנסיעה ומתרחק מהמקום בו נמצא המפקיד, ומאחר שקבלת החפץ והנסיעה אינה מאפשרת למפקיד לשמור על החפץ, לכן אומרים שודאי שקיבל עליו שמירה, ונחשב כשומר חינם וממילא אם פשע, חייב לשלם. ולפי מה שכתב הנתיבות, דומה הדבר לאדם שאיבד ממון חבירו בידיים כאמור לעיל. והנה בנידון דידן, המפקיד מחל לבעל הרכב על החיוב, אך מכל מקום ראוי לפייס את המפקיד בסכום כלשהו, כדי ליישב את דעתו ולהשכין ביניכם אהבה ואחוה שלום ורעות. ברכה והצלחה,