כבוד הרב שלום, אני עולה להר הבית כבר כמה שנים מכיוון שאני מסתמך על מאות רבנים שמתירים, ואני שומע הרבה גדולי דור שמסבירים שאסור עם סיבות לא כל-כך משכנעות ויש תשובות לכולם, אני רוצה להבין איזה מקור יש לזה (אם בכלל) שאסור? הרי הרמב"ם והרדב"ז מעידים על עצמם שיש להם מסורת והרדבז אף כתב בדיוק מה מותר ומה אסור. אז חלילה מי שלא עולה (ואומר לאחרים לא לעלות) לא מאמין לרדב"ז, הרי הוא כתב מפורשות!!! אשמח לפירוט, תודה.

שלום רב, הפוסקים המורים שלא לעלות להר הבית סבורים שדברי הרדב"ז אינם מוסכמים. כך כתב הציץ אליעזר (ח"י סי' א): "אין אתנו ידוע עד מה בדיוק מקום קודש הקדשים שמשם נמדוד את המדידות, והגם שבשו"ת רדב"ז סימן תרל"ט, ועוד, קובעים שמקום אבן השתיה הוא איפוא שנמצא כיום המסגד עומר, ומשם צריכים איפוא למדוד המדידות, אבל אחרים חולקים על ההנחה הזאת ,כידוע". וכן כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד כו אות יא): "ובאמת שקשה מאד לצמצם ולדעת מקום העזרות והחיל, שאף שבשו"ת הרדב"ז ח"ב (סי' תרצא) כ', שאין ספק שהאבן הנקראת אלצכרא (כיפת הסלע) היא האבן השתיה, שעליה היה הארון בבית קדש הקדשים ע"ש. אבל במקום אחר כתבנו לפקפק ע"ז, וכבר מצאנו עוררים על כך". טעם נוסף שלא להיכנס להר הבית הוא שאף אם אדם יודע בעצמו שנכנס למקום המותר ובאופן המותר, עדיין יש לחשוש שאחרים ייכנסו להר הבית למקומות האסורים, או באופן האסור. וכך כתב היביע אומר (שם): "כי יבאו ההמון לפרוץ ולהכנס בטומאה לשטח העזרות וההיכל, דילפי אינשי מקלקלתא ולא מתקנתא". יש הרבה לדון בכל זה ולא באתי להביע דעה. אך לבקשתך הסברתי את דעת האוסרים. ועיין למטה בהרחבה. בברכה. הרחבה העתקתי כאן מאמר של הג"ר שלמה הירש שליט"א המסביר את הבעיות בעלייה להר הבית, ובפרט במסלול שבו הולכים כיום רוב העולים להר. עליה להר הבית בזמן הזה - הג"ר שלמה הירש ישנם שלשה דרכים לעלות להר הבית. יש המניחים שאבן השתיה היא מקום קדש הקדשים, לפי זה מחשבים היכן מחנה שכינה ולשם לא נכנסים ולשאר הר הבית נכנסים. יש מחמירים יותר וסוברים שאנו לא יודעים היכן מקום קדש הקדשים ומחמירים בכל מקום, ומכל מקום סוברים שישנם מקומות שמותר ליכנס על סמך שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה רובו מן הדרום. ויש שמחמירים גם בזה ואינם נכנסים לשום מקום משום שיש ראשונים שחלקו על הרמב"ם בפירוש המשנה. לשיטה זו אפשר להיכנס רק סמוך ממש לחומה ששם לכל הדעות אינו מחנה שכינה. א) רוב העולים להר הבית סומכים על הקביעה שאבן השתיה הוא מקום קודש הקדשים, והאבן שלפנינו היא האבן שנזכר במשנה שהיתה בקדש הקדשים "אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים". לפי זה מחשבים את המרחקים מה נקרא מחנה שכינה אליו אסור ליכנס, ומה נקרא הר הבית שהוא מחנה לויה אליו מותר להיכנס אחר טבילה. במדה וההנחה שאבן השתיה היא מקום קודש הקדשים אינה נכונה, או שאינה מבוססת דיה, הנכנס למקומות אלו עובר בספק איסור כרת של נכנס למחנה שכינה. הזהוי של אבן השתיה כמקום המקדש מבוסס על שלשה הנחות מרכזיות. ונדון בכל אחת מהם בנפרד. הראשונה היא המסורת, לטענת העולים ישנה מסורת רציפה מזמן החורבן על כך שזהו המקום המדוייק של קדש הקדשים. השניה היא קביעת הרדב"ז בתשובה שזהו מקום קדש הקדשים, והתיר לעלות לעליות הסובבות את הר הבית על סמך זה. דהיינו שגם אם נפקפק על המסורת מצד עצמה, יש לנו את כח הפסיקה של הרדב"ז שסמך עליה והתיר. השלישית היא גובה פני הסלע. ראיה זו ביסס הרב זלמן קורן במאמרו בחצרות בית ה', הוא בירר שאבן השתיה היא "סלע אם" דהיינו שהיא מגוף ההר, ובימינו זה גם המקום הגבוה ביותר בהר. ואם נאמר שמקום קדש הקדשים היה במקום אחר בהר, והרי ידוע לנו שמקום קדש הקדשים היה הגבוה ביותר (מלבד עין עיטם), נצטרך לומר שחצבו הרבה בסלע של גוף ההר במקום קדש הקדשים האמיתי עד שבימינו המקום האמיתי נמוך כעת ממקום אבן השתיה שהוא בימינו המקום הגבוה ביותר, וקשה לומר שחצבו בסלע כל כך הרבה. נדון בטענות אחת לאחת. ב) לגבי הטענה של המסורת. כדי שתהיה מסורת על דבר מסויים צריך שתהיה לה רציפות, הדבר ברור שאם בדור אחד נפסקה המסורת מסיבה כל שהיא, לדור הבא אין מהיכן לקבל אותה, וצריך שהיא תעבור מאדם לאדם מזמן החורבן עד ימינו. נבדוק אם הדבר מתקיים לגבי אבן השתייה בכך שנברר מהי המסורת לגביה. תחילה נאמר שודאי לנו שיש מסורת לגבי המיקום הכללי של הר הבית שלפנינו כהר הבית שעליו נבנה המקדש, ויש הרבה מסורות על כך מתקופת הגאונים והראשונים, השאלה היא רק אם היתה מסורת רציפה על המיקום המדוייק של אבן השתיה כמקום קודש הקדשים. המסורת עליה מתבססים המתירים היא שאבן השתייה היתה מכוסה בעפר במשך כשש מאות שנה אחר החורבן, וכאשר בא עומר השליט הערבי לירושלים רצה לדעת היכן מקום המקדש, הוא שאל ומצא זקן אחד שאמר לו שיחפור במקום מסויים ושם הוא מקום המקדש, הוא חפר ומצא את אבן השתיה, ומאז נקבע שזהו מקום המקדש. אותו זקן לפי חלק מהמסורות היה יהודי, ולפי חלק מהם היה מוסלמי. עד כאן המסורת. כדי לטעון שהיתה רציפות במסורת, צריך לומר שגם בזמן שהאבן היתה מכוסה בעפר דהיינו מזמן החורבן עד הזמן שהתגלתה האבן, היתה מסורת שעברה מדור לדור על המיקום המדוייק של האבן, כלומר שהיתה מסורת על מקום מסויים בעפר של הר הבית, שאין עליו שום סימן היכר חיצוני (שהרי האבן היתה מכוסה בתקופה זו) שבאותו מקום ישנה אבן גדולה מתחת לעפר, ושם הוא המקום המדוייק של קדש הקדשים. מסורת על דבר כזה קשה מאוד למסור, משום שכאשר יש לפנינו דבר שאנו רואים כמו אבן השתיה היום, יתכן למסור עליו מסורת לומר שזהו מקום המקדש, אבל למסור מסורת על דבר הנמצא מתחת לאדמה לומר שזהו מקום המקדש קשה מאוד להניח שתהיה מסורת כזו, שנחזיק אותה למסורת אמיתית להתיר איסור כרת, שהרי אין סימן היכר מעל הקרקע שיהיה מזוהה כמקום קודש הקדשים. דבר דומה מצאנו בגמרא (זבחים סב א) לגבי בנין בית שני, שאף שעברו רק שבעים שנה מהחורבן של בית ראשון, לא ידעו מהו המיקום המדוייק של המזבח אף שודאי ידעו בכלליות היכן היה מקום המקדש, משום שלשמר מקום של דבר מדוייק ללא סממן חיצוני קשה מאוד גם במשך שבעים שנה וכל שכן במשך אלפיים שנה. ננסה לבדוק מהמקורות שבידינו אם ידוע לנו על מסורת כזו, דהיינו על איזה עדות על המיקום המדוייק של קדש הקדשים לפני הזמן שהתגלתה האבן. מעיון במקורות שלפנינו רואים בצורה ברורה, שמאז שהתגלתה האבן ישנם מקורות רבים על כך שאנשים יחסו אותה למקום המקדש, כמו כן ישנם מקורות כללים שמזמן החורבן ובתקופת הגאונים היו עולים בכלליות להר הבית, אבל אין ולו מקור אחד על המיקום המדוייק של מקום המקדש קודם שהתגלתה האבן, דהיינו שתהיה איזה עדות כתובה על כך שבמקום מסויים בהר היה קודש הקדשים, זאת אף שמיד מהזמן שהתגלתה האבן יש הרבה עדויות שמקום זה מיוחס למקום המקדש. מכאן נראה שקודם לכן לא היתה שום מסורת על המיקום המדוייק אלא רק מסורת כללית על מקום הר הבית. מסורת זו של אבן השתיה שלפנינו נוצרה על ידי אותו זקן שאמר לשליט עומר היכן לחפור, ואין לנו שום סיבה לסמוך עליה להלכה, כשם שאם היום יבא זקן אחר ויאמר שהוא יודע היכן מקום המקדש ויש לו מסורת על כך שלא נאמין לו. בנוסף, גם לאחר גלוי האבן, אף שנזכר בהרבה כתבים שיחסו אבן זו למקום המקדש, מחלק גדול מהם נראה שלא היה זה דבר ברור אלא שכך היו אנשים טוענים, וכלשון הרע"ב במכתבו ש"רבים" אומרים כך. וכנראה בחלק מהדורות לא ידעו כלל ממסורת זו, כמו שרואים בכפתור ופרח (פ"י) בדבריו על המקדש שאף שציין כל מסורת שהיתה בימיו לגבי זיהוי המקומות בארץ, לא הזכיר דבר מהמסורת שאבן השתיה היא מקום המקדש, ועוד שכתב שהכותל הדרומי הוא כותל הר הבית המקורי, וזה סותר את ההנחה שאבן השתיה היא מקום המקדש, ומוכח שהוא לא שמע על מסורת זו אף שהיה בארץ, וכנראה בימיו לא היתה המסורת הזו משום שהיא לא היתה מסורת מוחזקת. יש הרבה מסורות כאלו בידינו היום ולא יעלה על הדרך של מישהו לסמוך עליהם להתיר איסור כרת. למשל יש מסורת בעדות מסויימות על מנגינה מסויימת שהיא מאדם הראשון, ופשוט אם יהיה נ"מ לאיסור כרת לא יעלה על הדרך לסמוך על זה. [עי' בספר עבודה תמה לרבי חיים נאטנזון "ובכלל הדבר אני אומר דבודאי כדי לעשות מעשה לסמוך ע"ז הלכה למעשה צריך ידיעה ברורה ועדות נאמנה ומסירה גמורה איש מפי איש שיעידו על האבן השתיה עצמו כי הוא זה, דהיינו להראות באצבע על האבן בעיניו בכדי שיוכל למסור האב לבן, והרי בודאי שלא דרכה שם רגל יהודי יותר מאלף שנה, לא מיבעי' מעת שבנו שם הישמעאלים בית תפילתם שהוא ג"כ כמה מאות שנה שאי אפשר לדרוך שם רגל אדם שאינו מאמונתם, אלא אפי' קודם לכן בודאי שהיו נזהרים לילך שם מפני הטומאה, דבודאי שהיו חוששים לדעת הרמב"ם כמו שעוד היום נזהרים ללכת בכל המקומות שהם מסופקים שמא הוא מהר הבית, ועתה מי ראה את האבן מעולם שיעיד עליו? וכו' והרי ההר כולו מלא אבנים וסלעים, וכשחרש טרנוסרופוס את ההיכל בודאי שנתגלו כמה אבנים שהיו מכוסים ונתכסו כמה אבנים נמוכים שהיו מגולים קודם, ומכ"ש אח"כ כשבנו שם בנינים וחפרו כמה חפירות כפי הצורך להבנינים ההם ודאי וברור שנשתנו כמה וכמה דברים מכמות שהיו מקודם כמו שיעיד ע"ז כל בעל שכל ישר עיין שם. וא"כ מספק עלינו לחשוש ולהחמיר מכל מקום שנרצה למדוד שאולי אין מקום משכן כבודו כאן, וכפי שכותבים רואי - המקום מאשרים אמנם כי ישנם בכל השטח הרבה כיפות - סלעים בצורות שונות, באופן, שיש לאסור מספק כל שמבפנים חומת הר הבית". גם הגר"ש גורן בספרו הר הבית לא קיבל מסורת זו משום שאינה מוחזקת, והוא טען שאבן השתיה היא מקום המזבח. ומ"מ כתב שגם על קביעתו א"א לסמוך ואין אנו יודעים כלל היכן מקום המקדש, ולכן אין להיכנס אלא למקום שודאי אינו מקום המקדש, וכדרך השניה שנביא להלן]. ג) לגבי הטענה השניה שהרדב"ז סמך על מסורת זו. באמת כך מובא בתשובת הרדב"ז, אמנם בתשובה זו עצמה יש סתירה שכתב שהכותל שלפנינו הוא כותל המקדש, וזה לא מסתדר עם ההנחה שאבן השתיה היא מקום המקדש, ומובא בשם הגרשז"א שלכן אי אפשר לסמוך להלכה על תשובה זו. מלבד זה, גם אם זו דעת הרדב"ז, מדברי הרבה פוסקים גדולים מוכח שלא סברו כן, כגון הכפתור ופרח שכתב שהכותל הדרומי של הר הבית הוא הכותל המקורי, וזה סותר את ההנחה שאבן השתיה היא מקום קדש הקדשים משום שהמרחק גדול מידי, וכן מובא בדרך הקודש למהר"ח אבולעפיא בשם המהרי"ט, וכן סברו הרבה גדולים לאורך השנים שאין לנו ידיעה על מקום המקדש, וכמו שהאריך הציץ אליעזר (ח"י סי' א), וז"ל "אין אתנו ידוע עד מה בדיוק מקום קודש הקדשים שמשם נמדוד את המדידות, והגם שבשו"ת רדב"ז סימן תרל"ט, ועוד, קובעים שמקום אבן השתיה הוא איפוא שנמצא כיום המסגד עומר, ומשם צריכים איפוא למדוד המדידות, אבל אחרים חולקים על ההנחה הזאת". וכן כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד כו אות יא) שאין לסמוך להלכה על דברי הרדב"ז כיון שיש חולקים, וז"ל "ובאמת שקשה מאד לצמצם ולדעת מקום העזרות והחיל, שאף שבשו"ת הרדב"ז ח"ב (סי' תרצא) כ', שאין ספק שהאבן הנקראת אלצכרא (כיפת הסלע) היא האבן השתיה, שעליה היה הארון בבית קדש הקדשים ע"ש. אבל במקום אחר כתבנו לפקפק ע"ז, וכבר מצאנו עוררים על כך". וכן פסקו כמעט כל גדולי ישראל מלפני כמה מאות שנים עד לזמנינו שאין לנו ידיעה על המיקום המדוייק של קדש הקדשים (יש חוברת של עיטורי כהנים שמובאים שם עשרות תשובות של גדולי הפוסקים לאורך השנים שכולם ראו את הרדב"ז ולא פסקו כמותו). וכן היה המנהג בשנים עברו שיהודים לא נכנסו גם למקום שהיה מותר להם ליכנס, כמובא באגרת הרע"ב ובדברי המהר"מ חאגיז, וכן היה המנהג ברור בדור שלפנינו לפני נפילת העיר במלחמת השחרור וכמ"ש הצי"א (אות סב והלאה) "ועוד זאת מספרים זקני ירושלים ומצביעים על מקומות שמסביב לחומת הר הבית שהיו נזהרים גם שם מללכת, כגון על מסילה שמאחורי החומה המזרחית, וכן על מקומות וחצרות שגרים שם עכו"ם בצד החומה הצפונית, וכן בצד החומה המערבית ליד באב אל קאטנין ובחצרות הסמוכות שם ליד ביר אל שאפע וכדומה. וגם בצד החומה הדרומית מספרים שהיו מחמירים שנזהרו מליכנס בשטח הפנוי שמאחורי מסגד אל אקצה". וכן שמעתי פעמים רבות ממו"ר מרן הגר"א שפירא שהב"ד של ירושלים תלו חבל במקום שמתחילה קדושת הר הבית והזהירו שלא לעבור את המקום משום האיסור להיכנס להר הבית. ומה שמצאנו בכמה פוסקים שהזכירו שמקום אבן השתיה הוא מקום קה"ק, חלקם לא כתבו זאת להלכה כלל אלא כסיפור דברים, כגון מה שהובא בכמה אחרונים (סי' תקסא) שהזכירו את האיסור להיכנס למקום המקדש וכתבו ששם אבן השתיה וכו', ופשוט שאין כוונתם שיש למדוד המרחקים מהאבן הזו ולהקל על סמך זה, אלא כתבו כך לסמך שזה מקום המקדש, וחלקם אף שכתבו זאת בהקשר הלכתי כגון מה שמצאנו בדברי חלק מהפוסקים (החת"ס ורע"א) שדנו אם מותר להקריב קרבנות בזה"ז על סמך שאנו יודעים את מקום המזבח עפ"י אבן השתיה, פשוט שאין כוונתם לקבוע שאבן השתיה הוא המקום, שהרי לא דנו בזה כלל ולא עסקו בזה, אלא כתבו שבהנחה שאכן זה המקום יש לדון אם מותר להקריב קרבנות, ותשובות אלו גם לא היו למעשה כמבואר שם שבפועל לא היתה רשות מצד המלכות להקריב, ולכן דנו בהנחה שזהו המקום אם אפשר להקריב, וכך מקובל הרבה בספרי ההלכה. ד) על הטענה השלישית, שמכח פני הסלע מוכח שזהו המקום, ראשית הדבר מצד עצמו אינו ראויה גמורה, שיתכן שמקום קה"ק היה במקום אחר בהר וחפרו הרבה בסלע עד שכיום מקום אבן השתיה הוא הגבוה ביותר, והרי יש מקומות נוספים בהר הבית שאינם נמוכים הרבה מאבן השתיה כמו כיפת הרוחות שנמוך מעט יותר ממטר. והרב זלמן קורן בעצמו שחידש ראיה זו כתב במכתב (הובא גם בעיטורי כהנים) שאינה ראויה גמורה ואי אפשר להתיר על סמך ראיה זו לעלות להר הבית. זאת ועוד, כל ראיה זו בנויה על סמך ההנחה שאבן השתיה היא סלע אם דהיינו מגוף ההר, אבל אם אינה מגוף ההר אין כל ראיה מגובה המקום, שאפשר שקדש הקדשים היה במקום אחר וחפרו בעפר ולא בגוף הסלע עד שכיום מקום קה"ק הוא הגבוה ביותר. וידוע לנו שבאמת חפרו גם בזמן החורבן וגם אח"כ בתקופת הישמעאלים וכמ"ש הרדב"ז והציץ אליעזר (שם אות א). ואין הכרח לומר שהאבן מגוף ההר (עי' תפאר"י על המשנה אבן היתה שם, ועוד). ועוד שברמב"ם (בה"ב פ"ה ה"א) כתב שכל הר הבית כנוי כיפים מלבד מקום המזבח, ולשיטתו לכאורה לא יתכן לומר שאבן השתיה שהיתה נראית בקה"ק היא סלע אם, שאם כן נמצא שמקום קדש הקדשים אינו ע"ג כיפין, ומוכרח לומר שהיה סלע אחר קטן שהיה ע"ג כיפין והוא אבן השתיה. ומדברי המפרשים על הרמב"ם (עי' מעשה רוקח ומעשי למלך שם, ומש"כ בשם המלבי"ם שם) מבואר שכל המקדש כולו היה על גבי כיפין ולא היה אפ' מקום קטן שהיה בנוי בסלע, ורבים כתבו שגם מקום המזבח היה ע"ג כיפין (ראיה זו שמעתי מהרב ינון ויסמן). [ועי' בקובץ שמעתין תשסח 116-122]. ה) הדרך השניה בעולים להר הבית, היא לנקוט שבאמת אין אנו יודעים היכן היה קה"ק, ולא מקבלים את ההנחה שאבן השתיה היא מקום קה"ק, ומ"מ אפשר לחשב את המקומות שודאי אינם מחנה שכינה, וליכנס לשאר המקומות. וזו דרך הרב שילת, ובספר הר הבית של הגר"ש גורן תמך בשיטה זו דן כיצד לחשב את המרחקים. שיטה זו מבוססת על פירוש הרמב"ם במשנה "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה רובו מן הדרום שני לו מן המזרח שלישי לו מן הצפון מיעוטו מן המערב מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו". ופירש הרמב"ם (פהימ"ש שם, ובפ"ה מהלכות בה"ב פ"ה ה"ו) "אמר שהעזרה לא היתה באמצע הר הבית, אלא היה המרחק שבין חומת הר הבית ובין חומת העזרה מצד דרום יותר מן המרחק שביניהם מצד מזרח, והמרחק המזרחי יותר מן הצפוני, והצפוני יותר מן המערבי". נמצא שבדרום ובמזרח יש מרחק גדול שאפשר ללכת שם. וכן פירשו גם הרע"ב והתוס' יו"ט והתפא"י במשנה. אמנם הר"ש והרא"ש פירשו שכוונת המשנה היא שרובו של בנין היה מן הדרום, דהיינו שרוב המבנים היו בדרום, ולשיטתם אין אנו יודעים כלל מהם המרחקים מחומת העזרה לחומת הר הבית. ולכאורה אין בידינו להכריע בין הראשונים במקום ספק כרת. ו) הדרך השלישית היא לעמוד צמוד לחומה כגון להיכנס למחכמה לאחר טבילה, וזה מותר לכאו' לכל הדעות מצד המקום, שבמרחק זה מסתבר שלכו"ע אינו מחנה שכינה ואינו גם החיל שאסור לטמאי מת, שהרי לכו"ע היה מרחק מסויים בין כתלי העזרה והחיל לכתלי הר הבית, וגם לדעת רמב"ם היה את הסורג ורק אח"כ החיל. והאחרונים דנו מצד חששות אחרים כמו חשש זיבה וכדו' (עי' ציץ אליעזר ח"י סי' א אות נו, בשם חזון נחום, ועוד), אבל מצד חשש מחנה שכינה לכאורה אין חשש בזה. וכן נראה שסבר הגר"מ אליהו (תחומין ח"ג עמ' 423) והתנה זאת שיבנו שם בית כנסת שלא יהיו יכולים להיכנס מעבר אליו. ומדברי מרן הרב זצ"ל נראה שהתנגד גם לזה (עי' ספר מלכי בקודש ח"ד עמ' 4). אמנם גם אם נקל בכך, זהו רק להיכנס ולצאת, אבל בצורה זו אי אפשר להקיף את מקום המקדש לפנים מהחומות כיון שבחלק מהמקומות יש מבנים צמודים לחומה שגורמים בהכרח להתרחק מהחומה ויש בזה חשש כניסה למחנה שכינה. עכ"ד הג"ר שלמה הירש. וראה מה שכתבתי כאן https://www.yeshiva.org.il/ask/145442 .