שלום כבוד הרב, גיליתי שיש מצב שמאז שהתחלתי להניח תפילין (בערך שנה וחצי, כי אני בן 14) הקשר של התפילין של ראש שלי כנראה תמיד לא היה במקום, כי התפילין היו קצת גדולים עליי וחצי מהקשר היה בצמיחת השיער וחצי היה מתחת בערך, יכול להיות שקצת מתחת, ומקווה שלא לגמרי מתחת, כי ראיתי שלא יוצאים ידי חובה כך. האם זה אומר שכל יום שהנחתי תפילין לא עשיתי כלום ובעצם אפילו חטאתי בברכה לבטלה (ביום שגיליתי את זה חשבתי על זה רגע והיה לי ספק ועדיין בירכתי גם...)? זה מאוד קשה לי לחשוב על מצווה שלא זכור לי שפספסתי לגמרי יום אחד, אף פעם לא באמת הייתה מצווה ואני מאוד מתוסכל על זה. תודה רבה

שלום לשואל היקר! ההלכה לכתחילה הוא שראוי שיהיה כל הקשר מעל הגומה. ואם קצת מהקשר נכנס לתוך הגומה זה גם בסדר לכתחילה. ואף אם כל הקשר בתוך הגומה יצא ידי חובתו. בדיעבד כל עוד הקשר מעל צמיחת השיער יצא ידי חובה (ראה משנה ברורה כז לה ופסקי תשובות אות יט). אם מקצת הקשר מעל מקום צמיחת השיער וחלקו מתחת אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א שהוא חושב שיוצאים ידי חובה. אם כן כנראה שיצאת ידי חובה ותנוח דעתך. ואף אם כל הקשר היה מתחת למקום צמיחת השיער אתה לא צריך להצטער יותר מדי על הפסד המצוה כי סוף סוף התכוונת לשם שמים, לקיים מצוות תפילין, ובודאי שיהיה לך שכר על זה משמיים. ועל הברכות לבטלה אכן זה איסור בשוגג (שלדעת רוב הפוסקים הוא מדרבנן), אך משמע מדבריך שכנראה חלק היה מעל מקום השיער. לכן תנוח דעתך, ולהבא תיזהר יותר. ואולי תקבל בלי נדר ללמוד הלכות תפילין או שלמשך איזה תקופה תשאיר את התפילין כמה דקות אחרי התפילה ותלמד משהו כדי להוסיף במצוות תפילין. מקורות והרחבה: כתב השולחן ערוך (כז י): "וגם הקשר יהיה באמצע העורף ולא יטה לכאן או לכאן" . וכתב המשנה ברורה (ס"ק לה): "וטוב שיהיה מונח עיקר הקשר למעלה מן הגומא ועכ"פ יש ליזהר שלא יהיה אפילו מקצת הקשר מונח במקום פנוי משער דשם הוא מפרקת הצואר ולא עורף ולכן יש ליזהר שתהיה הרצועה המקפת הראש מצומצמת ומהודקת סביב ראשו ולא יהיה הקף הרצועה גדול מהקף הראש דאז איכא תרתי לריעותא חדא דצריכים הידוק ממש דבעינן וקשרתם לאות וגו' וההידוק היא הקשירה שנית דאם הם רפוים סביב היקף ראשו יפול הקציצה לפניו על מצחו או יפול הקשר לאחריו למטה בצוארו ולא יהיו במקומן הראוי להן". עכ"ל. הרי שכתב המשנה ברורה שיש ליזהר שאפילו מקצת הקשר לא יהיה במקום הפנוי משיער. בדיעבד כאשר חלק מהקשר מעל מקום השיער וחלק מתחת לתחילת השיער כתב הפסקי תשובות (כז יט) שלא יוצאים ידי חובה. אך הגר"א נבנצל שליט"א כאמור אמר לי שהוא חושב שיוצאים ידי חובה באופן שחלק מעל צמיחת השיער. ושאלתי את הגר"א נבנצל אם יוצא בדיעבד כאשר כל הקשר מתחת למקום צמיחת השיער ואמר שהוא לא יודע. עכ"ד. ועי' פסקי תשובות (שם הע' 175). לגבי השאלה אם צריך להצטער מאד במקרה שהתפילין היו מונחים במקום הלא נכון: הבן איש חי ברב פעלים (ח"ד או"ח ב) עסק במקרה של ציבור שלא ידעו שהתפילין צריכות להיות מרובעות וכן באדם שנתן תפילין למגיה לאחר שנים שלבש אותם והתברר שהיו פסולים. והאריך להוכיח הבן איש חי שמקבלים שכר על הרצון כאילו עשו את המצווה וסיים: "ואביא ראיה בס"ד לזה ממ"ש בגמרא דהוריות דף יו"ד י' ע"ב א"ר נחמן בן יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שנאמר תבורך מנשים יעל וכו' ע"ש, הרי כאן המעשה עצמה עבירה היא עכ"ז כיון דהכונה היתה לשם שמים יש לו שכר גדול וכ"ש הכא בנ"ד בהיכא שהיה פיסול במצוה דאין כאן עבירה דאזלינן בתר כוונתו שהוא כיון לש"ש לעשות מצוה כי למראה עיניו זו היא מצוה גמורה ושלימה ועשאה לש"ש דודאי יש לו שכר שלם ואפילו היכא דהוה בה נמי עבירה כגון ברכה לבטלה בענין פיסול תפילין וכיוצא מ"מ הנה זה נקרא עבירה לשמה ולא גרע מהא והרי אמרינן עבירה לשמה יש לה שכר גדול דכתיב מנשים באהל תבורך מאן נינהו שרה רבקה רחל ולאה וגם לפי המסקנא הא מסיק דעבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה דיש לה שכר ודוק היטב. וביביע אומר (ח"ז או"ח ה) האריך בכך ופקפק בדברי הבן איש חי, שסוף סוף היה להם לציבור ללמוד שהתפילין צריכות להיות מרובעות ע"ש. ובתוך דבריו הביא היביע אומר את תשובת הפנים מאירות שעסק במקרה דומה לשלנו, וז"ל: "וע' בשו"ת פנים מאירות ח"ג (סי' ט) שנשאל אודות מי שהיה מניח התפלין של ראש על מצחו (מחוסר ידיעה), והוא מאותם הנוהגים לברך על תפלה של ראש, כדברי הרמ"א, ושוב נודע לו הדין, וכתב שעל ביטול המצוה כיון ששב בתשובה נמחל לו, אך על הברכה שבירך ברכה לבטלה שעובר משום לא תשא, לא נמחל בתשובה בלבד, מ"מ כיון שלדעת התוס' וסיעתם אין זה אלא מדרבנן, ועוד שהוא אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אחר הברכה, שזהו תיקון לברכה שאינה צריכה, הילכך די בחרטה ובוידוי ותשובה. עכת"ד". וכתב היביע אומר שגם לספרדים שפוסקים כדעת השולחן ערוך שברכות לבטלה הם מדאורייתא אין לחשוש יותר מדי, שהרי שיטת הרמב"ן ועוד ששגגת לאו אינו צריך כפרה, וסיים: "ועכ"פ יש כאן כעין ספק ספיקא, שמא הלכה כרוב הפוסקים שאיסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן, ואת"ל שהלכה כהרמב"ם ומרן דהוי מדאורייתא, שמא הלכה כמ"ש הרמב"ן והר"ן ששגגת לאו א"צ כפרה כלל...עכ"פ בשוגג מיהא יש לומר דלכולי עלמא אין צריך תעניות וסיגופים. ובפרט בנידון דידן שהאיש הזה עגמה נפשו על שאירע לו מכשול למפרע. ועציבותיה מסתייה. ומכאן ולהבא חושבנא טבא. ומה טוב שיקבל עליו להניח תפלין דרבינו תם, כדי לצאת י"ח כמה מהגדולים", ע"ש.