כתוב בתורה: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה מִמִּצְרָיִם." נראה שטעם מצוות תפילין הוא שתהיה התורה בפינו. א. איך התפילין גורמות לכך? ב. למה בלשם ייחוד מוזכרים כל מיני טעמים אבל את הטעם הזה שהוא מפורש בתורה ולכאורה גם מעכב מי שלא כיוון טעם זה (שכתוב "למען..") - לא כתוב?

שלום וברכה, א. הפירוש הפשוט בפסוק הוא כפי שכתב הרמב"ן (שמות יג ט): "שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד, למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצותיו ותורותיו כי הוא אדוניך הפודך מבית עבדים". עולה מדברי הרמב"ן, שאין המטרה הפשוטה של מצוות תפילין שתהיה התורה בפינו ונזכור את כל התורה, אלא שעל ידי התפילין נזכור את יציאת מצרים וממילא על ידי זכירה זאת התורה תהיה בפינו ובליבנו ונרצה לקיימה. ב. על פי הנאמר בסעיף א', אין צורך לומר בלשם יחוד את המילים "כדי שתהיה תורת ה' בפינו". הלשון השולחן ערוך (כה ה) כתב את הכוונה הנצרכת בזמן הנחת תפילין: "יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו". כך השולחן ערוך והפוסקים הבינו את משמעות הפסוק. יצוין שהמשנה ברורה (כה טו) הוסיף בשם הפמ"ג: "דמכל מקום בדיעבד אפילו אם לא כיון רק לשם מצוה בלבד יצא". מקורות והרחבה: זה לשון הרמב"ן (שם) במלואו: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך - שיעורו והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים למען תהיה תורת ה' בפיך. ופי' שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד, למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצותיו ותורותיו כי הוא אדוניך הפודך מבית עבדים". וכן נראה מדברי הפוסקים שלא כתבו שצריך לכוון שתהיה התורה בפינו אלא כתבו שצריך לכוון את הכוונה המוזכרת בשולחן ערוך (המובאת בתשובה למעלה) ונלמדת מהפסוק "למען תהיה תורת ה בפיך". וז"ל המ"ב (כה טו): יכוין בהנחתם - כתב הב"ח בסימן ח' טעם לזה מדכתיב והיה לך לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ד' בפיך כי ביד חזקה הוציאך וגו' יורה כי עיקר המצוה וקיומה תלויה בכונה שיכוין בשעת קיום המצוה. הרי שאין מטרה מסוימת וישירה בהנחת תפילין שתהיה תורת ה' בפינו. ושוב ראיתי בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סי' א) שכתב: "ואני בעניי נוהג לומר לפני עטיפה בטלית שאני מתעטף בציצית כדי לזכור את כל מצוות ה', וכן נוהג אני במצות תפילין למען תהיה תורת ה' בפינו, אך תמה אני שבסידורים מתוקנים שיש בהם תפילות וכונות שונות ורבות לא מצינו אמירת כונה זו באופן מפורש שלפוסקים רבים מעיקרא דדינא היא... אך באמת תפילה זו שלפני הנחת תפילין לזכור נסים ונפלאות ולשעבד תאוות ומחשבות הלב וכו מושתת על הכתוב בטור ובשולחן ערוך סימן כ"ה סעיף ה' וכך מפורש בב"ח שם, וע"ע במשנה ברורה (ס"ק טו) ונראה שכך פירשו את הכתוב "למען תהיה תורת ה' בפיך". עכ"ל המנחת אשר. ומה שכתב בסוף דבריו שכך פירשו את הכתוב – כעין זה כתב הרמב"ן כנ"ל. ומכיון שהרמב"ן והשולחן ערוך והב"ח והמשנה ברורה הסבירו את הפסוק כך, וכך נוסח הלשם יחוד שבכל הסידורים שלא מוזכר לכוון שתהיה תורת ה' בפינו, אינני רואה שום צורך להוסיף מילים לאמירת הלשם יחוד או לכוון משהו נוסף. יצוין שבעומק העניין התפילין משפיעים על האדם שידע ויזכור את התורה. כך כתב הבן איש חי שנה א פרשת בא פתיחה: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך", נראה לי בסיעתא דשמיא דידוע שהשם יתברך צונו להניח תפלין של יד בשמאל כנגד הלב ותפלין של ראש כנגד המוח כדי לשעבד מוחינו וליבנו להשם יתברך, דהמוח הוא משכן החכמה והלב משכן הבינה, ואם אלו יתקדשו אז כל האברים נגררים אחריהם, ובפרט הפה ששם הדיבור שהוא נגרר אחר איברים של המחשבה ושל הכונה שהם המוח והלב, ולזה אמר "למען תהיה תורת ה' בפיך" כי השגת התורה על ידי חכמה ובינה שמשכנה באיברים אלו, ואם אלו יהיו פגומים אז יפגם גם אבר הדיבור שהוא הפה וכל שכן שאר איברים".