שלום הרב. מדוע אי אפשר לחלוק על התלמוד? לכאורה "לא תסור" חל רק על בית דין הגדול! ראיתי רבים שמתרצים (ובאריכות בבית ישי) שכיון שכלל ישראל הסכים על כך אי אפשר לחלוק. ולכאורה מנלן חידוש כזה גדול, שלא מוזכר כלל בתורה נביאים כתובים משנה וש"ס, וקשה לחדש דבר זה מסברא. ועוד, אם עכשיו נמצא מנהג של כלל ישראל שהוא טעות לפי ההלכה, לא נבטלו? אשמח לתשובה רחבה תודה רבה

שלום וברכה! שאלתך היא שאלה גדולה שאכן היה ראוי להרחיב בה, אבל כדי להרחיב בה באופן מלא היה ראוי לכתוב ספר שלם, ולפיכך ניאלץ לקצר ולכתוב רק את עיקרי הדברים. אכן כפי שהבאת, נראה שהיסוד העיקרי לסמכות התלמוד הוא קבלת עם ישראל. כך נראה בדברי הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה, וכך כתבו במפורש הכסף משנה (הלכות ממרים ב', א), הראי"ה (אדר היקר, עמ' ל"ט; באר אליהו, חושן משפט כ"ה, ו) ועוד. לגבי שאלתך "מנלן חידוש כזה גדול, שלא מוזכר כלל בתורה נביאים כתובים משנה וש"ס" - ראשית, יש לעניין זה מקור ברור המופיע בש"ס מאות פעמים. שהרי בכל הגמרא אנו רואים שהאמוראים אינם רשאים לחלוק על התנאים, וכפי שכותב הכסף משנה (שם), ההסבר המסתבר לכך הוא משום שהאמוראים קיבלו עליהם שלא לחלוק על התנאים. ממילא, זהו מקור ברור לכך שקבלה מסוג זה יש לה תוקף מחייב. במקביל לקבלה הזו שקיבלו האמוראים את המשנה, חכמי ישראל שלאחר האמוראים קיבלו עליהם את הגמרא, וקבלה זו מחייבת באותה המידה. בנוסף, לענ"ד יש לעיקרון זה מקור מן התורה עצמה. שהרי כפי שכתבת, הסמכות העליונה שמופיעה בתורה היא סמכות בית הדין הגדול, וכאן יש לשאול - מי מוגדר כבית הדין הגדול? האם כל 71 חכמים שיתאספו ביחד יכולים להכריז על עצמם כבית הדין הגדול ופסיקתם תחייב את כלל ישראל? ודאי שלא. הגדר של בית הדין הגדול הוא "השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים י"ז, ט). מה הופך חכמים מסוימים להיות "השופטים" שיש בידם את הסמכות לדון ולהורות הלכה? - העובדה שעם ישראל ממנה אותם לתפקיד זה. כך מופיע בתחילת הפרשה (דברים ט"ז, יח): "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" - השופטים הם מי שהתמנו על ידי עם ישראל לתפקיד זה. דהיינו שסמכות הפסיקה של הסנהדרין עצמה, תלויה בכך שהיא התקבלה על ידי עם ישראל כסנהדרין. כך מופיע גם בברייתא הידועה (ראש השנה כ"ה ב) העוסקת בסמכותו של בית הדין הגדול: "ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו; ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא כאביר שבאבירים" - הסיבה לסמכותו של בית הדין שבכל דור, היא העובדה שהוא התמנה להנהיג את הציבור. כאשר בטלה הסנהדרין אכן בטלו חלק מן הסמכויות שקשורות במוסד זה, אבל עצם ההגדרה הבסיסית, שההנהגה הרוחנית של עם ישראל היינו מי שהתקבלו על ידי עם ישראל להנהיג אותו ולפסוק עבורו, אין סיבה שתתבטל. עוד נזכיר את העיקרון שמופיע בכמה מקומות בדברי חז"ל, שבני קהילה יכולים לקבל על עצמם פוסק מסוים וללכת אחרי פסיקותיו הן להחמיר והן להקל, גם כאשר דעתו מנוגדת לדעתם של פוסקים אחרים (עיין למשל שבת ק"ל א, לגבי בני מקומו של ר' אליעזר). ממילא, אם עם ישראל קיבל על עצמו את חכמי המשנה ואחר כך את חכמי הגמרא כפוסקים, הרי לקבלה זו יש תוקף, לכל הפחות כמו לקבלה של פוסק לבני הקהילה. לגבי שאלתך "אם עכשיו נמצא מנהג של כלל ישראל שהוא טעות לפי ההלכה, לא נבטלו?" - אכן ודאי שאם ישנו נוהג שהוא טעות מוחלטת, יש לבטלו, גם אם הוא רווח בציבור. אם מוצאים דרך ליישב את המנהג עם ההלכה, אכן יש לעשות זאת ולא לדחות את המנהג בקלות; אך כאשר ברור שהמנהג הוא מנוגד להלכה, אין ברירה אלא לנהוג כהלכה ולבטל את הנוהג המוטעה. אך בעניין סמכות התלמוד, אין מדובר במצב כזה. כאשר עם ישראל נוהג כפי הדעה שנפסקה להלכה בתלמוד, ודאי שאי אפשר להגדיר את המנהג כ"מנהג טעות". יש כאן אפשרויות שונות בהלכה, כגון שישנן דעות שונות בין התנאים והאמוראים, והגמרא פסקה כפי אחת מן הדעות. גם אם נראה למאן דהוא שהיה מקום לפסוק באופן שונה, ודאי לא שייך להגדיר את הדעה שנפסקה להלכה כ"טעות". באופן כללי, במחלוקות בין חכמים אנו נוקטים שאלו ואלו דברי אלקים חיים, דהיינו שבשתי הדעות יש אמת ואין לומר שהדעה האחת היא האמת היחידה והשניה היא טעות גמורה. קל וחומר בדעות שנפסקו להלכה בגמרא, שוודאי הן דברי אלקים חיים, אף שהיו בין החכמים דעות נוספות והגמרא יכלה גם לפסוק באופן אחר.