שלום הרב. אברך קנה דירה ושיפץ אותה ומצא מעבר לקיר תיק מלא כסף שברור שהוא היה שייך לאח של מוכרת הדירה שנתן את הדירה לאחותו בצוואה. ועלתה שאלה האם הכסף שייך לאח שחסך את הכסף ולא הזכיר זאת בצוואתו או שמא הוא שייך לבעל הדירה החדש כיון שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. הדיין הרב סילמן מבני ברק פסק, כי יש להשיב את הסכום המלא למוכרת (שהכסף שייך לאח שלה שנפטר), שלא ידעה על הכסף. השאלה האם הוא עשה זאת לפנים משורת הדין, שהרי נפסק בשו"ע שחצרו של אדם לא קונה במקום שלא עתיד לגלות זאת לעולם? אשמח לדעת מה הסברא של הרב סילמן.

שלום רב. אכן כך נפסק בשו"ע (חו"מ סי' א') שאין חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, דבר שאין הוא עתיד לגלותו לעולם. ומקורו בדברי התוס' (ב"מ כו. ד"ה דשתיך), שם הקשה התוס' על דברי המשנה שהמוצא מציאה בתוך כותל ישן או גל אבנים ישנים, הרי אלו שלו, ובגמ' העמידו במציאה שמעלה חלודה ולכן יכול המוצר לומר שהאמוריים החביאו אותו. והקשו התוס' הרי חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כפי כמבואר (שם יא. א ובב"ק מט:), ועל כך תירצו התוס' "וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם". ועולה מדברי התוס', שהחצר אינה קונה מציאה או דבר שהבעלים לא ידעו ממנה, אך אם מדובר ברכוש של הבעלים, הדבר נחשב ברשותו. וראה בנתיבות (סי' רנ"ט סק"א) שאין מועיל יאוש מדבר ברשותו, וגם הקצות (שם סק"א) שהוכיח שהדבר מועיל, זה רק באופן ששמענו שהוא התייאש או שניכר שהתייאש ממנו כמבואר בשו"ע (שם), שהיה עליה חלודה או שאר סימנים שמוכיחים שהיא שם זמן רב. וכתב הנתיבות (סי' ר"ס סק"ג) שצריך את שני התנאים, "שהעלה חלודה" וגם "שנמצא במקום מוסתר". משא"כ בנידון שאלתנו. כמו כן מבואר בשטמ"ק (ב"מ כו., וכן כתב לתרץ בהגה"א סי' ט' בשם הראבי"ה) ביישוב קושיית התוס', שחצר קונה לאדם שלא מדעתו רק אם היא היתה שלו קודם שבא לשם החפץ, משא"כ בסוגיית הש"ס לעיל, שם יתכן שהאמוריים החביאו את החפץ, ולכן אין החצר קונה את האבידה. ואם כן בנידון דידן, שהאח הניח את הכסף (ונעשה בירור שאכן הכסף שלו), ודאי לא שייך לומר שהחצר מפקיע ממנו את כספו ואז חצרו לא תקנה לו שוב שלא מדעתו. והנה בעניין דומה כתב הרמ"א (סי' רל"ב סע' י"ח) בשם המרדכי: "ואם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו, ואחר כך נודע שהיה בו כסף או זהב, זכה הלוקח, שלא זכה בו הסרסור מעולם הואיל ולא ידע בו". והרמ"א הפנה שם לסי' רס"ח האמור לעיל. ומשמע שהמוכרת לא זכתה. אך ראה סמ"ע (שם ס"ק ל"ט) שמשמע שרק בסרסור זכה הלוקח, ואם כן בנידו"ד שהיא מוכרת משמע שזכתה. אולם הש"ך (ס"ק י"ד) חולק וכן משמע להדיא בפוסקים שלאו דווקא סרקסור, אלא הוא הדין אם קנה את החפץ. לכן יש לכא' יש מקום לומר בנידו"ד המעע"ה. אך נראה מהנתיבות (סי' רל"ב סק"ח) שדווקא שאין דרך להוודע כלל כלומר לא היה לו שייכות בדבר בכלל. עיי"ש. ולפי זה אינו דומה לנידון שלנו, שיש לו סימן זה, והוא שם את הכסף באיזה כלי עם סימנים לכן אין זה דומה לבדיל ולגל ישן. וראה בפתחי חושן (ח"א אבידה עמ' שכ"ח ז' ועמ' שכ"ט כ') שציין לדברי גאונים שסובר, שדברי עבודת הגרשוני סותר לדברי הנתיבות, והוסיף הפת"ח שנראה שיש לחלק בין מטלית שדרך כל אדם לפותחה ולבודקה שכתב הנתיבות, לבין דבר שצריך להוליכו למומחה, אלא שעדיין יש לעיין. גם אם היינו מתייחסים לשאלה זו כדין מציאה שהשוכר מצא, הנה כתב השו"ע בהמשך (סי' ר"ס סע' ג') לגבי מציאה בדירה שכורה, שהיא שייכת לשוכר אחרון. ומשמע מדבריו שהיא שייכת לבעלי הדירה. שהרי עולה מדברי השו"ע והאחרונים שם, שאם קנה או שכר מיהודי ומצא חפץ כל שהו ללא סימן, דינו כמצא בבית מושכר, ואם כן בנידון שלנו יש לתלות במוכרת, שהיא הבעלים האחרון, כיון שקיבלה את הדירה בצוואה מאחיה. ולכן בנידון שלנו, שיש סימנים בכלי שהונח בו הכסף, ודאי שהכסף שייך למוכרת שקיבלה מאחיה, ואין צורך להכריז (ראה נתיבות שם סק"ז, שנחלק אם הקצות אם יש סימן במציעה, אם צריך להכריז או גם בזה נותנים לבעלים האחרון). מכל האמור נראה שזו סברת הגר"י סילמן שליט"א, כיון שהאחות שקיבלה את הבית מהאח היא זכתה בכסף ממה נפשך, או מכח מתנת בריא שקיבלה מהאח (בצוואה כפי שכתבת, ובעניין צוואה הלכתית יש להאריך, ואכמ"ל), וכפי שכתבנו לעיל חצר אינה מפקיעה מה שידוע ששייך לבעלים מתחילה, וכאן זה היה ידוע לאח ולכן לכאורה קנתה את הכסף. וגם אם נתייחס לכסף כאבידה, נחלקו הפוסקים אם מחזיר לבעלים ראשונים או שמכריז, וכאן שידוע שהכסף שייך לאח שנפטר, יש לתת אותה לאחות שקיבלה את הבית מאחיה. וגם אם נאמר שהיא לא קנתה מכח המתנה, יש לומר שהיא קנתה את הכסף מכח הירושה שבאה ממילא למשפחתה (אם אכן הם הירושים ואין לו בנים וכו'). בשולי הדברים יש לציין שאחרי שהאחות קיבלה את הכסף, פורסם שאף היא התפעלה מפסיקת ההלכה והיא נתנה לאברך סכום כסף לא מבוטל ממה שקיבלה. ונעשה מזה קידוש ה' גדול. בברכה רבה,