שלום. אח צריך לשמור נגיעה מאחות מאומצת? אומצה מגיל קטן (כחודש) וגדלה כבת משפחה לכל דבר ועניין לגמרי. היא יודעת שהיא מאומצת. האח והאחות שניהם עברו גיל מצוות. ראיתי שהציץ אליעזר מתיר להורים, גם לאחים? ומה הדין לגבי ייחוד? לישון איתה באותו חדר? רק האח והאחות בבית? ארצה להוסיף שזה עניין מאוד רגיש, אין במשפחה שום חילוק בינה לבין האחים האחרים. והסתייגות מנגיעה בה עלולה ליצור פגיעה רגשית גדולה. ונגיעה בה היא נגיעה כאחות ולא ממניע אחר. ובכלל, איך מצפים להתייחס שונה לבת מאומצת? הרי היא גדלה עם המשפחה והם הוריה לגמרי שגידלו אותה מגיל צעיר מאוד. למה לפגוע בהם כל כך רק בגלל שאומצה? מה עדיף שלא יאמצו?! זה חסד כל כך גדול, ובמציאות רואים שהיא כבת לגמרי. ואם אסור מה האח יעשה לדוגמא כשהמשפחה מצטלמת והוא לא מסכים להצטלם איתה וכדומה? איך יסביר את העניין? תודה רבה.

שלום וברכה, אשרי משפחתכם שאימצו ילדה. זו מצווה מאד חשובה. לגבי ייחוד ונגיעה המקובל בין בני משפחה באחות המאומצת יש המקילים שכל זמן שהאמא המאמצת גם גרה בבית - האבא ושאר האחים יכולים להתייחד עם האחות המאומצת. וכן יכולים לגעת בה נגיעה שאינה של תאוה וחיבה, המקובל בין בני הבית (אגרות משה אבן העזר ח"ד סד אות ב). יש שהקילו רק ייחוד בין האבא המאמץ לבין הילדה המאומצת ולא בין האחים לאחות המאומצת [עי' ציץ אליעזר (ח"ו פ"מ כא), וציץ אליעזר (ח"ז מד), ומשמע מדבריו שאין להקל באח ואחות מאומצת הקרובים בגיל אלא רק באבא ובתו המאומצת כשיש פער בגיל. ובשו"ת עשה לך רב (ח"ג לט) כתב בפירוש שאסור ייחוד באח ואחות כשיודעים שאינם אחים ביולוגיים, ומותר באבא ובתו המאומצת]. אך רבים מחמירים בייחוד בילדה מאומצת גם עם אביה המאמץ [חזון איש (קונטרס הזכרונות פ"מ טו), וכן דעת הגרש"ז אוירבך והגרי"ש אלישיב (נשמת אברהם חו"מ מב 3), הרבי מלובביץ (אוצר אגרות קודש), דברי יציב (סי' מו) שבט הלוי (ח"ו קצו), וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א]. נראה שראוי להחמיר, שכך דעת רוב הפוסקים, אך המקל יש לו על מה לסמוך כאמור. גם למחמירים נראה שהבעיה ניתנת לפתרון בלי לעשות מזה עסק גדול. יש לעשות בחכמה, וחלילה לפגוע באחות המאומצת. לגבי ייחוד ניתן פשוט לתת שלשה מפתחות לשלשה שכנים ולומר להם שהם יכולים לפתוח את הדלת. הם לא צריכים בפועל לבוא אף פעם, רק לדעת שיש להם רשות לפתוח (כך אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א). במקרה שציינת שעושים תמונה משפחתית, אין שום בעיה להצטלם איתה. אם כוונתך שהאחות המאומצת שמה מסביבך יד בשביל התמונה, נראה שבמקרה הצורך שהיא תיפגע לא צריך לומר לה כלום (עי' בספר 'עוד יוסף חי', שופטים כב, שהחכם לא צריך למחות באשה המנשקת את ידו, ושוב אמר לי כן הגר"א נבנצל שליט"א במקרה הנ"ל שהאחות המאומצת שמה יד מסביב לאח בשביל התמונה המשפחתית, שאם יש צורך שלא להגיד לה אז שלא יגיד כלום). סתם חיבוקים ונשיקות בכל מקרה אסורים בין אח לאחות (שו"ע אבן העזר כא ז). הכל לפי העניין. אך נראה שאם יש צורך שלא לדבר על הנושא - אפשר לעשות הכל בשקט, בלי שהדבר יורגש כלל. הרחבה: האגרות משה (שם) הוכיח מהגמרא במסכת סוטה (מג:) שאין איסור ייחוד ונגיעה באחות חורגת הגדילה בין האחים. כך נאמר בגמרא (שם): "אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: חורגתא הגדילה בין האחין - אסורה לינשא לאחין, דמתחזיא כי אחתייהו. ולא היא, קלא אית ליה למילתא". ולמד מכך האגרות משה שאין היכר בין הנהגת האב עם הילדה החורגת לבין הנהגתו עם בתו. ואם האבא לא היה נוגע בה ולא היה מתייחד עמה כמו עם בתו היה זה ניכר כלפי חוץ. וביאר האגרות משה שצריך לומר שהוא יפחד מאשתו שתחשוד, ובחזרתה הביתה תחקור ותדרוש אצל בתה ואצל היתומה ויגלו לה אם נעשה דבר. לכן אין לאסור ייחוד אצל אלו שנמצאים בבית תדיר עמו ועם אשתו, אף אם נזדמן איזה זמן קצר שלא היתה אשתו בבית, ונשאר הוא לבדו עם בתה ועם היתומה שמגדלים, וכן להיפך אם האמא המאמצת נשארה זמן קצר עם בנו ועם יתום שמגדלים. אך כתב האגרות משה שאם מתה אשתו יש לו ליזהר שלא יתייחד עם בתה ועם היתומה שמגדלים. ואלו שאין נזהרין בזה אולי סומכים על כך, שכיון שמגדל אותה כבתו לא ירצה לקלקלה מצד שרוצה בטובתה, וכן כשהוא מת ונשאר בנו מאשה אחרת אצלה לא תתפתה לו כיון שרוצה בטובתו. אבל סיים האגרות משה שודאי אין לסמוך על זה, וצריכים ליזהר שלא להתייחד עם אלו שמגדלים כשמת אחד מהם. לגבי נגיעה כתב האגרות משה שהבעיה קלה יותר מאיסור ייחוד, וז"ל: "והיחוד הוא יותר מוקשה מהחיבוק ונישוק דאין זה דרך תאוה וחיבת ביאה אלא דרך חיבוק ונישוק לבניו ובנותיו שלא נאסר כדאיתא בש"ך יו"ד סימן קנ"ז סק"י ומשמע שם דליכא איסורא כלל". הציץ אליעזר (ח"ו פ"מ כא) והעשה לך רב (שם) הקלו באיסור ייחוד מטעם אחר. עיקר טעמם הוא משום שאין תאווה וחשש ביאה כאשר האבא המאמץ גידל את בתו מגיל צעיר, פחות מגיל ייחוד שזה גיל שלש (עי' לקמן עוד לגבי הגיל), ובתו המאומצת דומה לבתו הביולוגית שהוא לא יחטא עמה מפני שהוא רגיל איתה כבר מגיל צעיר כבתו. כך למדו הציץ אליעזר והעשה לך רב מדברי הלבוש ועוד פוסקים, ע"ש. בשו"ת עשה לך רב כתב שיש להתיר רק בהורה המאמץ עם הילד אך אין להתיר באח והאחות המאומצת כאשר הם יודעים שאינם אחים ביולוגיים. הוא נימק את החילוק כך: "ואף על פי כן מצאנו שיש הבדל בין אמו ובתו שמותר לדור עמהם דירת קבע, לבין אחותו שאף לדעת המתירים לא הותר אלא יחוד לפרקים דרך עראי ולא דירת קבע. ומשמע שיש הבדל בין רגשות אח ואחות, לבין אב ואם, לפי גודל הקרבה, ולפי גודל ההרגל מקטנות. ולכן דיינו אם נתיר לבן מאומץ זה להתיחד עם "אחותו", כל זמן שהם חושבים את עצמם כאחים בני אותם הורים, אך כאשר יוודע לילד זה שהוא מאומץ, או שהבת תדע שאין זה אחיה, וכל - שכן כאשר שניהם ידעו זאת, מאותה שעה יש להזהירם על היחוד". עכ"ל העשה לך רב. בשו"ת ציץ אליעזר לא התייחס בפירוש לדין ייחוד באחות מאומצת אלא רק להורה עם הילד המאומץ. הגר"י אריאל שליט"א אמר לי שהוא לא רואה הבדל בין אבא ובתו המאומצת לבין אח ואחותו המאומצת. ולכן לדעתו ניתן לסמוך על הציץ אליעזר ולהקל גם בין אחים לעניין ייחוד ונגיעה ככל המותר בבני משפחה טבעיים, כל עוד אימצו את הילדים בגיל צעיר, והאח והאחות היו בגיל צעיר בשעת האימוץ, כבני שלש ולא כשהם בני חמש. שוב אמרתי למו"ר הגר"י אריאל שליט"א שבשו"ת ציץ אליעזר במקום אחר (ח"ז סי' מד) משמע שהקל רק בהורים והילדים המאומצים ואילו לגבי אחים משמע שהוא מחמיר, שהרי כתב: "מובן הדבר דהיכא שהמאמץ נתאלמן, או להיפך, ואין הבדלי גיל גדולים בין המאמץ להמאומץ באופן שיש מקום לחשש לאולי יכנס בלבם מחשבת נשואין ועי"כ יכול הדבר להביא לידי הרגל עבירה, שבודאי אז יש להפרישם, וכדכתבתי בדומה לזה בקונטרסי שם סוף פרק י"ג ע"ש". עכ"ל. משמע שהציץ אליעזר יחמיר באחים שהם יחסית קרובים בגיל. הגר"י אריאל שליט"א עמד על דעתו שלפי הציץ אליעזר נראה לו שיהיה מותר באחים, ושכך נראה לו להלכה. בעניי לא זכיתי להבין את דברי הגר"י אריאל. אך על כל פנים, אף שנראה לכאורה שהציץ אליעזר יחמיר באח עם אחותו המאומצת, מכל מקום נזכיר שהאגרות משה התיר גם לאח עם אחותו המאומצת, וכדברי הגר"י אריאל שליט"א. רוב הפוסקים החמירו בייחוד בילדים מאומצים, עי' בנשמת אברהם (שם). בספר מפניני הרב מובא שהגרי"ד סולוביצי'יק סבר שיש מקום להקל בכך, ומובא שם מעשה מעניין: "כשהתחילו להדפיס את הספר אוצר הפוסקים לשו"ע אהע"ז שלח האדמו"ר מליובאוויטש ז"ל מכתב אל המערכת, שנדפס בסוף הכרך השני, שמן הנכון להעיר על כך שאלו שמאמצים ילדים יש להם בעיה של ייחוד. שמעתי שבגלל כך כמה זוגות מחסידי חב"ד שאין להם ילדים לא נהגו לאמץ. ופשטה השמועה שרבנו היה לו צד קולא בזה, וזוג מבוסטון באו לפני רבנו שיקל בעדם בבעיית הייחוד, על מנת שיוכלו לאמץ. והקפיד רבנו עליהם ואמר, שמאחר שאף פעם לא שאלו ממנו שום שאלות אחרות, והוא איננו הפוסק שלהם בשום ענין אחר, שאין להם לבוא אצלו עכשיו לחפש אחר קולא בדבר הזה. (שמעתי). ופעם אירע שזוג חב"ד'י מברוקלין התקשרו לרבנו בטלפון וסיפרו שהם כבר נשואים יותר מעשר שנים ואין להם ילדים, וקבעו שהבעל יפגוש את רבנו בחדרו שבפנימייה, וכשנפגשו, האריך רבנו איתו בשיחה קרוב לשעה בהסברת הענין מה שמצינו לפעמים שהפוסקים מקילים בשעת הדחק, ולבסוף אמר שימתינו עוד שנה, ואם עדיין לא יתברכו בבנים, יתקשר איתו הבעל עוד הפעם, ויראה אז אם יש מקום להקל בזה. הבעל יצא מחדר רבנו בפחי נפש, ולא הבין כלל מה תועיל המתנת עוד שנה על כל ריבוי השנים שכבר עברו עליהם. אך לאחר כמה חדשים נתעברה אשתו, וילדה בן זכר. וטילפן לרבנו לבוסטון להודות לו עבור תפילותיו וברכותיו ועצתו ולבקש ממנו שישמש כסנדק במילת בנם. (שמעתי מהר"ח רחלין, שיחיה)". עכ"ל הספר מפניני הרב. יש לציין שגם למחמירים שיש איסור ייחוד, מצינו שהקלו קצת בגיל איסור ייחוד לעניין ילדה מאומצת. האגרות משה (שם) כתב: "שנקל מפני הסתם והצורך גם עד בת שמונה ותשע". (אמנם אחר כך כתב שאפשר להקל גם אחרי גיל זה, כל עוד שהאמא המאמצת בחיים, כנ"ל). הגרש"ז אוירבך היקל להתייחד עם ילדה מאומצת עד גיל חמש או שש (נשמת אברהם חו"מ מב, 4, שולחן שלמה ערכי רפואה ח"ב עמ' רנב). וכן אמר לי הגר"א נבנצל שליט"א (בתחילה אמר לי שצריך להחמיר מגיל שלש, אך כאשר אמרתי בפניו שהגרש"ז היקל עד גיל חמש או שש כמובא בנשמת אברהם, אמר שאם כן אז כך ההלכה). הגר"י נויברט (מובא בנשמת אברהם שם) כתב שיש להקל בקטנה גם מעל גיל שלש על פי דברי החזון איש שבגיל זה אין יצר עליהן מחמת קוטנן. והוסיף שבדרך כלל מדובר באיסור דרבנן משום שבדרך כלל קטנה אינה רואה דם נדה ואינה ערוה האסורה מהתורה. ובנשמת אברהם (שם) הביא שהגריש"א סבר שאין ראיה מהחזון איש להקל בגיל איסור ייחוד, שהחזון איש דיבר רק לעניין קריאת שמע מול ערוה. וראה בספר פועה ח"ד (עמ' 205) מה שכתבו בזה.