יישר כח לרב על התשובה הארוכה והמנומקת, והצודקת! כמובן שאין לגזור גזירה שווה ממעשי אלוקים למעשי בשר ודם, אך לתומי סברתי שלקבל השגה והשקפה על המעשה/דרך הראויים, אפשר אולי לקבל מעט השראה. מה שמביא אותי לשאלה ההפוכה: גם אם נניח שאכן הפגיעה בחפים מפשע מורכבת, האם מותר להצטער ולכאוב במותם? כי כשרואים תמונות של גופות ילדים ותינוקות שחוטים, ודאי אם אלו בני משפחת פוגל הי"ד מאיתמר וכדומה, שהלב נקרע והעין דומעת. אך גם להבדיל אם אלו ילדים מסוריה אוקראינה, רואנדה סומליה או עזה - האם מותר להצטער? אסור? בסביבתי אומרים לי שמי שמרחם על אכזריים סופו ש... אך אני נתלה בדברי הקב"ה למלאכי השרת שביקשו לומר שירה בקריעת ים סוף - "מעשי ידי...ואתם אומרים שירה?!" על מי היה מדובר? על המצרים שהתעללו בבנ"י 210 שנים! אז מה אכזרי בילד שלרוע מזלו נולד בעיר שורצת מחבלים (לאבא/דוד מחבל או לשכן...) או שהחשש שברבות הימים יגדל ...מתיר לשמוח במותו? אודה לדעת התורה בדבר.

שלום וברכה! נראה שיש בהחלט מקום להצטער ולכאוב על מציאות כזו. אכן אנו יודעים שהמלחמה היא מלחמה צודקת והכרחית, ואנו יודעים שבמצב הנוכחי אנחנו חייבים להמשיך להילחם למרות שבכך נגרמת גם פגיעה בילדים וכדומה. אבל עדיין, המציאות הזו שבה נפגעים ילדים קטנים שמצד עצמם לא עשו רע, היא ודאי לא מצב אידיאלי, ויש להצטער על כך שאנו נמצאים במציאות כזו. זו תוצאה הכרחית של המלחמה, אבל זו מציאות של דיעבד שיש להצטער עליה. יתרה מזו, גם אם היינו מצליחים לפגוע אך ורק במחבלים, הרי עצם המציאות של מלחמות והרג בעולם היא מציאות שלילית שיש להצטער עליה. אנחנו מצפים ומייחלים למצב שלא יהיו עוד מלחמות, "וכתתו חרבותם לאיתים... לא ישא גוי אל גוי חרב...". במציאות כזו לא יקומו עלינו אויבים ומתוך כך גם לא נצטרך לפגוע באיש. ההכרה הברורה שבמציאות הנוכחית אנו חייבים להילחם בכל העוצמה, אינה שוללת את הצער על כך שאנו נמצאים במציאות כזו. כך מוצאים בכמה מקורות, שהנביאים מנבאים פורענות על אומות העולם, והפורענות הזו היא מוצדקת לגמרי, ואף על פי כן הנביא משתמש בלשונות של צער, כגון "לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק" (ישעיהו ט"ו, ה); "לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה" (ירמיהו מ"ח, לו); "שָׂא עַל צֹר קִינָה" (יחזקאל כ"ז, ב). יש מן המפרשים שפירשו ביטויים אלה כמליצה בלבד ולא כצער אמיתי, אך בכמה מקורות פירשו זאת כהבעת צער אמיתית. כך אומר המדרש (במדבר רבה כ', א): "שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים, שכן ירמיה אומר 'לבי למואב כחלילים יהמה', וכן יחזקאל, 'בן אדם שא על צור קינה'". וכך כותב רש"י (ישעיהו ט"ו, ה): "נביאי ישראל אינם כנביאי אומות העולם; בלעם היה מבקש לעקור את ישראל על לא דבר, ונביאי ישראל מתאוננים (- מצטערים) על פורענות הבאה על האומות". עם זאת יש לחזור ולהדגיש, שאסור שהצער על המציאות הזו יחליש את המאבק בפועל כנגד אויבינו. אנחנו צריכים להילחם ולבער את הרישעה מן העולם, למרות הידיעה שהשאיפה האידיאלית היא שלא נצטרך לעשות זאת משום שלא תהיה בעולם רישעה שצריך לבער אותה. יש מקום לצער פנימי, אבל אסור שהוא ישפיע על ההתנהלות שלנו בפועל. הדבר דומה לרופא שנאלץ למשל לקטוע רגל של פצוע כדי להציל את חייו – אם הצער של הרופא על כאביו של הפצוע ועל העובדה שהוא יוותר ללא רגל, יגרום לו להימנע מן הפעולה הזו, זה כמובן יהיה חמור מאד. הרופא כמובן מצטער על כך שהאדם יאבד את רגלו, ואף על פי כן הוא חייב לעשות זאת כדי להציל אותו ממוות. כך גם במלחמה – יש מקום לצער על כך שאנו נאלצים להרוג אנשים, ויחד עם זאת אנו חייבים להילחם כדי למנוע מאויבינו לפגוע בנו שוב וכדי לתקן את העולם. זו היא המשמעות של המשפט "כל המרחם על האכזרים סופו להיות אכזרי על הרחמנים" – משפט זה נאמר (עיין קהלת רבה ז', טז) על שאול המלך, שריחם על אגג מלך עמלק ובסופו של דבר הרג את הכהנים בנוב. לא מדובר שם על תחושה פנימית בלבד של צער ורחמים, אלא רחמיו של שאול על עמלק גרמו לו לכך שבפועל הוא לא הרג את אגג. רגש הרחמים כשלעצמו אין בו בהכרח פסול, אבל כאשר הוא מביא את האדם לנהוג בפועל באופן של רחמים על הרשעים ובכך הוא נמנע מלבער את הרע מן העולם, זהו דבר שלילי.