מהו האיזון הנכון בין יראת שמיים לאהבת ה’, בין התחושה שאנו בניו של ה’, לדבר אליו כמו אל חבר (כמו שכותבים בתורת ר’ נחמן בעניין ההתבודדות), לבין תחושת המלכות, היראה, איך משלבים בניהם בצורה נכונה?

התחושה שאנו בניו של הקב"ה קשורה למידת האהבה. אולם אל לנו לחשוב שהיא הופכת את הקב"ה לחבר שלנו. זאת הס מלעלות על הדעת. הקב"ה מרומם ונישא. אדם שידמיין שהוא מדבר עם הקב"ה כמו שהוא מדבר עם חבירו הוא לא מבין את הגודל האלוקי. חז"ל אמרו: בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו. והמשמעות היא שתאור הקב"ה כמלך מרומם אינו מרחיק את הקב"ה מאיתנו. הקב"ה יכול להיות מלך מרומם ודווקא מתוך גדולתו הקב"ה מתייחס גם לבריות מסכנות ולבריות שהחברה כביכול מזלזלת בהם. כל המשלים שהוזכרו הם נועדו בכדי שהדמיון לא יתנגד לעבודת ה' הפשוטה והתמימה שלנו. אולם אנו לא עובדים את ה' רק ע"י ציורים ומשלים. נכון שיש לדמיין את הקב"ה כאב וכמלך וכו'. אולם אין הכוונה כמו אבא שלנו שנמצא בארץ והוליד אותנו או כמלך בשר ודם. ודאי שהקב"ה מרומם מכל הצדדים האלו. עיקר קרבת ה' אינה תלויה בדמיונות שאנו מדמיינים את ה'. עיקר קרבת ה' תלויה במידות הטובות שלנו. חז"ל אמרו על הפסוק והלכת בדרכיו - וכי אפשר להידבק בו הלא אש אוכלה הוא? אלא הידבק במידותיו. אהבת ה' בעיקרה קשורה למקור המוטיבציה שלנו בעבודת ה'. האם אנו מתקרבים אליו משום שאנו מרגישים את חסדו אלינו ואת אהבתו אותנו. עבודה מתוך יראת הרוממות היא האמונה בכך שהקב"ה הוא מקור השלמות וכל דבר נחשב כאין וכאפס יחסית לשלמותו. כל כוחתינו מתבטלים אל מול השלמות האלוקית. לא צריכה להיות סערת נפש בנוגע לשאלה האם הקב"ה חבר שלנו או רחוק מאיתנו. אנו מאמינים בהשגחה פרטית. האמונה בהשגחה הפרטית נוגעת לכל רגע ורגע ממעשינו. ודאי שבשעה שאנו מתפללים בגדרים של תפלה לפני הקב"ה, כלומר אנו עומדים בתפלת שמונה עשרה, אז יש התרכזות יתר מצידנו והתבטלות לקב"ה ולכן אנו יותר מוקרנים ומושפעים מהנוכחות האלוקית ולכן גם אנו מאמינים שרוצונו להתקרב לקב"ה פועל אלינו ועל כל העולם כולו. אולם האמונה שלנו בהשגחה מלווה אותנו בכל רגע. לפי רוב הדעות עיקר כוחנו בתפלה הוא דווקא בתפלה שאנו מתפללים כפי תיקון אנשי כנסת הגדולה ואנו מתפללים בציבור. ענין ההתבודדות עיקרה קשור לעבודת המידות ולא לכוח התפלה. ודאי שמי שמידותיו מתוקנות יותר הקב"ה עושה יותר את רצונו כדברי הפסוק "רצון יראיו יעשה". אולם הכל קשור לתיקון העולם והפיכתו לעולם טוב יותר לעולם שהכוחות המידותיים שבו מעולים יותר ושהרצון שלנו יותר כרצונו של הקב"ה. אנו לא עובדי עובדה זרה החושבים שאנו נצעק ותרד אש מן השמים. אנו מאמינים בכוחה של תפלה. אולם אנו לא מתפללים בצורה שאנו יודעים מתי תענה תפילתינו. חנה התפללה עשרים שנה עד שהקב"ה ענה לתפלתה. חנה התפללה תפלה הגונה כבר בתפלה הראשונה. אולם השגחת ה' יש בה חשבונות רבים שלא כולם גלויים וידועים לנו.