היה לי ויכוח עם חבר דתי, אני והוא גילינו את התורה, ב"ה, ואני אישית מאוד אוהב לעסוק בתורה, אבל אני פחות עוסק בעניניים שקשים לי. כלומר, אני לא משקיע בגמרא כ"כ כמוהו, כתוצאה מכך, אני הרבה יותר נהנה ממנו בלימוד שלי, "חי" אותו, והוא יותר רציני ובקושי מתענג על התורה, על הצד הנעים שלה. האם בלימוד התורה שלנו ובעבודת ה’ עלינו להיות עובדים מתוך קושי, או שמא עדיף הכיוון הנעים. כוונתי בלימוד נעים היא, ללמוד דברים שאני מרגיש שעושים לי טוב על הלב ללמוד אותם. זה לא שאנחנו לומדים פחות שעות, אנחנו לומדים אותן שעות – רק מבחינה אידאלית, איך צריכה להלמד התורה?

דרכו של הלימוד הוא שבתחילתו הוא קשה אולם לאחר זמן הוא מענג וטוב. דרכה של תורה שלא להימנע מללמוד דברים קשים אולם בתנאי שעצם הנושא הוא מעניין את האדם וממלא אותו תוכן. השמחה בלימוד זה סימן לכך שאני לומד במקום שליבי חפץ. אולם השמחה יכולה לבוא גם בסוג לימוד שקשה ללמוד אותו אולם לאחר מאמץ אני מבין אותו ומכך אני מתמלא שבעתיים. מתוקה שנת העובד על מיתתו. אולם אין צורך שההנאה והשמחה תבוא לאחר זמן. היא יכולה לבוא תוך כדי לימוד וכפי שאנו מבקשים: "והערב נא .. את דברי תורתך" - שיהיו דברי התורה ערבים וטעימים לנו. וע' בהקדמה לספר אגלי טל על החשיבות בהנאה בלימוד. ואנו מוסיפים כסימן ולא כתנאי ללמוד.