חיפשתי כמה מקורות בנושאי מנהגים, ומצאתי רק שלושה מקורות בגמרא, ובכולם משתמע שאין חובה לשמור על מנהגים. ואלו המקורות שמצאתי: א. בבא מציעא דף ע’ ע"א: אטו במנהגא תליא מילתא? משום דמתניתא תניא מנהגא. ב. חולין דף ס"ג ע"א: אטו במנהגא תליא מילתא? אין ולא קשיא, הא באתרא דשכיחי פרס ועזניה הא באתרא דלא שכיחי פרס ועזניה. ג.ירושלמי (למיטב זכרוני במסכת תענית): כל מקום שהלכה רופפת בידך - הלך אחר המנהג שמנהג ישראל תורה הוא. משלושת המקורות ברור שלמנהג אין שום משמעות הלכתית, ובפרט מהמקור בירושלמי שמראה שהדעה הרווחת אצל אנשים רבים שחייבים לקיים מנהג כי כל מנהג הוא מעין "תורה" - היא דעה מופרכת, שמקורה בשיבוש בהבנת הגמרא. האם ניתן להסיק מכאן שאין חיוב לקיים מנהג, אלא אם כן, למשל אני נמצא ברשות הרבים ואינני רוצה לפרוש מן הציבור, או כאשר יש לי מטרות חינוכיות כגון שילדיי יתרגלו לאווירה תורנית, או שלא יחשבו שאני מזלזל בדבר שרוב האנשים סבורים שהוא חיוב, אף על פי שבאמת אינו כזה, וכן כל כיוצא בזה?

מנהג שונה מהלכה משום שמנהג אינו תקנת חכמים אלא יוזמה עממית אולם אם היא קיבלה את הסכמת החכמים היא מחייבת להלכה. ולכן אמרו מנהג ישראל דין הוא ותוקפו מגדר של נדר ציבורי, עיין למשל פסחים נ ב. למרות זאת מנהג קל יותר מדין, משום שתחילתו לא בתקנת חכמים רגילה ולכן בשעת דחק, חולי, צער גדול וכדו' ניתן להתחשב בכך ולהקל לפי ראות עיני הפוסק. משום כך בדוגמאות שהבאת, הגמ' שואלת הרי זו הלכה ולא מנהג כי סמכות הלכה חזקה יותר, אך לא משום שמנהג אינו מחייב. וכן לעניין ברכה הספרדים לא מברכים על הלל של ר"ח משום שמקורו במנהג אשכנים מברכים כי סו"ס מנהג מחייב. (עיין ברכות יד ב ותוס' שם) גם הספרדים מודים שהמנהג מחייב ולא נחלקו אלא באשר לברכת "וציונו", עיין ערך מנהג בשדי חמד פרטים רבים באשר לתוקפם של מנהגים.