הרב כתב במאמר באתר, בתגובה לנאמר בחוברת מסוימת שבה נכתב שכל מה שהשיג עם ישראל הוא השיג מתוך אחדות, והרב כתב שאחדות הינו ערך ככל ערכי התורה, אך אין לו מעמד עליון על פניהם. (הראיה לדבר, הרב הביא "הרגו איש קרובו" ללוים בחטא העגל, וכן בבעל פעור שהשופטים הרגו את אנשיהם). רציתי לשאול איך זה מסתדר עם המדרש המובא ב"נצח ישראל" פרק כה, "חיבור עצבים אפשרים הנח לו", שלמרות שעובדים עבודה זרה לא מקבלים עונש, אך כאשר נפרדים ומתפרדים "עתה יאשמו", וכן, לגבי בוני מגדל בבל, שכיון שהיו מאוחדים, למרות שרצו להלחם בו יתברך, נענשו בילבול שפה בלבד, ולא כליה כדור המבול שחטא בין אדם לחבירו?

נושא זה עמוק ומורכב, ככלל ערך האחדות אינו יכול לעמוד בפני עצמו, וכאשר הוא עומד לעצמו במשך הזמן הוא מתמוטט. והא לך דברים שכתבתי בעניין זה (בפניני הלכה העם והארץ פ"ב ה-ו): גדולה מעלתה של מצוות ישוב הארץ, שאפילו רשעים שעוסקים בבניינה זוכים לשכר. וכפי שאמר תנא דבי אליהו (אליהו רבה פרק ט'): "...עמרי זכה להושיב שלושה מלכים על כסאו, משום שבנה עיר גדולה בארץ ישראל". כלומר, למרות שעמרי המלך עשה הרע בעיני ה' יותר מכל אשר לפניו (מלכים א' טז, כה), זכות מצוות ישוב הארץ עמדה לו ולזרעו, ובזכותה העמיד שלושה מלכים מזרעו על כסא מלכותו, מה שלא זכו לו שאר מלכי ישראל. וכל זה למרות שלא בנה את העיר מתוך כוונות טהורות של ישוב הארץ, אלא היו לו מניעים אישיים לבצר את מעמד מלכותו... מצוות ישוב הארץ קשורה עם אחדות העם, ובימי אחאב נעשה שלום בין מלכות יהודה למלכות ישראל, ויהורם בן יהושפט מלך יהודה התחתן עם בת אחאב, ומלך יהודה ומלך ישראל היו יוצאים יחד למלחמה נגד אויביהם (מלכים א' כב). וכן אמרו חז"ל, שדורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה, ואע"פ כן היו יוצאים למלחמה ומנצחים, מפני שלא היו מספרים לשון הרע. ואילו דורו של שאול היו בני תורה, ואע"פ כן היו יוצאים למלחמה ונופלים, מפני שהיו בהם מספרי לשון הרע (דברים רבה ה, י, ירושלמי פאה פ"א ה"א). וכן מובא בספרי (במדבר פיסקא מב): "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם, כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם, שנאמר (הושע ד, יז): חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ, אבל משנחלקו מה נאמר בהם (שם י, ב): חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ". (עיין שם בהרחבת הדברים). אולם צריך לדעת, שזכות מצוות ישוב הארץ והאחדות הנובעת מתוך רגש לאומי, אינם יכולים לעמוד לעד. וכיוון שעמרי חטא בעבודה זרה, ובנו אחאב עוד הוסיף לחטוא יותר מכל מלכי ישראל אשר לפניו (מלכים א' טז, ל-לג; כא, כה), וכן עשו שני בניו, גם היחס שלהם לעם ולארץ הלך ונחלש, עד שבאה עליהם לבסוף הפורענות. וכך קרה לאחאב, שבעקבות ריחוקו מה' ומהתורה, נחלש גם בעמדתו הלאומית. ולאחר שהצליח לנצח בחסדי ה' את ארם, במקום להרוג את בן הדד כפי אשר זמם לעשות לישראל, ריחם עליו והעלהו למרכבתו וכרת עמו ברית ושלחו לנפשו. ויבוא הנביא "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (מלכים א' כ, מב). ואכן לאחר שנים ספורות נהרג אחאב במלחמה נגד ארם (מלכים א' כב, לד-לח). עזיבת ה' גם גרמה להידרדרות מוסרית, כפי שבאו הדברים לידי ביטוי חריף ביחסו של אחאב לנבות היזרעאלי. אחאב חמד את כרמו, וכשנבות לא הסכים למוכרו לו, בעצת אשתו המרשעת איזבל הובאו עדי שקר שהעידו כנגד נבות שמרד במלך. בעקבות עדותם נבות הוצא להורג ואחאב ירש את כרמו. ויצווה ה' את אליהו הנביא: "קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?! וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה" (מלכים א' כא, יז-יט). שורש הפורענות של בית עמרי התחיל בנטייתם אחר עבודה זרה. ואחאב עוד הוסיף לחטוא יותר מכל המלכים אשר לפניו, עזב את התורה, נטה אחר עבודה זרה, לקח לאשה את איזבל בת אתבעל מלך צידונים, והקים לבעל מקדש ומזבח בשומרון (מלכים א' טז). על כן לא רצה לשמוע את תוכחות הנביאים והרס את מזבחות ה'. וכשהמשיכו נביאי ה' להוכיחו, רצחם נפש, עד שרק אליהו הנביא נותר לבדו מכל נביאי ה' (מלכים א' יט, י). ולכן כבר אז נגזרה על בית עמרי ואחאב גזרה קשה ונוראה, וכמו שאמר ה' לאליהו הנביא: "שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע" (מלכים א' יט, טו-יז). אלא שכל זמן שעדיין היתה להם זכות ישוב הארץ והאחריות הלאומית, נצחו במלחמות, ועדיין היו יכולים לשוב בתשובה ולבטל את הגזירה שריחפה מעליהם. אך הם לא חזרו בתשובה, ובמשך הזמן גם יחסם לעם ולארץ הלך ונחלש, והפורענות הנוראה שנגזרה עליהם נתקיימה. בתחילה חזאל מלך ארם החל להכות את יורם בן אחאב (מלכים ב' ח, כח). לאחר מכן אלישע הנביא שלח את אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא למלך, וציווהו בשם ה' למרוד ביהורם בן אחאב, ולהכות ולאבד את כל בית אחאב (מלכים ב' ט, ו-י). וימרוד יהוא ביהורם בן אחאב, "וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ" (מלכים ב' י, יז).