ראיתי שהשיבו כי אין אנו משנים בתפילה את המילים "שתעלנו בשמחה לארצנו, ותיטענו בגבולנו". למרות שאנו כבר בארץ כי בתפילתנו איננו מתפללים רק בשמנו, אלא בשמם של כל יהודי העולם, ורוב יהודי העולם אינם נמצאים, לצערנו, עדיין בארץ ישראל. האם במידה ורוב היהודים יהיו בארץ (קרי מעל 50% מיהדות העולם) תבוטל ברכה זו, ואם כן מה לגבי ההשלכות שיש בכוונות של תפילה זו על דרך הסוד? וכן האם ההגדרה של גלות היא בפשטות אי מיקום על אדמת א"י או מושג שאומר שכל עוד עם ישראל אינו שב לאביו שבשמיים תשובה שלמה ואמיתית, אז הוא נמצא בגלות מחשבתית ותודעתית וממילא בעוונותיו גולה מן הארץ, אך עצם השהיה בארץ תחת הגלות המחשבתית אינה מהווה יציאה מן הגלו התודעתית הזו, ממילא כשתהיה חזרה בתשובה אמיתית אל אבינו שבשמיים נזכה להפדות ברחמים ולא בדין, ולראות בבנין בית המקדש. מה דעת הרב בנושא?

נראה בודאי שכאשר יתקבצו כל היהודים לארץ ישראל ונזכה לתהליכי גאולה שלימים יתבטא הדבר גם בתפילתנו ובקשותינו. לדוגמא כשהיה האר"י הקדוש בארץ ישראל לא אמרו קינה בתשעה באב שכתוב בה שאין מי שמוציא לאור את סודות התורה. וכן מובא בגמרא כי בזמן דוד ושלמה לא התפללו ש-ד' יבנה את ירושלים אלא שיגן עליה. הגדרת הגלות כפשוטה נראית בנוסח תפילת החגים במה שנאמר גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. וכן נאמר בעמוס וישראל גלה יגלה מעל אדמתו. לפעמים ישנם המתארים מצב רוחני מקולקל בשם גלות אך אין הדברים כפשוטן וזה רק בטוי סמלי. בימי בית ראשון היו זמנים שישראל עבדו עבודה זרה וזה לא היה גלות. אמנם ברור ששלמות גאולתם של ישראל היא כאשר יהיו נאמנים לתורה ולכל טבעם המיוחד שקיבלו מאבותינו ללא השפעת הגויים, כמו אמונה, אהבת הבריות וגמילות חסדים, אבל גם כאשר עדיין לא זכינו להשתלם במידות אם הגענו לארץ ישראל כבר יצאנו מהגלות, ובע"ה ע"י קדושת הארץ נזכה לשוב ל-ד' ולתורתו בב"א.