בני הבכור בן 23 משרת בצבא. לפני מספר חודשים - התחיל בקורס קצינים. הוא בחור נפלא ופתוח ותמיד היה בינינו יחס טוב וחם. אך לפני כחודשיים - השתנה יחסו לחלוטין כלפיי בשל הצעות לחינוך ולגיבוש המשפחה שנתן לנו ולא תמיד היה לנו נוח לקבלם (אנחנו משפחה ברוכת ילדים ב"ה). הוא הפסיק לדבר עימי, אינו מתקשר וכשהוא מגיע מהצבא הוא מדבר רק דברים הכרחיים. גם ביום הכפורים - לא טרח לבקש סליחה וכשניסיתי לשוחח עימו מספר פעמים - לא שיתף פעולה ונראה שהוא מעדיף להשאר במין "ברוגז". עצוב וקשה לי כך. מה עושים?

לנו כהורים לא כדאי להיכנס למשחקי ברוגז. "לא רוצה הלא צריך". ומאידך אין טעם לנסות לכפות על אדם להתפייס. אם יש לך דבר עניניי עוד לעשות כגון שאדם אחר שמכיר אותכם ידבר איתו אז תפעלי בכיוון זה. אם יש לך עוד מה להבהיר לו ואינך מוצאת את הדרך לעשות זאת את יכולה לעשות זאת במכתב. בכל אופן למרות הברוגז שלו את תלמדי אותו מה המהות של חיבור בין אב ואם לבניו. אבא ואימא אינם מנתקים מגע עם הילדים. מבחינתכם אתם ממשיכים לממש את ההורות שלכם שהיא בדאגה לשלומו ובהבעת הרצון לקשר ובשמחה בהצלחתו וכאב שצערו. בסוף הוא ילמד ממכם גם את הפרשה הזו.