אני מנסה לעבוד על עצמי הרבה זמן לענין מידת הענווה. לצערי אני מרגיש שזה מביא אותי לידי עצבות כשאני חושב מי אני ומה אני שווה, ובמיוחד כשאני משווה את עצמי לאחרים ורואה בהם יתרונות רבים אני חושב מה אני לעומתם, אני מרגיש שזה לא נכון ולא בריא לי, מהי מידת הענווה האמיתית?

מידת הענווה אינה נוגעת להשוואה בין האדם לחבירו. מידת הענווה היא ביחס שבין האדם לבין הקב"ה. הענווה קשורה לעמידה של האדם מול הקב"ה. כל אדם העומד מול הקב"ה מגיע להכרה בקטנותו. עיקרה של הענווה היא ההכרה שכל מה שיש לנו זה מאת ה', שום דבר הוא לא שלנ,. הכל זה מתנות שהקב"ה נותן לנו. את הצדדים המשובחים אנו מייחסים לקב"ה. את הכשלים אנו מייחסים לעצמנו. אולם הדרך הנכונה בהתייחסות שלנו לעצמנו כותב הרמב"ם היא שכל אדם צריך להרגיש שהוא בינוני. ודאי שאנו מייחסים את הנפילות לעצמנו. אולם מכיון שאין אדם אשר יעשה טוב ולא יחטא חלק מהנפילות הם דברים שלא יכלנו להימנע מהם. הקב"ה רוצה אותנו כאנשים . מלאכים יש לקב"ה מספיק בשמים. המשמעות שהקב"ה רוצה אותנו כאנשים שהוא רוצה שנתאמץ להתקדם. הדרך היחידה לעשות שליחותינו הוא בכך שנתייחס אל עצמנו כבינוני. הדרך המרכזית במידת הענווה היא שאדם כלל לא חושב מי הוא. אדם לא מתעסק מה מדרגתו, אדם עסוק במשימות שמוטלות עליו. אדם ישאיר את השפיטה שלו לקב"ה. זה לא נושא שצריך להעסיק אותנו. יש מידת חסידות בענין זה שהאדם לא רק ענוותן אלא הוא גם שפל רוח. שפל רוח הכוונה היא שאדם מחשיב את האחרים יותר ממה שמחשיב את עצמו. אולם זה לא יעשה על ידי שהוא יחשיב עצמו כרשע וכמו שאומרת המשנה אל תהיה רשע בפני עצמך. הדרך היא על ידי לימוד זכות על אחרים. אדם שרואה אחרים שנופלים הוא מלמד עליהם זכות. הוא נשאר בינוני ואת האחרים הוא מנסה לרומם. אולם הנהגה זו הינה מידת חסידות. אם היא עלולה לגרום לך לעצבות אזי אין לנהוג בה.