האם, כגישה לחיים, טוב לאדם להקטין את עצמו ולחיות תמיד בתחושה שאני כלום בעולם שברא הקב"ה ולא מגיע לי דבר, וממילא על כל דבר שאשיג ואקבל - אתמלא בשמחה, כי תמיד הציפיות הן נמוכות ואפסיות, וכל מה שמקבלים זו מתנה מאת רבש"ע לה זכינו? ומצד שני, יש חסרון לחיות כך כל הזמן, כי האדם עלול להיות בדכאון ובעצב, ולחיות כל הזמן במרה שחורה. לדוגמא: בחור האומר לעצמו שמי הוא בכלל שיתחתן, ושהכל מנוהל ע"י הקב"ה. מצד אחד - לא תהיינה לו אכזבות גדולות אם לא ייצא משהו מהפגישה, אך אולי דווקא גישה זו היא בבחינת "נבואה המגשימה את עצמה", וזה יגרום לאדם ייאוש מעצמו?

אמר אחד מגדולי האדמורים שלאדם יש שני כיסים. בכיס אחד יכתוב אנוכי עפר ואפר. ובשני יכתוב בשבילי נברא העולם. חכמים אומרים שאדם צריך להיות שמח בחלקו אולם חכמים לא אמרו שאדם לא צריך שיהיה לו חלק. אדם הוא חלק מהבריאה שהקב"ה ברא, ודאי שהקב"ה רוצה בטובתו וישמח בכך שיהיה לו טוב. לכן אדם צריך לרצות שיהיה לו חלק שמתאים לו כפי מה שקובע הקב"ה וצריך לשמוח בו. אדם לא יחשוב על הצרכים שלו יחסית למה שרואה אצל זולתו אלא לפי מה שמתאים לו. אם הגיע האדם לגיל שראוי להקים בית הוא צריך להתמלא בתפלה ורצון שיזכה לכך בסיעתא דשמיא. לא צריך להיות לחוץ מרצונו . צריך לבטוח בה'. אולם לבטוח שה' יעשה את הטוב לו. כל עיכוב יאמר כל דעביד רחמנא לטב עביד. אולם יגדיר זאת כעיכוב. יאמר אנוכי עפר ואפר רק בנוגע לשאלה בזכות מה הוא ראוי לכל הטוב שהוא מבקש מהקב"ה. אדם יבוא לקב"ה ויבקש לא בזכות מעשיו או בזכות מלותיו אלא משום שהוא בנו של הקב"ה והוא יודע שהקב"ה רוצה בשמחתו.