הקדמה: יש דרשות/לימודים בגמרא הנראים קשים מאד. לדוגמא סוג של דרשות: כתוב מילה בפסוק זה ואותה מילה בפסוק אחר ומכן מסיקה הגמרא מסקנה מרחיקת לכת לגבי דין מסוים. או דוגמא ספציפית: לימוד הגמרא מהו אתרוג, "פרי הדר משנה לשנה", "פרי שטעם עצו ופריו שווים". הרי למען האמת ניתן למצוא הרבה פירות העונים על הקרטריונים המובאים בגמרא שם ולאו דווקא אתרוג. בזמנו שמעתי תשובה על כך והיא: שמראש היתה לחז"ל מסורת על כך שזהו פרי האתרוג וכל הלימוד בתלמוד הינו אסמכתא, וכן בשאר הדוגמאות. המסקנה הסופית והדין בעצם כבר היו ידועים מהמסורת והלימוד בא למצא אסמכתאות מהכתובים (לחיזוק או לזיכרון העניין). בדומה כתב הרמב"ם בהקדמה למשנה שכל הלכה שנתנה למרע"ה נתנה עם הפירוש המעשי איך לקיימה, ולכן שכתוב בתורה פרי עץ הדר כולם ידוע כבר ממתן תורה שזהו האתרוג או שכתוב סוכות כולם ידעו מהי סוכה וממה מותר לעשותה. שאלתי: האם באמת קיימת מסורת כזו והאם באמת ניתן לסמוך עליה? הרי אנו רואים בתנ"ך שהמסורת נותקה, עם ישראל לא קיים תקופות ארוכות מאד את דברי התורה אם כן איך ניתן לומר שנשארה המסורת לאורך כל הדורות ועד לתקופת התלמוד? לדוגמה שני מקורות: 1. מלכים ב, כב, יג: מציאת ספר התורה ע"י המלך במצב רוחני שלא הוא ולא כל עוזריו ידעו על קיומו של "הספר" או על תוכנו כנאמר: "לכו דרשו את ה` בעדי...על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר הזה לעשות ככל הכתוב...ויצו המלך את כל העם לאמור עשו פסח...כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים...וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה" !!! ומדובר על פסח (מצווה דאורתיא) ולא על איזה חומרא או מנהג! 2. עזרא ח, יד: "וימצאו כתוב בתורה...אשר ישבו בנ"י בסוכות בחג בחודש השביעי...כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא..." כאן מדובר על סוכות - איך אפשר לומר שיש מסורת מהו אתרוג שמאות שנים לא ידעו כלל ולא חגגו את חג הסוכות ?!!! 3. בנוסף העם היה שטוף כולו בעבודה זרה מכל סוג וצורה תקופות ארוכות ולא קיים מצוות. 4. הגלויות הארוכות הגזירות והפרעות שהעם עבר במשך אלפי שנים. אם כן נשאלת השאלה: 1. איך אפשר לסמוך כל כך על המסורת כאשר די ברור שמאות שנים (תקופת יהושוע שופטים מלכים) העם היה מנותק ממנה ומהדברים הבסיסים והעקריים כמו פסח וסוכות? 2. מי חידש את הכל? לכאורה עזרא חידש את כל היהדות ונתן פירוש מעשי לכל המצוות בתורה (אינני מדבר על תקנות כמו כל הלכות מוקצה וכו..) אלא ממש תורת עזרא ולא תורת משה? ייתכן וכולנו מקיימים היום תורה אחרת לגמרי ממה שהיה בתקופת משה? 3. האם אפשר בכלל להיות בטוח שאכן "זאת התורה אשר שם משה לפני בנ"י ע"פ ה` ביד משה" כוונתי לטקסט הכתוב, לכל מילה וכל אות, וכן לפירוש המעשי של המצוות? 4. האם לא איבדנו מחוסננו האמוני בכך שנותק הקשר מכל מקור אלהי, גם אין מסורת וגם אין נבואה, ובעצם כיום אנו כמו כל שאר הדתות (נצרות, איסלם) שמתחילות ומסתמכות על אדם אחד? תודה,

שלום רב: הרמב"ם ניסח כאחד מעיקרי האמונה שלנו שהתורה שבידנו היא התורה שניתנה מסיני . כך הוא כותב ביסוד השמיני : היסוד השמיני, היות התורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה שהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך בענין שנקרא על דרך השאלה דבור ואין ידוע היאך הגיע אלא היה משה ע"ה שהגיע לו, וכי הוא היה כמו סופר שקוראין לו והוא כותב כל מאורעות הימים הספורים והמצות ולפיכך נקרא מחוקק, ואין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים ושם אשתו מהטבאל ותמנע היתה פלגש ובין אנכי ה' אלהיך ושמע ישראל, כי הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת. וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והספורים משה ספרם מדעתו, הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר ומגלה פנים יותר מכל הכופרים, לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה ושאלה דברי הימים והספורים אין תועלת בהם ושהם מאת משה רבינו ע"ה, וזהו ענין (סנהדרין צ) אין תורה מן השמים אמרו חכמים ז"ל הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה חוץ מן הפסוק זה שלא אמר הקב"ה אלא משה מפי עצמו, (סנהדרין צט ע"ב) וזהו כי דבר ה' בזה הש"י ויתר ממאמר הכופרים, אלא כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם ולא הושג תכלית חכמתם, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלהי יעקב שהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך (תהלים קיט), וכמו כן פירוש התורה המקובל ג"כ מפי הגבורה וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם הוא בעצמו התבנית אשר אמר הש"י למשה והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו, והמאמר המורה על היסוד הזה הוא מה שנאמר (במדבר טז) ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי, הרמב"ם הוסיףעוד יסוד תשיעי שמעקרי האמונה שהתורה גם לא תשתנה. אם כן אתה צודק שאחד מן העקרונות החשובים ביותר היא הרצף למעמד הר סיני והתוקף שלו לדורי דורות.הרמב"ם שאל את השאלות שלך. ולכן כתב הרמב"ם את ההקדמה לפירוש המשנה שבא הוא טוען שלמרות שהיו תקופות שבהם ברמה העממית והלאומית התורה היתה פחות נפוצנ בכל אופן תמיד נשאר גרעין של גדולים ותלמידי חכמים שהם באחריות גדולה היות אחראים למסירת התורה מדור לדור. הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה מונה בשמותם את אלו שהיו אחראים למסור את התורה מדור לדור. מציאות של פער בין גרעין פנימי שיודע את המסורת והתורה לבין העם שנתון להשפעה תרבותית זרה או שנתון למרות של שלטון שלא מכיר ולא יודע את התורה אנו מכירים מן ההסטוריה. גם בימי בית שני לאחר עליית עזרא היו תקופות כאלו. אנו יודעים שינאי המלך רדף את החכמים והרג רבים מהם עד שבאה שלומציון שבימה נהיה רווח לחכמים בזכות שמעון בן שטח. כך גם אנו קוראים על ירמיהו הנביא שנרדף על ידי מלך יהודה. גם הכוזרי במאמר ג' התייחס לשאלתך וענה באותו כיוון שאמרתי לך. וכך דבריו שם (סב) אמר הכוזרי: ומה יש לי אפוא לאמר בנוגע לפסוק וימצאו כתוב בתורה: (סג) אמר החבר: האמת הברורה היא זאת כותב דברי הימים שבמקרא ענין לו לא בנסתרות כי אם בנגלות המפרסמות בדברו על יהושע למשל אין הוא מזכיר דבר על החכמה אשר קבל יהושע מן האלוה ית' וממשה ע"ה מזכיר הוא רק יום עמד מי הירדן לפניו ויום עמד השמש לפי דברו ויום המילה אשר מל יהושע את כל הנולדים במדבר כי כל אלה מפרסמים היו אצל ההמון וכן בספרו ספורי שמשון ודבורה וגדעון ושמואל ודוד ושלמה אין הוא מזכיר חכמתם ואף לא מעשים שעשו לפי התורה בספורי שלמה מזכיר הוא למשל רק את סעדותיו הגדולות ואת רב עשרו ואשר לפלאי חכמתו אין הוא מזכיר כי אם ענין אז תבאנה שתים נשים זנות כי דבר זה היה במעמד עם רב ואלו חכמתו שנתגלתה במעמד מלכת שבא ואחרים לא הזכיר כי כונת המחבר היתה לדבר רק על מה שהיה ידוע בהמון או שהיה לכלם ענין לענות בו אולם הספורים המיוחדים אשר היה בהם ענין רק ליחידים אבדו לנו כלם חוץ ממעטים שבהם כשם שנשתמרו לנו רק אותן המליצות הצחות שבנבואה אשר נעמו מאד לבני אדם ללמדן על פה בגלל תכנן הנעלה ושגב לשונן וכן לא נכתבו מספורי עזרא ונחמיה ע"ה רק דברים שהיו מפרסמים בהמון והנה יום עשית הסכות מפרסם היה כי ביום ההוא קמו האנשים ועלו אל ההרים ללקט עלי זית ועלי הדס ועלי תמרים אם כן מה שנאמר וימצאו כתוב פרושו שהמוני העם בשמעם את הקריאה בתורה נזדרזו לעשות את הסכות ואלו היחידים לא נעלם מהם פרט מפרטי המצוות ועל אחת כמה וכמה כלל מכלליהן וכונת המספר היתה להפליג בשבח היום ההוא וכזאת היתה כונת המחבר גם בצינו את היום בו נתגרשו העמוניות והמואביות כי היה זה יום מעשה רב יום בו נפרדו בני העם מן הנשים שהיו אמות ילדיהן מעשה קשה ומכאיב עד מאד ואין אני חושב כי יש אמה באמות אשר תשמע ככה למצות אלהיה חוץ מעם סגלה זה ובגלל פרסום המעמד הזה נאמר וימצאו כתוב רצונו לומר בשעה שהקורא בתורה באזני עם הארץ הגיע לפסוק לא יבא עמוני ומואבי נתעורר העם ותהי חרדה גדולה ביום ההוא: שם בהמשך דבריו הכוזרי מתייחס לודאות שלנו באמיתות הקבלה והמסורת. [שיטת הכוזרי שונה משיטת הרמב"ם ולדעתו ודאות הקבלה מתבססת עד תחילת ימי בית שני מכך שהיו נביאים לישראל עד תחילת ימי בית שני. הנביאים בודאי ידעו את התורה וידעו את רצון ה' ואת פירוש התורה. פי הרמ' יש להפריד בין הנבואה לבין מסירת התורה.] וע' במפרשים המסורתיים שם בנחמיה שהסבירו שאין הכוונה שלא קיימו כלל ולא ידעו כלל על החג. לפי מפרש אחד הכוונה שהם לא ידעו שצריכים לשבת בקביעות בסוכה. ולפי פירוש אחר הם לא קיימו זאת בצורה מובחרת ולא עשו סוכות ברשות הרבים. וכך כתוב שם במצודת דוד ובמלבי"ם. מצודות דוד על נחמיה פרק ח פסוק יז (יז) וישבו בסוכות - ר"ל ישבו בהם בקביעות רב כמו שראוי להיות. כי לא עשו - ר"ל עשו המצוה מן המובחר אשר לא עשו כן מימי ישוע בן נון והוא הפוך כמו כי לא עשו בני ישראל כן מימי וכו' עד היום ההוא. ותהי שמחה - על אשר קיימו המצוה בתקון רב: מלבי"ם על נחמיה פרק ח פסוק יז - חלק באור הענין (יז) ויעשו כל הקהל - הוא כמ"ש שעשו ברה"ר שהוא סוכת הקהל, שכן היה עתה תנאי ב"ד, ולכן וישבו בסכות - כי עד עתה רבים שלא ישבו בסכות מפני שלא היה להם רה"י: בנוגע למציאת ספר התורה בזמן יאשיה ע' שם ברד"ק שמפרש שהכוונה שמצאו שספר התורה נגלל בדיוק למקום שבו התורה מדברת על היציאה לגלות רד"ק על מלכים ב פרק כב פסוק יא (יא) ויהי כשמוע המלך - אמרו כי מצאו הספר נגלל בפרשת תוכחות יולך ה' אותך ואת מלכך וגו' כי שם נרמז ענין גלות שומרון וגלות יהודה עם מלך יהודה כמו שבארנו שם ואולם חלקיה קרא זה אל שפן לסבב שיקראהו שפן אל מלך ויקח עצה להסיר ממנו זה הרע לפי מה שאפשר: הדברים של הרד"ק נראים מאד מהמשך הפרק ששם חולדה הנביאה מתנבית בנוגע ליציאה לגלות. בנוגע לעשיית הפסח על ידי יאשיהו זה בא כתגובה לתוכחה והפחד לצאת לגלות. יאשיה עשה מאמץ גדול לגרום לכל פשוטי העם לחזור בתשובה ולעשות פסח שכל ישראל ישתתפו בו. וכך כותב בפירוש הרלב"ג שם . רלב"ג על מלכים ב פרק כג פסוק כב (כב) כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים - ר"ל מימי סוף השופטים שהוא שמואל כי בחייו שבו גם כן כל ישראל אל ה' ובימי שאול ודוד היו בישראל במות בהפך כונת התור' אע"פ שהיו מותרות ובימי שלמה נשארו גם כן הבמות ונעשו במות לע"ג ובימי חזקיהו לא שבו גם כן כל ישראל אל ה' אך קצת ישראל היו מלעיגים לדברי חזקיהו אך בימי יאשיהו בזאת השנה שבו כל ישראל אל ה' והנה זכר הפסח הנעשה אז לפי שמתנאי הפסח שלא יאכל ממנו ישראל מומר וידמה כי בזאת השנה לבד היה לב כל ישראל לש"י אך אחר זה חטאו בסתר גם בימי יאשיהו ולזה אמר כי בשמנה עשרה שנה למלך יאשיהו נעשה הפסח הזה לה' והנה לזאת הסבה לא שב הש"י מחרון אפו הגדול כמו שספר כי בלי ספק אם היו ישראל שבים לה' בכל נפשם היתה ההשגחה ההיא דבקה בהם וישוב חרון ה' מהם ולזה אמר אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול ולזאת הסבה ג"כ מת יאשיהו בעון העם כי הוא חשב שיהיו כל ישראל הולכים אחר מצות הש"י ויהיו ראוים מפני זה שידבקו בהם כל הברכות הכתובות בתורה אשר כתוב בהם וחרב לא תעבור בארצכם אפילו חרב של שלום ובחטא העם מת ונענשו בשסר מהם מי שחיו בצלו בגוים ועליו קונן ירמיהו כמו שכתוב בספר הקינו' לפי מה שזכר בד"ה ממנו ואמרו רבותינו ז"ל שמה שכתוב שם מזה הוא אמרו רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם וגו' וזה מסכי' למה שאמרנו: רוב המפרשים שם הלכו באותו כיוון. כל טוב