כבר הרבה זמן אני מתחבטת רבות בשאלה הזו. שמעתי שיעורים ושאלתי רבנים אבל זו שאלה שעדיין לא התיישבה אצלי. גלוי וידוע שה’ מחליט על כל הבריאה. מה יהיה, מה קורה, מה יגיד האדם, מה יעשה, את מי יפגוש ועם מי יתחתן. ואם כך, איך אפשר שיהיה שכר ועונש? אני מכירה את הרמב"ם בהלכות תשבוה שאומר שה’ לא החליט מי יהיה צדיק ורשע אבל לעומת זו הוא כן החליט באיזה משפחות לשים אותנו (דתיות עם פוטנציאל או חילוניות) ואיזה הרכב נפשי יהיה לנו (שנהיה אנשים יותר שכליים ויהיה לנו יותר קשה להאמין או אנשים יותר רגשיים ויהיה לנו יותר קל). ה’ גם קובע איזו מצוות יתגלגלו לידנו. ואם לא התגלגלו לידי הרבה מצוות, מה אני אשמה? על מה אענש? אני גם מכירה את הסיפור על אבא שמביא לבן אחד סייף ולבן אחד חרב והוא יודע שיש בן עם טבע לטוב וטבע לרע. הבן הטוב יבחר בספר, הבן הרע יבחר בסייף. ואין זו סתירה של הבחירה החופשית שיש להם כאשר הסייף והחרב מונחים לפניהם. אבל בעצם זה כן שלילה של הבחירה החופשית, כי ה’ הביא להם את הטבע הזה. הוא קבע שלאחד יהיה טבע טוב, ולשני טבע רע. אז למה שיאשים אותם עכשיו על זה שאחד בחר בחרב ואחד בסייף, אם כך הוא ברא את הנטיות הטבעיות שבהם? השאלה הזו מציקה לי רבות. אני לא מרגישה טעם בתפילה, בבקשה או התבודדות. כי הרי הוא יצר אותי וככה ברא אותי -שזה יהיה רצוני. אז מה הטעם בכלל? למה שיהיה לזה תועלת ושאקבל על זה שכר? ולמה שתפילה תועיל? הרי אם ה’ היה רוצה להביא לי משהו הוא היה מביא. בשביל מה לו התפילה שלי? כמו שאומרים שה’ ברא את האמהות עקרות כי התאווה לתפילתן. מה ז"א "התאווה לתפילתן"? למה הוא כ"כ רוצה תפילה? או לחלופין,למה הוא לא ברא אותן עם נטייה טבעית לתפילות מרובות וזהו? למה להקשות, למה להרע? שמעתי את התשובה "לא הכל אנחנו יודעים ויכולים להבין". אבל זה לא מספק אותי. אני עדיין לא מסוגלת להרגיש טעם בכלום. אפילו לא בהקלדות מעטות אלה. אני מצטערת אם השאלות שלי נראות לרב בוטות או חריפות מדי אבל אני באמת כותבת אותן מתוך בלבול גדול.

"אשר ברא אלוקים לעשות" - אחד מן הדברים המופלאים ביותר זה התובנה שלמרות שהקב"ה בחר בנו, בכל אחד מאיתנו ונתן לכל אחד כשרונות ונתונים אחרים, בכל אופן עדיין נשאר מרחב שותפות ששם האדם מחליט כיצד לממש את חלקו בשותפות. אין ספק שהקב"ה ישלם לכל אחד לא לפי מה שמתאים לחבירו אלא לפי מה שהיה מצופה ממנו. לאדם שניתן טבע טוב והאדם באמת טוב אולם לא מנצל את כוחו לעשות עניני חסידות ולפנים משורת הדין, יתכן שדינו יהיה חמור יותר ממי שיש בו טבע גס ורך מצליח לא ללכת למועדוני לילה. לפום צערא אגרא.