בערב ראש השנה תשע"א היה בכיס חליפתי שני שטרות של 20 ש"ח. הלכתי למכלת וקניתי בשטר אחד של 20 ש"ח. ביצאתי מהמכלת משמשתי בכיסי לבדוק האם השטר השני נמצא בו, והבחנתי שהוא חסר. שערתי שכנראה הוא נפל במכלת כשהוצאתי דברים מהכיס. חזרתי למכלת וראיתי ילד (לפני בר מצוה) מחזיק שטר של 20 ש"ח ומראה לחבירו בשמחה. שאלתי אותו מצאת את זה עכשיו, הוא אמר לי כן. אמרתי לו נפל לי כאן עכשיו שטר של 20 ש"ח ולקחתי את השטר מידו והלכתי. אחרי שהלכתי לבי נקפני, כיון שהרי מצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו, וא"כ הקטן זכה במציאה והיה אסור לי לקחת, ואח"כ עלה בדעתי שהרי המציאה שייכת לאביו, וברור שאם הייתי בא לאביו ומספר לו מה שקרא, ובמיוחד שמצבי הכספי מאד קשה, הוא היה מחזיר לי מיד את הכסף. מה הדין במקרה זה?

ידוע שישנם אופנים שבהם מסתבר שהמאבד התייאש, כגון: דברים כבדים, חשובים, דברי מאכל, דרך הינוח, אבידה ישנה ועוד. במקרים אלו אפשר לומר שהיתה ידיעה של הבעלים לפני מציאת האבדה וממילא אין בעיה של יאוש שלא מדעת, והרי למסקנה נפסק כאביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. בכסף שהוא דבר חשוב הסברה היא שאדם ממשמש בכיסו בכל שעה ושעה. בנידון שלנו אכן המאבד משמש בכיסו אך נראה שעדיין לא התייאש, והראיה שמיד חזר למקום שבו איבד את השטר ואכן מצא אותו (סביר להניח שזה אותו שטר ולא שטר אחר וכאן נמצא כאן היה). לא עצם המישמוש גורם את היאוש אלא מחשבת האדם שהוא לא יוכל להשיב אליו את הכסף מולידה את היאוש. במקרה שלנו המאבד בפירוש לא התייאש עדיין מהכסף (ואינו דומה לאדם שלא התייאש מחפץ שנפל לזוטו של ים שנעשה כצווח על ספינתו שטבעה, כי שם אין ביכולתו להשיב אליו את החפץ). ככלל במציאת אבידה, יש לבחון בשיקול דעת כל מקרה לגופו האם אפשר להניח שהבעלים ידעו והתייאשו או לא. ממילא אין צורך להכנס לסוגית מציאת קטן, כיון שהמאבד מעולם לא התייאש אלא השיב לעצמו את שלו משכבר. הרב ינון זמיר