שלום רב. לקראת היארצייט של הרב שלמה קרליבך עלה הדיון ביחס אליו. מצד אחד הוא היה אדם עצום, עשה הכול רק כדי לקרב עוד יהודי, היה כמעט היחיד שבאמת היה אכפת לו מעמ"י עד שהלך לכמעט כל מקום בעולם כדי לשמח עוד יהודי. היה גאון בתורה ובמידות (הרב אהרון קוטלר והרבי מלובביץ מעידים שאילו היה נשאר בישיבה עוד כמה שנים היה הופך לגדול הדור הבא). מצד שני, היו לו מנהגים חריגים לעניני צניעות. האם ניתן להבין שעשה זאת משום פקוח נפש רוחני? או כפי שמסופר בגמרא על רב פלוני שישב על פתח המקווה או רב אחר בגמרא שהרכיב על כתפיו את הכלה ורקד - התנאים הללו היו אנשים כל כך זכים וקדושים שפעולות שכאלה לא דיברו אליהם. כך שמעתי. גם הרב שלמה העיד על עצמו שכשהוא מנגן והקהל רוקד אז הוא רואה כבשים רוקדים שלכבשים אין בקושי הבחנה בין זכר לנקבה - במילים אחרות זה לא דיבר אליו בכלל רק כולו נשמה. אם זה נכון מדוע יש טענות שהוא כביכול הקריב את העולם הבא שלו למען עמ"י. הוא היה רב לכל דבר והרצי"ה קוק והרבי מאמשינוב והרב פיינשטיין מאוד העריצו אותו. אני עדיין מבולבל איך לראות את הרב שלמה קרליבך, מצד אחד צדיק נשגב, מצד שני, דרך ליחידים, האם זו הראייה הנכונה?

לר' שלמה יש זכויות רבות. מנגינותיו מלוות תפילות רבות והוא קרב רבים ליהדות. לא צריך לחטט במעשיו. יש ללמוד ממנו את הדברים הרבים הטובים שהם טובים לכל הדעות. ובשאר לא צריך לעסוק כיון שהוא כבר לא בעולם הזה.