אם הזקתי לחברי ממון ואני בקשתי ממנו סליחה והוא סלח לי, האם זה מספיק ויצאתי ידי חובה וכבר אין ענין של גזל?

תשלום על הנזק ובקשת מחילה הם שני דברים נפרדים שמחובתו של המזיק לעשות כלפי הניזק, ועיין בנספח לתשובה. גם אם חברך סלח לך אין לראות בכך אומדנה לכך שהוא מחל על החוב שיש לך כלפיו, יש לראות בזה גילוי ליחס שבין אדם לחברו עד שיאמר לך באופן המועיל שחובך מחול (בנוסף, לדעת רוב הפוסקים אין מחילה בלב מועילה). כל טוב, הרב ינון זמיר נספח – בקשת מחילה על נזק ישנו דיון סביב המקרה ההפוך – האם מי שהזיק ממון חברו צריך לבקש סליחה, בנוסף כמובן לתשלום הנזק. ברמב"ם ישנה לכאורה סתירה. בהל' תשובה (פ"ב ה"ט): "אין התשובה ואין יום הכיפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחברו כגון החובל את חברו או המקלל חברו או גוזלו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו". אמנם בהל' חובל ומזיק (פ"ה ה"ט): "אינו דומה מזיק חברו בגופו למזיק ממונו. שהמזיק ממונו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל חבל בחברו, אעפ"י שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו... עד שיבקש מן הנחבל וימחל לו". כלומר, כשהזיקו בממונו, או גזל אותו מתכפר ללא בקשת מחילה ובהל' תשובה כתב שגם החובל וגם הגוזל חברו צריכים לבקש מחילה. תירץ הלחם משנה (בהל' חובל ומזיק) "י"ל דשאני גזלן דנהנה מאותה עבירה ועוד שציער הרבה לנגזל שלקח ממנו בעל כורחו, אבל מזיק הממון שלא נתהנה מהיזק ההוא אלא שהזיק לו ולמזיק לא באה הנאה ממנו ולא נצטער כ"כ הניזק כמו הנגזל כיון ששילם לו היזקו דיו, וכך כתב רבינו כאן שנתכפר לו משא"כ בניגזל כדכתיבנא". הלח"מ מחלק שני חילוקים. על חילוקו הראשון עוררו רבים מהאחרונים, שכן מה שייכת הנאתו של הגזלן לחיובו לבקש מחילה מהנגזל? ואין לומר שזה מעצים את צערו של הנגזל שכן זהו למעשה חילוקו השני. בסברה פשוטה, נראה לי ברור החילוק בין פגיעה בגוף לפגיעה בממון. פגיעה בממון צריכה לכל היותר לצער על דבר החסרת הממון אך לא צער נפשי עמוק (ולא קשה מממונם של צדיקים שחביב עליהם כגופם) ואם נוצר צער שכשזה הניזק צריך להתיישב בדעתו כמו שאומרת הגמרא על מצטער בקיום מצוות במסכת סוכה. לעומת זאת פגיעה גופנית איננה רק סך הכאב והשבת שנגרם אלא גם צער נפשי. החלוקה בין גוף לממון מפורשת ברמב"ם "אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו". אפשר להמשיך בדרך זו ולחלק בין רמת הצער המתעורר ע"י פגיעה ממונית הבאה מהיזק לבין נטילת הממון ע"י גזלן הנהנה על חשבונו. יתכן שזוהי כוונת הלח"מ. אמנם זהו עדיין לא חילוק שיטתי וכוללני, כי ישנם מקרי גזל שבהם הגזלן לא מנכס לעצמו את הגזילה וישנם מיקרים של היזק המסבים הנאה מרובה למזיק. יש מי שרצה ליישב שכאשר מזיק בשוגג אינו צריך לבקש מחילה וזוהי כוונת הרמב"ם בהל' חובל ומזיק וכאשר מזיק בזדון אז צריך לבקש מחילה וזוהי כוונתו בהל' תשובה. אמנם היה מתבקש שהרמב"ם יחלק ככה במפורש. מעבר לכך, מדוע פיזר את המקרים של דיני מזיק בכמה מקומות ביד החזקה עפ"י חלוקה בדיני בקשת המחילה? נראה לי, שהרעיון העומד מאחורי העניין נובע מהבנה בסיבת בקשת המחילה והשפעתה. לבקשת מחילה ישנם שני צדדים, הצד הפשוט הוא לרצות את הנפגע, אמנם כידוע בכל מריבה יש שני צדדים שמפסידים ועל כן יש צורך גם לתקן את הפגם הנפשי שנעשה בפוגע. את סימן תר"ו מכתיר רבי יוסף קארו בכותרת "שיפייס אדם חברו בערב יוה"כ" וכי כל השנה לא צריך לפייס את חברך שפגעת בו? (ועיין משנ"ב בתחילת הסימן) . {ומאז ומעולם קשה היה לי עם התופעה המקובלת בימי התשובה להרבות ב"סליחה אם פגעתי" ועוד סגירת חשבונות שנסגרו כבר מזמן. וכי יש בזה תועלת? אלא שיש בצד זה של בקשת המחילה כדי להשפיע על האדם עצמו, וזה ברור}. לפי זה אין שום סתירה בין ההלכות ברמב"ם. בהלכות חובל עסק בבקשת המחילה של כל השנה כולה ובה יש חילוק בין פגיעה בגוף או בממון על פי החילוק הפשוט שכתבתי לעיל. ובהלכות תשובה עסק בבקשת המחילה שמצד הלכות תשובה השייכת במיוחד לימי הסליחות. והראיה- שהרמב"ם עצמו לא הביא את החילוק בין סוגי העבירות בהלכות תשובה, כי בזה לא שייך לחלק, ויש לכל אדם לבקש מחברו מחילה על כל סוגי הפגיעה בו. בנידון דידן, בצורה יבשה עפ"י חלוקת הלח"מ היה אפשר לומר שאם לא הייתה לך הנאה מההיזק, אף שהיה לניזק צער אין צריך לבקש ממנו מחילה. אמנם אם נגרם לניזק צער רב יתכן שכן צריך לבקש מחילה. אך על פי היסוד העקרוני בבקשת המחילה, ודאי שטוב עשית שריצת את חברך, אך כל זה כאמור, לא פוטר אותך עדיין מהתשלום על ההיזק.