שלום לכבוד הרב! ברוך ה’ הצלחתי להתגבר על התאוות הגשמיות למיניהן, ומה שאני מחפש זה להתענג על ה’. אני משתדל לעובדו ככל יכולתי, בוכה בתפילות מתוך כיסופים אליו, אך אני מתוסכל כי לא ניתן בעוה"ז להרגיש דבקות אמיתית בקב"ה שהרי הדבקות האמיתית היא שהנשמה מתרפקת על דודה וזה רק בעוה"ב. איך אפשר לחיות בתסכול כזה במשך כל חיינו בעוה"ז, אני מרגיש שאין לי זמן בעולם בו אני יכול פשוט להתענג על ה’ ולכן אין לי טעם לחיות (אני יכול להמשיל זאת לבעל שמשקיע מאוד בשביל אשתו ולא ניתנת לו אפשרות להתייחד עמה ולבטא את האהבה הגדולה שביניהם)?

שלום רב, צדיקים תחילתם יסורין וסופם שלווה. אין אנו יודעים מה מידת היסורין אולם יתכן שגם זה תלוי בנו. היחס שלנו לדברים יכולים לשנות את מנת היסורין. אם אדם יתייחס לגשמיות כקטסטרופה הוא יהיה כל ימיו ביסורין. אולם אם ידגיש את האור והוטב שיש בכל דבר יוכל גם לשמוח בעולם הזה. כל מצווה שאתה מקיים היא משמחת. כל עשיית חסד יכולה להזרם חיות חיובית. כל פסוק שאתה קורא בהטעמה הוא נעים ומעודד. גם תפלה יכולה להאמר לא רק מתוך בכי והשתוקקות אלא גם מתוך הודיה ושמחה, וכמו שכתוב "ושמחתים בבית תפילתי". וודאי שכל עוד שאנו לא בעולם הבא אנו גם מרגישים מייצרים אולם היציאה למרחב במידה מסויימת יכולה להתרחש כבר בעולם הזה. כל טוב