שאל את הרב

  • שבת ומועדים
  • שימוש בפלטה
קטגוריה משנית
undefined
שאלה
שלום כבוד הרב! רציתי לשאול, בעיקרון אסור לחמם רוטב בשבת בבוקר על הפלטה, אך יש דין שאם הרוטב טפל למאכל אז מותר. מה הכוונה טפל למאכל? איך קובעים את זה? והאם ממש אסור לחמם רוטב? אם אפשר לציין לדעת האשכנזים. תודה רבה!
תשובה
לשואלת, שלום! הדעה המקובלת בפוסקים היא שאין להניח על הפלטה מאכל עם נוזל אפילו בכמות מועטת, כל עוד הוא ניכר בפני עצמו ויש ריכוז של נוזל (בניגוד לטיפות שמן על קוגל, למשל), וזאת בין לאשכנזים ובין לספרדים. לדעת הרב עובדיה יוסף שליט"א מותר (גם לאשכנזים) להניח מאכל שרובו מוצק ומיעוטו נוזל, ומי שפוסק כמותו בכל דבר יכול לסמוך עליו גם בעניין זה. הרחבה: ראשית, לעניין ההבחנה שציינת בין אשכנזים לספרדים: באופן כללי תורתנו אחת, וכל פסק הלכה שנאמר על ידי רב כלשהו נוגע לכולנו. יוצאים מכלל זה הבדלים שקיימים בין השולחן ערוך לבין הרמ"א, ובזה עדות המזרח נהגו בדרך כלל כשולחן ערוך ואילו האשכנזים נהגו בדרך כלל כרמ"א. לכן, ברירת המחדל היא שכל פסק שנאמר על ידי מישהו מחייב את כולם, אלא אם כן הוא מציין שהפסק נובע מסעיף בשולחן ערוך שהרמ"א חולק עליו או להיפך. במקרה הנדון כאן יש חילוקי דעות, אבל הדעות אינן נובעות מויכוח בין השולחן ערוך לרמ"א אלא זהו דיון על דעת השולחן ערוך והראשונים שקדמו לו. לכן, אין פה הבדל בין העדות. מה שכן, קיימת בנושא פסיקה מקילה של הרב עובדיה יוסף שליט"א, ויש מחכמי הספרדים שחלקו עליו בעניין זה והנושא חוצה עדות ומגזרים. בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שיח סעיף ד) כתב שתבשיל שהתבשל לגמרי ואחר כך התקרר אסור לחמם אותו בשנית וחימומו נחשב כבישול, אך זאת "בתבשיל שיש בו מרק", בניגוד ל"דבר שנתבשל כבר והוא יבש". זוהי הדעה המקובלת בראשונים, שחימום של דבר לח נחשב כבישול בניגוד לדבר יבש. הסבר מקובל להבחנה זו: בישול של דבר יבש מתאפיין בריכוך של המאכל ושינוי טעמו, והחימום הוא עניין משני, ולכן חימומו אינו חשוב בישול מחודש. לעומת זאת לח, שבישולו לא מרכך אותו, החימום הוא עיקר בישולו, ולכן כאשר הוא התקרר הבישול הקודם התבטל וכעת כשאנו מחממים אותו זהו בישול מחדש. ברם, יש מהראשונים שסברו שגם בדבר לח חימומו מחדש איננו בישול (שיטת הרשב"א והר"ן, ולדעת הבית יוסף זוהי גם שיטת הרמב"ם). לפי הדעה המקובלת, המבחינה בין לח ליבש, מה מוגדר כלח ומה כיבש? בבית יוסף מופיע משפט שכתב בעניין זה אחד הראשונים, רבנו ירוחם, והוא מובא בגרסאות שונות: בסימן רנג הוא מצוטט כך: "כל שרובו רוטב...והוא צונן, כשהחזירו על גבי כירה...הוי מבשל גמור". אולם בבית יוסף בסימן שיח ציטט מרבנו ירוחם בלשון אחרת: "כי כל דבר שנצטנן, אפילו מבושל כל צרכו ויש בו רוטב...יש בו משום בישול". ההבדל בין הניסוחים בולט: האם מה שנאסר הוא "כל שרובו רוטב" או "יש בו רוטב"? כאמור, בבית יוסף יש סתירה לכאורה בדברים. בשולחן ערוך (שנכתב על ידי רבי יוסף קארו כתקציר לספרו ה'בית יוסף') כתב כמה פעמים בניסוח המחמיר יותר (סימן שיח סעיפים ד, ח, טו). מאידך, השולחן ערוך התיר (בסעיף טז) להניח פשטידה שיש בה שומן קרוש שיפשיר כתוצאה מהחימום, לדעת הרב עובדיה יוסף - משום שהרוב מוצק, ואילו לדעת המשנה ברורה (ס"ק ק) - משום שבשעה שהונח על האש הוא יבש (ועיין גם מ"ב סי' רנג ס"ק פד, שמוכח שלדעתו גם מיעוט רוטב אסור). אף הרב משאש זצ"ל, רבה של ירושלים, סבר שהדבר אסור כל עוד יש ריכוז של רוטב. דעתי הענייה נוטה לדברי המשנה ברורה והרב משאש: הן משום שזהו פשט ניסוחיו של השולחן ערוך בכמה מקומות, והן משום שהדבר נראה מובן יותר מסברה, שאם יש ריכוז של נוזל הרי זה בישול אע"פ שלצדו מוצק שאינו מתבשל כעת. (לדעת הרב עובדיה, כשהנוזל הוא מועט חימומו נחשב "מצטמק ורע לו" כי הוא מתאדה. קשה לי להבין זאת: לכאורה הקובע בעניין זה אינו היחס בין המוצק לנוזל אלא הכמות המוחלטת של הנוזל, האם יש מספיק ואתה רוצה בחימומו או לא). לכן, הדעה הפשוטה יותר היא שכל ריכוז של נוזל אסור לחממו בשנית. למרות זאת, מי שנוהג בכל פסקיו כרב מסוים רשאי לנהוג כמותו גם כשדעתו איננה מקובלת בפוסקים. בקרב יוצאי תימן יש מנהגים שונים בעניין זה, וחלקם מתירים לחמם אפילו מרק שכולו נוזל, בהסתמך על שיטת חלק מהראשונים שהתירו זאת, ולא כשולחן ערוך (על המחלוקת בעניין בין חכמי תימן עיין 'שו"ע המקוצר' מאת הרב רצאבי סימן נו סעיף ו, וגם הוא סובר כאמור, שהדעה הפשוטה יותר היא שאפילו מיעוטו נוזל אסור).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il