ברכה בנוסח "על מחייתה" על דגן ארץ ישראל

מדוע בברכת על המחיה אין חילוק בין תבואת הארץ לתבואת חוץ לארץ כשם שמחלקים בפירות ופרי הגפן?

לשואל, שלום! בגמרא בברכות מד ע"א הוזכר השינוי רק לגבי "פירותיה" ולא לגבי דגן ויין, וגם ברמב"ם ובשולחן ערוך לא נזכר נוסח מיוחד על דגן ויין בארץ ישראל. בשו"ת 'הלכות קטנות' (ח"ב סי' נה) הציע הסבר להבדל זה, שהמיוחד בארץ ישראל הוא המגוון של אזורי האקלים שמאפשר גידול פירות מסוגים שונים, ולכן יש מקום לשבח מיוחד על "פירותיה", סוגים שונים של פירות, ואין שבח מיוחד ב"גפנה" ו"מחייתה", מיני דגן. מכל מקום, הוא מעיד שהמנהג כן לברך "על פרי גפנה" וגם "על מחייתה". יש שכתבו טעם לברך "גפנה" אך לא "מחייתה", כי ברכת מעין שלוש נאמרת לא רק על חיטה ושעורה, שהם מהמינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, אלא גם על כוסמת ושיבולת שועל ושיפון, שהם מיני דגן אך לא מ"שבח הארץ", ולכן נקבע נוסח ברכה אחיד לכל מיני הדגן "על המחיה" (הנצי"ב, העמק שאלה, שאילתא נא). אך הרב עובדיה זצ"ל (שו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סי' ל) מביא מקורות רבים למנהג לברך גם "מחייתה", וכתב שהטעם העיקרי שהיום לא מברכים "על מחייתה" הוא מפני שרוב ככל הדגן שנאכל בארץ מיובא מחו"ל. אך כאשר ידוע שזהו דגן מהארץ (כגון קמח מצה שמורה) - יש לברך "על מחייתה". גם הרב פרנק זצ"ל (שו"ת הר צבי או"ח סי' קח) נוטה להכריע שיש לברך "על מחייתה", וכן פסק הרב טוקוצ'ינסקי בספרו 'ארץ ישראל' (סי' ג, א); ולא כדעת האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קכט, ד). סיכום הדברים: בדרך כלל אין מקום לברך כי הדגן הוא מחו"ל. כאשר ידוע שהוא מהארץ, יש מקום לברך "על מחייתה".