האם כבוד הרב יכול לענות על המאמר הבא: לא קיימת מצווה של ישוב הארץ בתנאי סכנה, ואסור לסכן יהודים עבור ישוב הארץ. טוב למות בעד ארצנו? לאומיים רבים מאמינים שכן. אך התורה מלמדת אותנו אחרת. בכלל לא קיימת מצווה של כיבוש הארץ או אפילו ישובה בתנאי סכנה. הרשב"ש (רבי שמשון ב"ר שמעון דוראן) היה נכדו של הרמב"ן, ובפתח ספרו שחיבר בעניין הדין שכופין לעלות לארץ ישראל, הוא כותב את הכלל הידוע שבמקום סכנה נדחית מצוות ישוב הארץ. ובעניין מדוע לא ציינו חז"ל את הדבר בפירוש, הוא עונה: "ועוד שדבר זה הוא מחמת שאין צריך לאומרו, שדבריהם ז"ל לא היו עם השוטים אלא עם החכמים, וכל בעל שכל מכיר שבמקום סכנה מצויה אסור לסכן בעצמו, ולא דברו ז"ל אלא באפשר, אבל בשאי אפשר ויש סכנה בדבר לא אמרוהו... וכמעט שאין להביא על הדבר הזה ראיה, שהוא במושכל ראשון, שמשיקול הדעת יוכל אדם להבין זה מעצמו שאין לך דבר שעומד בפני הסכנה". גם הנצי"ב מוולאז’ין כתב (מכתב מיום כג כסלו התרמ"ח): "חלילה לנו לעשות דבר בישוב ארץ ישראל בעבירה של סכנת נפשות, והיא לא תצלח". ידוע כי במקום סכנה נדחית מצוות ישוב ארץ ישראל. וכך נפסק גם להלכה בידי הבית יוסף (טור אהע"ז סימן כה), וגם בשל"ה הקדוש (על מצוות ישוב הארץ ב"שער האותיות", אות ק’).

שלום וברכה, אנסה לעשות מעט סדר בדברים. להרחבה והעמקה מומלץ לעיין בספרו המצויין של הרב יעקב וייסברג 'נחלת יעקב' סוף ח"א, ובכתיבת הדברים נעזרתי בנאמר שם. בפרשת השבוע נאמר שכאשר עם ישראל יוצא למלחמה, אומרים השוטרים לעם שמי שבנה בית, נטע כרם או ארש אשה 'ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה' וכו'. וכן אמרו חז"ל שכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, וביאר רש"י 'שאם ימות במלחמה יהיה גט מיום כתיבתו'. הרי מפורש שבמלחמה על ארץ ישראל יש מציאות של סכנת מיתה, ובכל זאת המלחמה הותרה. כיצד יסבירו זאת הרשב"ש וכל האחרונים שהוזכרו במאמר שציטטת? יש מי שניסה לתרץ שמלחמה מותרת רק כשיש נביא או אורים ותומים שמבטיחים שלא תהיה סכנה, אולם ביאור זה לא יתכן, שהרי בתנ"ך מתוארות מלחמות רבות שכן נהרגו בהם לוחמים; זאת ועוד, בימי בית שני לא היו נביאים ואורים ותומים ובכל זאת יצאו למלחמות. ואכן כל האחרונים ביארו באופנים אחרים, כפי שאכתוב להלן. שאלה נוספת שיש לשאול היא מהמציאות במשך כל הדורות, שבה גדולי ישראל עלו לא"י תוך שסיכנו את עצמם בסכנות הדרכים, כמו סכנת שבי , מחסור במי שתיה, טביעה בים ועוד. כך נהגו הרמב"ם, רבי עובדיה מברטנורא, תלמידי הגר"א ועוד רבים. וכך מתאר הרב ירוחם יהודה פרלמן (סיני כרך ו') "וגם החכמים לאחר התלמוד... לא חדלו לדרוש לה ולהשתדל לעלות אליה תמיד, וכמה קדושי עליון שמסרו נפשם עליה, כמו שמסופר על ריה"ל... ובימי חכמי צרפת רבותינו בעלי התוספות ז"ל והרמב"ן ז"ל... ועדת חכמים רבים ונכבדים התנדבו לעלות לארץ הקודש ויכוננו שם ישיבות מפוארות... ומני אז ינהרו אליה בכל דור ודור חכמים ושלמים צדיקים וחסידים לחונן עפרה ולקבוע בה מקומם, ואף כי בימים ההם כל הדרכים היו בחזקת סכנה, ופקידי הארץ משלו בעריצות ושרירות לב והיו נתונים לשמה ומשיסה וחייהם היו תלויים להם מנגד, בכל זאת לא חשכו מכל עמל ותלאה נפשם, למען הגיע אל מטרתם זו'. קשה לומר שהרשב"ש הוא דעת יחיד כנגד כל גדולי ישראל הללו, וביניהם גם זקנו הרמב"ן כפי שצויין במאמר(שאגב, היה דור שישי לרמב"ן מצד אמו, ולא נכדו). שתי השאלות הללו פותחים את הפתח לשני יסודות פשוטים וחשובים בעניין. ראשית, פשוט שדברי הרשב"ש נאמרו על מצב שבו אדם פרטי מתיישב בארץ בלי שהדבר משפיע על כיבוש הארץ, אבל לעניין מצוות כיבוש הארץ – הרי היא כרוכה במהותה בסיכון המלחמתי. וביאר זאת המנחת חינוך מצוה תכ"ה "נהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מ"מ במצווה זו התורה ציוותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס... ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת המלחמה, אם כן חזינן דהתורה ציוותה ללחום עמהם אף דהיא סכנה". וכן כתבו עוד אחרונים רבים, כמו הגרי"ז סולובייצ'יק (בחידושיו לפרשת בשלח), הרב קוק (משפט כהן סימן קמג) ועוד. כמובן, מה שנכון לגבי מלחמה המאפשרת את שלטון ישראל בארצו נכון גם לגבי פעולות נוספות המאפשרות את קיום עם ישראל בארץ ישראל, ולמשל בתקופתינו גם עלייה של יחידים מחזקת את כיבוש הארץ בכלל. גם בתקופת העליות הראשונות, שאיפשרו את שוב ישראל לארצו, לא מצאנו אף רב או פוסק שטען שאין ליישב את הארץ מחמת הסכנות הגדולות שהיו כרוכות אז בכך. יש שהרחיבו יותר את ההיתר להסתכן, אולם ציינתי כאן את הדעה המינימלית המגבילה זאת רק לכיבוש הארץ. היסוד השני הוא דברי הרשב"ש עצמו בתשובה אחרת, בסימן ג': 'ואף... שאין להכריח לאיש ולאשה לעלות... במקום סכנה, וכל אחד ישער אם רוצה לסכן עצמו יעלה, ואם לאו יחדל' (וראה גם בדברי הרשב"ץ אביו של הרשב"ש, שכתב 'חכמי ישראל היו מסכנים בעצמם לעבור נהרות כדי להיכנס לא"י, והיו אומרים 'דוכתא דלא זכו ליה משה ואהרון מי יימר דזכינא ליה' – ראה שו"ת הרשב"ץ ג, רפח). יש לשים לב שכאן לא מדובר במלחמת כיבוש הארץ אלא בעלייה של אדם פרטי, באופן שאינו משפיע כלל על שלטון עם ישראל בארצו, ובכל זאת התיר הרשב"ש להסתכן – וכיצד הדברים מתיישבים עם דברי הרשב"ש עצמו כתב ששבמקום סכנה אסור לעלות? צריך לומר שיש דרגות של סכנה: בדרגה גבוהה של סכנה אכן לדעת הרשב"ש אסור לעלות, אולם בדרגה נמוכה יותר אין איסור. וכיצד נדע מהי דרגה גבוהה ומהי דרגה נמוכה? על כך יש מקורות רבים בפוסקים, ואציין את דברי המבי"ט (ח"ב סימן רטז וסימן קלא) שקנה המידה הוא כל "שאין הסוחרים נמנעים מללכת ולבוא באותם הדרכים". וראה עוד בשו"ת נודע ביהודה תניינא יו"ד סימן י'. יש שכתבו שלצורת מצוה מותר להסתכן אפילו ברמה גבוהה יותר של סכנה, שהרי עצם העובדה שהאדם עסוק במצווה מפחיתה את הסכנה, ורק ברמה גבוהה מאוד של סכנה אסור. ולא אאריך כאן בגדרים המדוייקים של העניין. יש לציין שהשו"ע עצמו בהביאו את דברי הרשב"ש שלא כופים לעלות – השמיט את המשפט 'דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו'. ויתכן שהסיבה לכך היא שראשונים אחרים כמו הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו סייג להיתר העלייה. ואין להקשות מדבריו בבית יוסף, כי שם הוא רק ציטט את דברי הרשב"ש. לסיכום: א. בפוסקים מבואר שדברי הרשב"ש נאמרו רק ביחס לעלייה של אדם יחיד שאינה משפיעה על אחיזת עם ישראל בארצו, אבל לא ביחס לכיבוש הארץ, שבמהותו כרוך בסכנה ב. מדברי הרשב"ש עצמו מוכח שלא עסק אלא בסכנה ברמת סיכון גבוהה ולא בסכנה 'רגילה', לכל הפחות כזו שגם הסוחרים רגילים להסתכן בה, ואף יותר מכך. כל טוב.