בחור צעיר שהוא חוזר בתשובה, ובני המשפחה מחללים שבת, בעיקר הדלקת חשמל וכדומה. הוא רוצה להצילם מאיסורי תורה, על ידי כך שהוא ידליק עבורם במשך כל השבת את החשמל בשינוי. האם זה מותר? השיקולים הם: א. דעת החכמת שלמה בסוף סימן שו, ששמירת שבת נחשבת "מצוה רבה" . ב. יתכן שלמחללי השבת כיום דין "אנוסים" שהותר לחטוא עבורם חטא קל כדי להצילם מחטא חמור. ג. כאן הוא מציל רבים. מה דעת הרב?

לשואל, שלום! לענ"ד אין לזה שום מקום, לא מצד ההלכה הצרופה ולא מצד ההנהגה הראויה, ובפרט לבעל תשובה. לא מתקבל על הדעת ועל הלב שאותו שחזר בתשובה יהפוך לבעל עבירה שעושה איסורי דרבנן באופן סדרתי כדי לחסוך מבני משפחתו איסורי תורה. הכלל המרכזי הוא "אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך", והחריגות שמצאנו ממנו הם במקרים מיוחדים שמתרחשים באקראי, לא כשיטה קבועה. מעבר לכך, הצעה מעין זו גורמת זלזול רב בשבת ובתורה בכלל, כאשר בכל פעם שמחלל השבת רוצה לעשות איסור יקפוץ שומר השבת ויעשנו בשינוי. הדין שעשייה בשינוי מפחיתה מדאורייתא לדרבנן אינו מובן בדרך כלל למי שלא חבש את ספסלי בית המדרש, ולענ"ד ראוי לצמצם את השימוש בו בפני עמי הארצות שרואים בו "הערמה על הקב"ה" ח"ו. נמצא שכדי להצילם ממלאכה הוא מביא אותם לידי ביזוי התורה. מי שחזר בתשובה צריך לשים אל לבו את הדרכת מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שהדרך לתשובת הדור מתחילה מכבוד הדת ואחריה חיבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת. אם יתאמץ להתנהג בקרב משפחתו ובכלל באופן שמביא כבוד לתורה ולומדיה, זו תהיה הדרך הארוכה שהיא קצרה להשיב בתשובה את בני משפחתו, ולא קיצורי דרך מדומים של פטנטים למיעוט מלאכות. מכאן לטענותיך בפירוט: א. הגמרא בשבת ד ע"א אומרת את הסברה "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" על עשיית איסור דרבנן בשבת (רדיית הפת) על מנת להציל את הזולת מאיסור דאורייתא. דין זה הובא להלכה בראשונים, כגון ברמב"ם בהל' שבת פ"ט ה"ה והשו"ע סי' רנד ס"ו, שהתירו רק לאופה עצמו לרדות את הפת כדי להינצל ממלאכה ולא לאחרים. החכמת שלמה שציינת מחדש חידוש גדול, שהסוגיה בשבת אינה להלכה, שכן היא סוברת ששמירת שבת היא רק מצוות לא תעשה, ומאחר שקיימא לן שיש בשבת גם מצוות עשה (1) הרי שזהו איסור חמור יותר שמצדיק עשיית איסור דרבנן כדי להציל מאיסור מלאכה. חידוש זה תמוה לענ"ד: א. מאחר שמלאכה בשבת היא איסור כרת וסקילה, כמודגש בסוגיה בשבת שם, ובכל זאת לא הותר לעבור על איסור דרבנן כדי לחסוך מן הזולת מלאכה בשבת, לא מסתבר שההבדל בין לא תעשה גרידא לעשה ולא תעשה נותן לאיסור השבת מעמד חמור יותר מאיסור הסקילה שכבר קיים ומצדיק את האיסור מדרבנן. ב. קשה להניח שסוגיה שלמה בשבת לא סברה שיש מצוות עשה בשבת. החכמת שלמה מציין לחיבורו על או"ח שבו הרחיב יותר בדבר, וכפי הנראה כוונתו לחיבור בכת"י שלא נדפס ולא ראיתי את דבריו בהרחבה (נמסר לי שכנראה הוא מצוי בכת"י בספריה הלאומית). עכ"פ קשה לסמוך על דברים אלו שלפנינו ולדחות מהלכה סוגיה מפורשת שנפסקה בראשונים על סמך סברה זו. גם יש לדעת שה'חכמת שלמה' על השו"ע לא הוכן לדפוס ע"י רבי שלמה קלוגר אלא הודפס מגליונות השו"ע שלו, ולא בהכרח שכל דבר שכתב לעצמו היה מדפיס כהלכה למעשה נגד הראשונים. ב. ההיתר משום שמחללי השבת בימינו נחשבים כאנוסים - הדבר אינו נראה לענ"ד. מצאנו אמירה כעין זו באגרות הראי"ה (ח"א סי' קלח), אגרת שעוסקת ביחס הכללי לבנים שפרשו מדרך התורה ולא בשאלה הלכתית קונקרטית, ושם הגדיר את הפורשים מדרך התורה כ"אנוסים" בדומה לדברי התוספות בשבת ד ע"א ד"ה וכי אומרים, בסופו. זוהי הגישה הראויה ככל שדנים על הלכות שבין אדם לחבירו וכדומה. ברם, בתשובותיו ההלכתיות בשו"ת עזרת כהן סי' טו וסי' לא, בהן דן הלכה למעשה על "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך", לא החשיב את העבריין כאנוס אלא כמי שפועל בבחירתו, ואין היתר לחטוא חטא קל כדי להצילו מחטא חמור שהוא בוחר לעשותו (2). מעבר לכך, הדוגמאות שמצינו בגמרא ובראשונים לחטא קל כדי להציל מחטא חמור עוסקות במקרה שבו החטא הקל ימנע לגמרי את החטא החמור. לא זה המצב אצל מחללי השבת בימינו, שעושים מלאכות רבות מדי שבת בשבתו. כמובן גם הפחתה של מלאכה אחת חשובה מאד כשלעצמה, אבל איננה יוצרת מפנה מהותי במצב, ועל כגון זה לא שמענו היתר בגמרא ובראשונים לחטוא באיסור דרבנן שאין בו תיקון גדול (3). ומצאתי שכיו"ב כתב הר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (קמא ח"א סי' קעח), ביישוב הסתירה לכאורה בין "חטא כדי שיזכה חבירך" לבין סברת חז"ל "הלעיטהו" וכו' (בבא קמא סט ע"א), שלפיה אין לנו כל אחריות למנוע עבירות אפילו כשאינך זקוק לעשות איסור כלשהו כדי לחסוך את העבירה של פלוני, שכאשר יש בידינו אפשרות למנוע עבירה אחת מתוך כמה עבירות שיעשה אין אנו אחראים לו (4). אין כוונתי לומר שאין לנו כל אחריות לחסוך עבירות מבעלי עבירה, אלא שעכ"פ לקום ולעשות מעשה איסור בידינו על מנת לחסוך איסור גדול ממי שממילא עושה הרבה מלאכות וגם אי אפשר למונעו מכולן - אינו מסתבר כלל לענ"ד. ואפילו אם יש לזה מקום במקרה מסוים וחד פעמי שבו זה שניצל מהאיסור לא יודע כלל שפלוני עושה איסור כלשהו עבורו, לא מתקבל על הדעת ששומר השבת יהיה עבד למחללי השבת לעשות עבורם את מלאכותיהם בשינוי וכדי בזיון וקצף. ג. גם השיקול של הצלת רבים מעוון אינו נוגע לכאן. ההיתר שהוזכר להצלת רבים הוא מעשה חד פעמי (כגון בדוגמה של שחרור שפחה) למניעת איסורים רבים. לעומת זאת כאן מדובר שבכל פעם ופעם שומר השבת יעשה איסור דרבנן כדי למנוע מאדם אחד איסור תורה (5). הערות שוליים: 1. עיין בבא מציעא לב ע"א; ולא כדברי מהר"ם לובלין שבת קלב ע"ב, שעל מלאכות השבת יש לאו בלבד. 2. פרט למקרה הדומה במיוחד לאונס שהזכירו תוספות, עיין בסי' טו שם; וזו תשובה מאוחרת יותר מהאיגרת הנ"ל. 3. לגבי הסוגיה בערובין לב ע"א על הפרשה שלא מן המוקף כדי שלא להכשיל את עם הארץ באיסור טבל, הרי רוב עמי הארץ מעשרים, ועי"ש ברש"י ד"ה מי ציית; וגם מסתבר שכאשר החבר הוא הגורם להכשיל את עם הארץ יש לו אחריות למנוע אפילו עבירה בודדת מתוך עבירות רבות שהלה עושה, מה שאין כן כשאינו הגורם להכשיל ואנו באים להתיר חטא קל רק מצד זה שהנכשל מוגדר כאנוס. 4. אמנם בדוגמה בבבא קמא שם מדובר שבאותה שעה ממש שהוא עובר עבירה אחת חוסכים לו עבירה שניה, כפי שמודגש בלשון הר"ש קלוגר שם. 5. עוד בעניין הנוגע לדירוג האיסורים שכתבת עיין במה שכתבתי ב'שערי היכל' על פסחים מערכה צז, ודוק.