אני יושב וכותב בלב קרוע ובוכה אחרי היום הראשון של "הנחישות" בפינוי ולא מפסיק לבכות. בעוד כחודש אני מתגייס ישירות לקורס קצינים ובהמשך לתפקיד רגיש הדורש השקעה מרובה. עד לפני שבוע הייתי גאה על כך שאזכה להיות קצין בצבא ההגנה לישראל, אולם כיום איני רואה איך אוכל ללבוש את המדים האלו בכלל... איבדתי בבת אחת את כל הרצון לתרום למדינה ולצבא. מה צריך לעשות בשעה קשה נוראה זו? להבדל מהמדינה? לנשוך שפתיים ולהמשיך עד לגירוש הבא?

מי יגן עלינו, אם לא חייל כמוך בעל רגישות, ערכים ואמונה?! אדרבה, דווקא עתה יש להתגייס ולהתקדם בצבא. אולי כשאתה תהיה קצין גבוה ותקבל פקודה לא אנושית ולא מוסרית שיש בה גרוש אנשים שהושבו כחוק ע"י כל ממשלות ישראל ללא הכנת מקום אלטרנטיבי, תצליח להעביר את רוע הגזרה, או למצער לדחות אותה עד שהיא תהיה אנושית ומוסרית. כקצין בצה"ל אתה לא תהיה מסוגל להיות אטום לסבלם הלא מוצדק של אנשים. עוד דרכי התחזקות לאחר גירוש וייאוש.