שלום הרב ראיתי בסידור, בתפילת מוסף של ראש חודש, שבכל חודש נזכר הצירוף המיוחד של שם ה', וגם לחודש שבט יש צירוף מיוחד היוצא מהפסוק, "לא ימירנו והיה הוא", איני מבין בקבלה אך אשמח להבין בצורה פשוטה על מהותו של חודש שבט?

שלום וברכה. כדי לבאר את ההקשר של הפסוק "המר ימירנו והיה הוא" לחודש שבט, נקדים שחודש שבט מזלו 'דלי', וכתב הבני יששכר (מאמרי חודש שבט): "כי מזל דלי הוא מזל לישראל". נראה שיסוד הדברים נעוץ בדברי חז"ל במדרש (ספרי אסתר פרשה ג') שם מוסבר שהמן לא רצה לגזור כליה על ישראל בחודש שבט, מפני שזכותו של משה רבנו מאירה בחודש זה ביתר שאת. וכדברי המדרש: "דלי זכות משה, שנאמר וגם דלה דלה לנו". משה רבנו הוא בבחינת דלי, שאין לו תוכן עצמי, וכל עניינו לשאוב מים, ואין מים אלא תורה. כך גם מזל דלי, כלי המשמש את התורה. חז"ל אומרים "קיימא לן אין מזל לישראל" (שבת קנ"ו), מזל ישראל אינו כוח טבעי מנותק מהקודש, אלא כל מהותו להיות כלי מחזיק ברכה של קודש. מעין מה שכתב אור החיים הקדוש (בשלח בשם המדרש), שכך הטביע הקב"ה במעשה בראשית, שהטבע יהיה משועבד לתורה. דבר זה מתבאר גם בילקוט שמעוני (מלכים רמז קפ"ה): "אלו שנים עשר מזלות שהעולם מתנהג בהם, טלה אריה קשת פונים צפונה, שור בתולה גדי פונים למערב, תאומים מאזנים דלי פונים לדרום, סרטן עקרב ודגים פונים למזרח". כידוע שהדרום מסמל לחכמה וחסד. עניין זה משתלב נפלא עם דברי חז"ל: "הרוצה שיחכים – ידרים" (בבא בתרא כ"ה ע"ב), מפני שהמנורה עמדה בדרום ההיכל, ושמן הזית רומז אל החכמה. חודש שבט שייך לשבט אשר, שנתברך בשמן – "מאשר שמנה לחמו" (בראשית מ"ט, כ'), וכן "וטובל בשמן רגלו" (דברים ל"ג, כ"ד). וכדברי הזוהר הקדוש (ח"ב קכ"א): "אורייתא מחכמה נפקת". כלומר שורש התורה נעוץ בחכמה. ומכאן מובן גם מדוע משה רבנו התחיל לבאר את התורה בא' בשבט, היום שבו מתגלה כוחו של החודש כהכנה להתחדשות בעסק התורה. וכפי שכתב בספר התודעה (פרק שלושה עשר): "אמרו חכמים האחרונים: משול אחד בשבט כיום מתן תורה. בו' בסיון נתנה תורה לישראל... אף בא' שבט נפתחים בליבות ישראל מעיינות חדשים של תורה, כיון שבו ביום ניתן לישראל משנה תורה, וכל הימים האלה שבין אחד בשבט לז' אדר (יום לידתו ופטירתו משה רבנו ע"ה)". והנה הפסוק (ויקרא כ"ז ל"ג), "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" עוסק בדין מעשר הבהמה, הבהמה שבמעשר נעשית קודש וקריבה על המזבח, "לא יבקר בין טוב לרע". כלומר אסור לברור את המעשר, ואסור להחליפו בבהמה אחרת. אך אם האדם עבר על האיסור, מועיל דיבורו להתפיס קדושה בבהמת החולין. בעומק הדברים, עולם הקורבנות מרמז על עולם הטבע. הבהמה, החומר, והכוחות הטבעיים של האדם והעולם, כולם נלקחים ונקרבים אל הקודש. והקודש אינו עוד מדרגה בטבע, אלא הנקודה הפנימית שאליה הכול משועבד, גם מה שנראה טבעי וחומרי, עומד מעיקרו תחת רצון ה'. על פי זה ניתן להבין את דברי הבני יששכר: "דלי הוא מזלו של ישראל, כי דלי עשוי לשאוב בו מים וזה פעולתו, והנה הוא משמש אל המים, ואין מים אלא תורה כמה דאת אמר הוי כל צמא לכו למים, להורות על האמור, דמזלו של ישראל הוא עבד משמש אל התורה, והגם ששפיטת המזל מחייב באיזה אופן וכו' הנה על ידי עסק התורה ומצוות יתהפך הכל לטוב ולכל אשר יחפוצו יטו את המזל". וזוהי מהותו של חודש שבט. מזל דלי הוא המזל הטבעי של ישראל, אך חידושו הגדול הוא שאין הוא פועל ככוח עצמאי, אלא ככלי לקבלת התורה. נמצא שגם המזל, שהוא הנהגת הטבע, משועבד לרצון ה' ולכוח התורה, ומתוך כך אפשר להפוך ולהמיר את הטבע עצמו, את החולין לקודש, לא לבטלו, אלא להוסיף לו ברכה לרוממו ולהפכו לטובה. בברכה רבה,