ברצוני להבין פשט בפסוק העוסק בקנין חליפין, הפסוק הוא: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, עַל הַגְּאֻלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה בישראל". הגמ’ דורשת "על הגאולה" זה מכירה. "על התמורה" זה חליפין. קנין חליפין הכוונה שאחד מחליף חפץ עם חבירו וכשאחד מהם מושך בחפץ וקונה אותו, החפץ שלו נקנה לחבירו. חפץ בשווי מסוים תמורת חפץ בשווי מסוים. ואלו בפסוק מבואר "שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ" שתמורת הנעל אדם הקנה לחבירו משהו, אם מדובר "בועל הגאולה" זה מכירה. ניחא כיון שאחר כך ישלם לו, אבל אם מדובר "בועל התמורה" זה חליפין, האם אדם יקנה לחבירו חפץ תמורת נעל? מה הכוונה וְזֹאת הַתְּעוּדָה בישראל". דהיינו "העדות בישראל" שעל זה העדים מעידים ראינו שפלוני מכר לחבירו בחליפין הרי בכל הקניינים זה כך, וכן מה הכוונה "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל" האם רק פעם נהג חליפין ולא היום?

1) ברש"י ור"ת על הגמ' בב"מ מ"ז נראה שיש שני פירושים בפשט הפסוק: לפי רש"י הפסוק מדבר על שני עסקאות שיכולות להתבצע ע"י קניין סודר, דהיינו עיסקת הגאולה, שהיא זכייה בחפץ ע"י קניין הסודר, כאשר בעקבות הזכייה בחפץ יתחייב הקונה בתשלום. עיסקה שניה היא התמורה דהיינו החלפת חפץ תמורת חפץ אחר, כאשר הזכייה בחפץ הראשון היא ע"י קניין סודר, וממילא זוכה חבירו בחפץ הנוסף שהוא התמורה של החפץ הראשון. פשט הפסוק לפי דעתו הוא, שהן גאולה והן תמורה, מתבצעות ע"י קניין סודר, דהיינו "שלף איש נעלו ונתן לרעהו". לפי ר"ת הפס' מדבר על ג' קניינים שונים: א – מכר רגיל ע"י נתינת כסף, כאשר הכסף הוא הקונה את החפץ, דהיינו שהקונה נותן פרוטה, למשל, ומיד זוכה בחפץ הנקנה, וזאת ללא שום נעל או סודר. (דין זה נוהג למעשה בקניית קרקעות, או בקידושי אשה.) ב – החלפת חפץ בחפץ שערכם דומה אחד לשני, כאשר מדובר על כך שהקונה מושך את הפרה, למשל, ובתמורה לכך זוכה המוכר בשורו של הקונה. ג – כאשר רוצים לקנות חפץ מסוים שאינו נמצא תחת ידינו, דהיינו "לקיים כל דבר",כלומר לקנות כל דבר, הרי שניתן לעשות זאת ע"י קניין סודר , דהיינו "שלף איש נעלו ונתן לרעהו". הקניין האחרון באופן פשוט דומה לקודמו, שכן הקונה נותן למוכר כלי כל שהו ובתמורה לכך זוכה בחפץ שאותו רוצה לקנות. אלא שיש חידוש בקניין זה שכן במקרה הקודם מדובר על חפצים השווים בערכם, מה שאין כן בקניין הנוכחי, כאשר יש כמה נפקא מינות בינהם שאין כאן המקום לפרטם. אלא שהחידוש הפרקטי במעשה קניין זה הוא שבתמורה לדבר פעוט הנמצא תחת ידינו ניתן לקנות דבר גדול. חשוב לציין שלא רק חפצים ניתן לקנות כך, אלא גם התחייבויות, למשל כאשר ראובן נותן לשמעון את העט שלו, ובתמורה לכך מתחייב שמעון לשלם לראובן אלף שקל בעד שבוע. 2) "וזאת לפנים בשראל" - כלומר עם ישראל נוהג כך היום, וכך נהג מאז ומעולם, ועל כן גם בועז ראה לקנות בדרך זו. 3) "וזאת התעודה בישראל" – כאשר יש צורך להביא ראיה על פעולת קניין בחפץ מסוים שמתעורר עליו ויכוח, מספיק להביא עדים גם על קניין סודר, דהיינו "שלף איש נעלו", למרות שהוא קניין קל. (ובודאי שמועילה עדות על הקניינים האחרים שהוזכרו בפסוק, לפי פירושו של ר"ת.) הרב חננאל פאטשינו.