"ואלה המשפטים.." | הראשל"צ הרב שלמה משה עמאר | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
חומש שמות
משפטים

קטגוריה משנית

4064

52 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן

אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. (כ"א, א').

רש"י ז"ל כתב, כל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים. ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש. (שמות רבה)

והנה פרשה זו שמדברת על המשפט והסדר של הצבור ושל הפרט, והיה מקום לומר, שידונו בהגיון מדיני, ואין דינים אלו מחייבים, ע"כ הדגיש רש"י ז"ל, מה הראשונים מסיני גם אלה מסיני.

ועיין בבעל הטורים, שכתב נוטריקון של פסוק זה, על חיקור הדין, ומצוה להקדים פשרה, והשואת הצדדים ושמיעת שניהם יחד. וע"ש שכתב עוד, סמך משפטים ללא תעלה במעלות, לומר הוו מתונים בדין, שלא יעלו אלא ילכו במיתון. וסמך משפטים לאלהי כסף, לומר שלא ימנה דיין בשביל ממון. וכתיב לעיל כי חרבך הנפת עליה, שצריך הדיין לראות כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו, וכו'. ע"ש.

ובאמת צריך להבין לנכון, למה צריכים דינים אלו לבא מפי הגבורה בהר סיני, ולמה לא יספיק לומר להם שישפטו בצדק ובהגיון וביושר ודי בכך, ולמה צריכים לקבל מסיני כללים ופרטים של כל הדינים.

והנראה בעה"ו, שהתורה באה בזה ללמדנו, שאי אפשר לעשות משפט צדק, אלא כשדנים ושופטים עפ"י תורת א-ל-הים חיים, ויודעים שהמשפט לא-ל-הים הוא, והוא נצב בעדת א-ל, ויתירה מזו, שהשופט צריך שיהיה ירא א-ל-הים באמת, ועומד לפניו ביראה ופחד, וכל זאת על שום מה, מפני שהאדם עשוי מחומר עכור, ויש לו רצונות ותאוות, ויש דברים קרובים אל לבו, ויש דברים שהוא מרחיק אותם וגם מתעב אותם, וכמו שאדם אוהב את בניו וקרוביו יותר מאחרים, ונושא פנים למטיביו וחפץ בקרבתם, ומרחיק את אלה שאינם הולכים לפי רוחו, ושונא את שונאיו ואת רודפיו, ויש בזה דרגות רבות ומגוונות, לאין קץ ותכלה, כן עלול הוא לעוות הדין מאיזה נטיה קלה שבלבו לטובת האחד או לרעת השני. וכמה שישתדל להסיר מנגד עיני לבו, את הנגיעות של קרבה ושל הרחקה, לא יעלה בידו לנקות את עיני שכלו, שיראו האמת נכוחה, בלא שום סטיה כלל וכלל. ורק פחד ה' ויראתו היא שיכולה לישר נתיבי לבו והגיוני מחשבותיו, וגם זה רק בתנאי שישפוט בכל דרכיו על פי דרכי התורה באמת וצדק, מבלי לסטות ימין ושמאל, גם בדיני הנהגת הדיין בדין, וגם בפסיקת הדין בכל דבר הבא לפניו לפי ענינו. עם כל המגבלות והמצוות וגם הסייגים והגדרים שהעמידו לנו חכמינו ז"ל, שדבריהם כדרבונות (שהם המסמרים המחודדים הנתונים משני צדדי צוארי השור בעת החרישה, שילך בדרך ישרה ולא יטה ימין ושמאל.) המישרים את האדם בדרך הישרה באמת.

בהנהגת הדיין, כגון שלא ידון לאיש אשר יש לו נגיעה באהבתו או בשנאתו, בין אם הנגיעה היא קירבה משפחתית, ובין אם היא נגיעה של ממון וכיוצ"ב, וכן בכל ענין אשר לבו קרוב ודבוק יותר לאחד משני הצדדים העומדים לדין, יתרחק ממנו ולא ידון, עד שיהיה בטוח בלבו שאין לו הבדל ביניהם, שיכול להטות את הדין ח"ו, וכן שלא ישמע אחד שלא בפני השני, אלא יקיים הכתוב, שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, ועוד כהנה וכהנה, מדיני התורה, שיצאו מפי הגבורה, בקדושה ובטהרה. או שקבעו חז"ל ברוח קדשם. וכן נמי בעצם ניהול הדין בין הצדדים, שיהיה בחכמה ובתבונה, ובהשוואת הצדדים בכל דבר וענין, וכן בבירור הדברים בדרישה וחקירה ישרה, וגם בבירור ההלכתי שיערוך בסוף הדיון, בכל צעד יבדוק היטב שהוא נעשה עפ"י דת ודין.

וישים עיניו ולבו אל המשפט, וידע שהוא שופט את אלה העומדים לפניו, ובאותה שעה ממש, הוא עצמו נשפט לפני ה', על המשפט שהוא שופט. ומשפטו שלו קשה יותר, שהוא נשפט לפני יודע תעלומות, אשר לפניו גלויות כל צפונות, ויודע מחשבות בני אדם, כי המה הבל, שהוא יודע המחשבה לפני שנרקמה, יודע ההבל שלה, שממנו מוצאת המחשבה. ואין לפניו שום מחיצות ומגבלות ולזה אמרו חז"ל במסכת סנהדרין .עולם יראה הדיין חרב מונחת לו בין יריכותיו, וגהינום פתוחה לו מתחתיו. כלומר, שצריך לחדש מחשבה זו ולהעמידה למול עיניו, בכל עת שיושב כסאות למשפט, והיינו לעולם יראה הדיין, ויראה זו אינה יראה חיצונית, מפני הבריות, או מפני הממונים עליו והמבקרים את מלאכתו, אלא יראה פנימית המושרשת בלב פנימה, יראה מפני ה' שאין לברוח מפניו, ואין מי שיסתתר מעיניו, ולכל אשר ילך וירחיק, אל ה' הוא הולך ומתקרב לפניו, וככל שיסתתר ויחבא, מגלה את מעשיו לנוכח פני ה'. וחרב מונחת לו בין יריכותיו כי לא רחוקה היא יד ה', והיא כבר בתוך גופו, ובקל תדקור אותו רח"ל, והיא בין שתי ירכיו, שאם יסטה לימין או לשמאל, ממילא דוקרת בבשרו, וכמו מדת הסטייה כן מדת דקירתה וחדירתה של החרב, וגם גהינם פתוחה לו מתחתיו, שאם יעוות הדין או יקח שוחד ח"ו, יפול בגהינם תיכף ומיד, שהיא מזומנת לו ופתוחה מתחתיו. והאיש המתבונן באמונתו, בהנהגת ה' ברוך הוא, יושב על מדין בלב נשבר ומלא פחד, ואינו מתגאה לומר כל אלה העומדים לפני אני דן אותם וקובע בכל עניניהם, אלא עיניו לנוכח יביטו, לחוש לעצמו שאם יטה מדרך האמת, הוא דוקר בעצמו וסופו לרשת גהינם, ויראה זו היא כדרבן על צוארו, לישר הליכתו בדרך ישרה, בלי פחד ומורא, של הבריות, אם הדורים וגדולים הם, ובעלי מעמדות עשר ידות, כי פחד ה' מבטל כל פחדים, ויראתו תישר דרכו ותסלול נתיבו, והיה העקוב למישור, ואין דרך בעולם שתבטיח לדיין לשפוט בצדק ואמת, רק יראה אמיתית ופנימית מפני ה' והדר גאונו.

אבל שאר הפחדים של ממונים, ושרים ורוזנים, גם אם יהיו נאמנים, תמיד יתחכם המתחכם להערים עליהם, ולהעלים מעשיו מעיניהם, ומי יודע מחשבותיו, ומי יביט לעיקול ארחותיו. כי בלבו ישים אורבו, ונגיעותיו טמונות בקרבו, וככל שיהיה חכם וחריף, ירבה במועצותיו ויעמיק תחבולותיו, ובמחשך יכמין פשעיו, אבל אם עם ה' היא עבודתו יודע הוא היטב מקרא שכתוב, אם יסתר איש במסתרים, ואני לא אראנו נאום ה'. וככל שירבה להעלים פשעיו ולכסותם, כן תגבר חטאתו ותגדל אשמתו, ככתוב, מכסה פשעיו לא יצליח וגו'. וגם עם כל היראה צריך ידיעה ודעת, לידע ולהודיע ולהוודע, דיני התורה, שכולם ניתנו מסיני, ולא להגיונו ישפוט, ולא עפ"י שכלו יפסוק, אלא כל חכמתו ויגיעתו תהיה לאחת, לברר וללבן דעת ההלכה ורצון ה'.

ואחר כל זה עוד הוסיפה התורה לגדור גדר נוסף, ונעלה ביותר, שאין היחיד יכול לדון וגם לא שנים, אלא במותב תלתא דוקא, ואין לתאר ואין לשער כמה זה תורם לכוין הדיינים, לחתור בכל כוחם אחר האמת לכל מעמקיה, שהיחיד יכול להיות לו נגיעה באיזה ענין שלא ממקור האמת, או יעלים עינו מאיזה פרט מחמת חולשה או היסח הדעת וכיו"ב, ואם היה שם לבו ומתבונן, היה רואה שאותו פרט, משנה את הבנת כל הענין, ומשנה תוצאות פסק הדין, מן הקצה אל הקצה, ובא חבירו וחקרו, ומוכיחו באהבה, באמור לו הנה יש פרט כזה וכזה, ומיד הוא ניעור מתרדמתו ומחזיק לו טובה גדולה, שהצילו ממכשול רח"ל, ופקח עיניו, ואם הדבר שנוי במחלוקת ביניהם, גם הוא דבר נאה ומועיל, שמתוך הויכוח והמשא ומתן בדבר, מנסה כל אחד להוכיח צדקת דרכו ומנסה לשכנע את עמיתו, ומבין שניהם מתלבן הענין, ביתר עוז וביתר שאת, ואם ישארו כל אחד מהם על עומדו, ויעמוד על משמרתו בכל תוקף, וגם זה ישיב אמריו לעומתו, וכאיש גבורתו, עכ"פ יבא השלישי ויופיע, ובין הניצים הוא יכריע, את ההלכה והאמת יריע, בקול ששון אלי נצחון של הצדק והאמת, והיה ה' עם השופט.

אבל הדן יחידי הפסדו קרוב משכרו, ומכשלותיו רבות וקרובות, ואקח דוגמא, אם אותו השופט היה לו בביתו איזה ויכוח, והדבר ציערו מאד, ולא יכל לשכנע את ביתו זו אשתו, אשר עמדה לעומתו, והיה מצטער שלא יכל לשנות דעתה בטעם וסברא, והענין מפעפע בלבו כתבערה, ומפני הכבוד והשלום, שם צערו בלבו, וצהלתו על פניו, ויהי הבקר בהיותם כואבים, קשה צערן של קרובים, ואל מכון משפטו הגיע, וזוג אחד לפניו הופיע, והאחד טוען על שכנגדו שהרשיע, ודברי חברו וצערו אל לבו הגיע, כי ראה בו ובצערו, והנה הן המה הדברים אשר קרו, לו, ועל ראשו עברו, ונגעו אל לבו בעומק ויושר מדומה, ולא היה יכול לשנות כי לבו עליו יהמה, ולא השיגה ידו כדי להציל עצמו, ובלית ברירה נאלץ לותר ברוב צער ועגמת נפש, ועתה בראותו המקרה שבא לפניו, ואורו עיניו והגיוניו, שלפחות כאן בשבתו למשפט, יכול להוליכו עפ"י דרכו, ולהציל עשוק מעושקו, ולרוב צערו הפרטי לא יתן לבו לברר אמיתות הענין לעומקו, ואפשר שכאבו האישי העבירו על חקירת האמת ודרישתו, להגיע לתכליתו, ודבר זה עלול להטעותו, ולהכשילו במשפטו. לא כן כשהוא במותב תלתא, נושאים ונותנים בעוז כאריוותא, הדברים מתלבנים בין כל הדיינים, וגם אם לא נתנו לבו, לשנות מה שהסיק ופסק בלבו, בענינו ובריבו, עכ"פ כנגדו יעמדו חבריו שנים, וידחו דבריו בידים, וזוכים לסיוע משמים, ותהי האמת נכתרת, בכתר ועטרת, מבין שלשתם נבחרת, בהדר ותפארת, וכל המתבונן ליושר הדברים, יראה צדקת תורתנו יצירתו של בורא העולם, אשר הקדים תורתו לעולמו. ובה היה מביט, ועפ"י חוקיה ומשפטיה, יצק תכונות העולם ויסודותיו, והיא חכמתנו ובינתנו לעיני כל העמים.

ואלה המשפטים וגו'.
באור החיים הקדוש, כתב, והנה נחלקו במכילתא רבי ישמעאל ורבי עקיבא, רבי ישמעאל אומר מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני, ר"ע אומר ואלה, יכול שונין ולא יודעים, תלמוד לומר ואלה וגו', ערכן לפניהם כשלחן הערוך ע"כ, והנה לרבי ישמעאל שמפרש ואלה שבא לומר שנאמרו בסיני, בהכרח לפרש שטעם שהוצרך הכתוב להודיע זה, הוא ללמד על פרטי מצוה זו שנאמרו מסיני, שאם על כללותיה, הרי אמר רבי ישמעאל בפרק בתרא דזבחים, שכל המצות נאמרו כללותיהם בסיני ופרטיהם באהל מועד, ע"כ. וא"כ גם אלה המשפטים בכלל, ולא היה צריך לומר ואלה, ללמד על דבר זה, ולר"ע שחלק עם ר' ישמעאל שם בברייתא השנויה בזבחים, כי כל המצות נאמרו כללותיהם ופרטיהם בסיני, אינו יכול לפרש ואלה המשפטים, שבא ללמד שנאמר בסיני, כי אינו צריך להשמיענו זה, והוצרך לפרש בענין אחר, וע"ש מה שתמה על דברי רש"י ז"ל ומ"ש על דברי הרא"ם ז"ל.

ועולה מדבריו ז"ל דלרבי ישמעאל, צ"ל שלא רק כללות ואלה המשפטים, נאמרו בסיני, אלא גם פרטיהם בסיני נאמרו. ולזה הוסיף וכתב, ובזה יובנו דברי הראב"ע ז"ל שהקדים לפרשה זו בזוה"ל: אשר נותן לב לפשטים, גם בכללים גם בפרטים, אז יתבונן למה נכתב, וי'ו עם אלה המשפטים. והיינו שהאות וי'ו מלמדת שגם הפרטים של מצות ואלה המשפטים, ניתנו בסיני. והן הם דברי רבי ישמעאל, וכפי שפירשם רבינו האוה"ח הק' ע"ה.

ואלה המשפטים, אשר תשים לפניהם. (כ"א, א).
רש"י ז"ל הביא מ"ש בזה בגמרא (גיטין פ"ח) וז"ל, לפניהם ולא לפני עובדי אלילים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני ארמיים מחלל את השם, ומיקר את שם האלילים, להחשיבם, שנאמר (דברים ל"ב) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, פלילים זהו עדות לעלוי יראתם. עכ"ל.

והרמב"ן ז"ל אחר שפירש הטעם שהקדים המשפטים תיכף אחר עשרת הדברות, שכל התורה כולה תלויה במשפטים, וכמו שכתוב במדרש רבה. וע"ש. כתב עוד, אמר בכאן, שהמשפטים האלה תשים אותם לפני האלהים שיזכיר, ולא לפני הכותים, ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה והוא הדיוט, לזה אסור לבא לפניו, כשם שאסור לבא לפני כותים, ואעפ"י שיודע שדיניהם כדינינו (באיזה דין), או שההדיוט יודע שורת הדין, וידין לו כהוגן, אבל הוא אסור לו לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו, וההדיוט עצמו אסור לדון להם, ואעפ"י שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה באחת, יש הפרש ביניהם, שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא, וכדקיבלוהו עלייהו דינו דין. אבל לפני כותים אסורים הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם. ואפילו היו דיניהם כדינינו באותו ענין. עכ"ל. וביאור דבריו דגם מה שמקבלים עליהם שהוא מותר הוא בהדיוט שאינו בקיא בדיני תורה, (או שאינו סמוך) ודן לפי הגיון וסברא כפי הבנתו, אבל אם דן לפי דינים שאינם של תורה לא תועיל קבלתם. והאיסור בעינו עומד, לפניהם ולא לפני ערכאות. וכבר העלו הפוסקים שאם יהודי דן לפי חוקותיהם, חמור טפי מהגוי שדן על פי חוקותיהם וכן פסק הגאון הנודע רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, וכן פסק גדול דורנו מרן הראש"ל רבי עובדיה יוסף נר"ו, וכן העליתי בעוניי בשו"ת שמע שלמה.

והנה מלבד האיסור שאסור לדון לפני ערכאות, יש בזה גם חילול השם כלשון חז"ל שברש"י הנ"ל, שהמביא דיני ישראל לפני ארמיים, מחלל את השם, ומיקר את שם האלילים וכו'. והרמב"ם ז"ל כתב, שהוא מרים יד בתורת משה רבינו ע"ה. וכן פסק בשלחן ערוך חשן משפט.ולא מצאנו ביטוי קשה וחריף כזה בשאר איסורים, שלא אמרו, האוכל חמץ בפסח, או האוכל חלב, שאע"פ שהם בכרת, לא אמרו בהם: הרי הוא מרים יד בתורת משה רבינו ע"ה. והטעם כי כבודה של התורה וכבוד המקום ברוך הוא תלויים בזה, שענין המשפט מראה וקובע את מה מחשיבים ומעריכים באמת, שכל אדם מחפש משפט צדק, ובשומו את משפטו וענינו בפני הערכאות, הוא מחלל את השם, שמצהיר בזה באמירה ובעשיה, שאינו מחשיב דין תורה ואינו סומך עליו, והוא חילול השם והרמת יד בתורת משה רבינו ע"ה, ועוד שמיקר ומחשיב את האלילים, ואויבינו פלילים, ושתי רעות הן, שתים שתוצאותיהן רבות ואחריתן מי ישורנו.

ולא בכדי אמר הנביא ישעיהו ע"ה בנבואתו, ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחלה, אז יקרא לך עיר הקדש קריה נאמנה, אבל עד אז, דהיינו כל זמן שמשפט אחר שולט ומכריע הדינים, עדיין לא יקרא לך עיר הקדש, ולא ראויה לתואר קריה נאמנה, וכל כך חשוב הדבר, עד שחז"ל קבעוהו כאחת הברכות בתפלת שמנה עשרה שמתפללים ג"פ ביום, השיבה שופטינו כבראשונה, ויעצינו כבתחלה, והסר ממנו יגון ואנחה, ואמרו המקובלים שיגון, הוא המלאך הממונה על הרע והסטרא אחרא הנקרא ס"מ-א"ל. ואנחה, היא הנוקבא של הסטרא אחרא, (וכתוב בזהר חדש, והובא בדברי אור החיים הקדוש פרשת ויחי, בפסוק אסרי לגפן עירה, ולשרקה בני אתונו, שהנקבה של הסט"א קשה וחזקה הרבה יותר מהזכר של הסט"א, וע"ש בדבריו הנפלאים ותרוה נחת.) ואין זה פירוש בעלמא אלא שקבוע הוא עפ"י רבינו האר"י ז"ל, לכוין בזה כשאומרים והסר ממנו יגון ואנחה. וצריכים להבין הקשר של ענינים אלו עם השבת המשפט על מכונו כבתחלה, וצ"ל בעל כרחינו, שכיון שענין הגאולה הוא קודם כל כילוי הטומאה והרע מן העולם, "והרשעה כולה בעשן תכלה", ואז מתגלה כבוד ה' בכל אורו והדרו, ואור חדש על ציון יאיר, הרי שהענין הזה תלוי במשפט השולט בעם ישראל, וכל זמן שאוחזים במשפט הגויים והאלילים, ודוחים משפט תוה"ק, עדיין לא הסירו ידם מהסטרא אחרא, ולא ראויים לתואר "קריה נאמנה", ולא לתואר "עיר הצדק". וידוע דלא יסורו הס"מ ופלונית הרשעה, עד שיתגלה קץ משיחיה, ואז יבולע המות לנצח, שהוא היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות, שהוא הוא הס"מ הנז' ונוקביה, ורק ביום ההוא יתקע בשופר גדול, אז יבולע המות לנצח, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, והרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. והנה המתבונן בברכה זו בעיניו יראה שחכמינו ע"ה, תלו הסרת יגון ואנחה, הן הם הסטרא אחרא וחילותיה מקירבינו, בהשיבה שופטינו כבראשונה וכו'.

וחשבתי בעניותי שכל זה למדו מהפסוק בישעיה: ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברנה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון אנחה. המביט אל דברי נבואה זו, יראה שמבאר את שלבי הגאולה משלב לשלב ועד השלמתה. ותחלתה להלכה ולמעשה, הוא שיבת ציון שהוא קיבוץ גלויות, וזה הוא: ופדויי ה' ישובון. ולא אמר בשלב זה שישובו ברנה ובשמחה, משום שיש בו קשיים רבים, וכמאמר רש"י ז"ל על הפסוק ושב ה' את שבותך, שגדול יום קיבוץ גלויות ובקושי, כאילו שהקב"ה אוחז בידו של כל אחד ואחד ומשיבו לאה"ק וזהו ושב ה' וגו'. ע"כ אמר רק "ישובון". ובעינינו ראינו ועל ראשינו עברו הקשיים הללו, שארץ ישראל נקנית ביסורים, והשלב השני יש בו מעלה, ובאו ציון ברנה, שאחר השיבה לציון, יתישבו ברנה וישמע קול ששון וקול שמחה וגו'. אך עדיין חסרה שמחת עולם, שהיא שמחה בתורה ובעבודת ה'. שכל השמחות של הצלחות העוה"ז והנאותיהם, אינם בגדר שמחת עולם, כי אין להם אלא שעתם, שכל עניני העולם הזה זמניים הם, ובני חלוף הם, וכשהם חולפים גם שמחתם מקדימתם וחולפת, והיו כלא היו. דהמורם מהם כיוצא בהם עצמם, אבל כשיבואו ויתישבו באה"ק, וישובו אל מקורות מים חיים למעינות התורה, לשאוב מהם חלב ודבש בהנאה אמיתית שאינה חולפת, אז מגיע השלב השלישי: ושמחת עולם על ראשם. ואחריו נאמר: ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה, וכאן לכאורה היה לו לומר בהיפך, ונסו יגון ואנחה, ואח"כ יאמר ששון ושמחה ישיגו, בבחינת, סור מרע ועשה טוב. ולמה הפך את הסדר. ואולם כאשר נעמיק להתבונן בדבר, נראה שאכן זה הסדר הנכון, ששון ושמחה ישיגו, שהם השמחה בקיום המצות ובעבודת ה'. שזהו ששון ושמחה ישיגו, שישיגו השמחה הפנימית שבכל מצוה ומצוה, והשלב האחרון בגאולתנו הוא: ונסו יגון ואנחה, שהרשעה כולה כעשן תכלה. ביום ההוא יודע לה' יום אחד, ויכירו וידעו כל באי עולם באחדותו וייחודו. וזה ענין של בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. וכל זה תלו לנו חז"ל ברוח קדשם, בהשבת משפט התורה על כנו.

וכבר כתב קדוש ה' הרמח"ל זיע"א, בסוף ספרו דעת תבונות, שככל שיתקרב זמן הגאולה, הרע יגדל יותר ויותר, ויגדל ועוד יגדל, ויגדל עוד עד שיכלה את עצמו. ואנשי כנסת הגדולה כשקבעו את מטבע התפלה, שהם דברים העומדים ברומו של עולם, שכל מלה וכל אות, יש בה תהומות של עומק והררי חכמה נשגבה, קבעו את המלים הללו, "והסר ממנו יגון ואנחה", שהן הם השלב האחרון לגאולתנו, בתפלת השיבה שופטינו כבראשונה, ללמוד וללמד ולְהִוַדַע, שהמאבק הקשה ביותר שיהיה לקראת סיום גאולתנו והשלמתה יהיה על ענין המשפט, אם התורה תקבע ותנהיג אותנו, או שמא ח"ו אויבינו פלילים, ולכן קבע הרמב"ם ז"ל ונפסק בש"ע, שהוא מרים יד בתורת משה רבינו ע"ה. וישמע כל מי שיראת ה' נוגעת בלבו אפילו מעט, וימשוך ידו מהרע, ולא ירים ידו בתורת משה רבינו, ויהיה אשר יהיה לא ידון ולא יתדיין אלא בדין של תורתנו הקדושה, אצל יראי ה' וחושבי שמו באמת.

וידועים דברי רבינו יצחק עראמה ע"ה בספר העקדה, דמה שאסרו חז"ל להתדיין בערכאות, אפילו בדבר שהערכאות דנים אותו כדיננו ממש אסור. הרי זה דומה, לגוי ששחט עוף טהור, בסכין חדה וחלקה שבדקו אותה מומחים כדת וכדין, ושחט את שני הסימנים כהלכתם, וגדול עומד על גביו, ורואה שהכל נעשה עפ"י ההלכה, מבלי לסטות אפילו כחוט השערה, שבודאי שאותו העוף נבלה. ה"נ גם אם שני בעלי הדין יהודים כשרים, והשופט הערכי דן דינם כדין תורה, הרי הכל פסול ואיסור הערכאות עומד במקומו בכל חומרתו. וההולך שם עובר על, לפניהם ולא לפני ערכאות, והרי הוא מרים יד בתורת משה רבינו ע"ה.

ועיין בכלי יקר כאן, לפניהם ולא לפני גויים, ואפילו בדין שהאומות דנים כישראל, וע"ש שהביא דברי המדרש על כסא שלמה המלך ע"ה, שהיו בו שש מעלות, והיה כתוב על הראשונה, לא תטה משפט, ועל השניה לא תכיר פנים, ועל השלישית, לא תקח שוחד, ועל הרביעית, לא תטע לך אשרה, ועל החמישית, לא תקים לך מצבה, ועל הששית, לא תזבח לה' א-ל-היך שור ושה אשר יהיה בו מום, וע"ש שתמה בכל זה, וגם בסמיכות של המזבח והמשפטים, ועוד רבות והאריך מאד לבאר ענין הענוה וההתבטלות, שבלעדיה לא יושלם המשפט, ועוד האריך מאד בכל זה, ועיין שם בדבריו הנעימים, ישמע חכם ויוסיף לקח.

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. (שם).
שני דברים חשובים דרשו בתיבת לפניהם. וז"ל רש"י ז"ל, לפניהם, אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה שתים או שלש פעמים, עד שתהא שגורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר, אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם. עכ"ל. עו"כ רש"י ז"ל לפניהם, ולא לפני עובדי אלילים וכו'.

וצריכים להבין הענין הראשון שהקב"ה מצוה ומזרז למשה רבינו ע"ה, ולכל החכמים והמורים בישראל, דור דור וחכמיו, שלא יסתפק בשינון הפרק וההלכה, שתים ושלש פעמים עד שתהיה שגורה בפיהם כמשנתה, אלא יעמול ויטרח לבאר להם טעמי הדבר לעומקו ולרוחבו, עד שתהא כשלחן הערוך לאכילה. ובודאי דבר גדול וחשוב הוא, להאהיב התורה על לומדיה, ולטעום טעמה מתוך עמל ויגיעה כראוי, שתהיה נקנית להם כשימיתו עצמם בעמל גדול עליה, וזה לא יתכן בשינון ובלימוד שטחי, אלא ביגיעה גדולה, לרדת לעומקם של הדברים עד שרשיהם ויסודותיהם, והוא עיקר גדול ואולי החשוב ביותר במצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם. אבל התימה היא, למה מצוה על זה בפסוק זה, שמדבר על הדינים ועל הדיינים, וכאן ראוי לפרש כללי הדינים ומעלות הדיינם, וכן המצוה להתדיין אצל דיינים אמיתיים הדנים עפ"י משפט תורתנו הקדושה. וענין עריכת התורה בטעמיה וביאוריה, יצוהו במקום הראוי לו, כמו בפסוק יערוף כמטר לקחי, או בפסוק שימה בפיהם, וכן רבים.

ואולי כונת רבותינו ע"ה, שגם הדבר הראשון הזה, הוא זירוז לדיינים, וראש וראשון לדייני ישראל, שאליו מביאים כל הדבר הקשה, הוא משה רבינו ע"ה, אשר הוא המוליך והמביא לכל משפטי התורה, והוא הגבר הוקם על, אשר שפט את ישראל כל ימיו ושניו אשר היה עמם, במסירות אין קץ, עד שאמר לו יתרו, שלא יוכל להחזיק מעמד במצב זה, נבול תבול וגו'. ואליו ולכל דייני ישראל לדורותיהם מצוה הקב"ה ומזרז, שלא יסתפקו בשינון שתי פעמים ושלש וכו'. אולי רומז להם, שבבא בעלי הדין לפניכם, תזהרו שלא להסתפק במתן פסק דין, בלא לבאר טעמיו ונמוקיו, ולהביא מקורות להלכה שידעו על מה מיוסדים אדניה, שעלול לחשוב הדיין, הרי אני טרחתי ויגעתי וביררתי ההלכה כדבעי, ואני פוסק דבר ברור ומסודר, ומה לי להטריח עצמי לבאר להם פירוש הדין וטעמיו, שיש בזה טורח גדול מאד, על זה אמרה תורה: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, שיהיו ברורים וחזקים, אבל לא רק ברורים לך וידועים לך, אלא, אשר תשים לפניהם, חייב אתה להטריח עצמך ולכתוב נימוקים ומקורות וטעמים, עד שיהיו הדברים ברורים וגלויים גם למתדיינים, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.

ואם כך יעשה, להראות חכמת התורה, ויושר המשפט, אז אתה מסייעם לקיים את הפירוש השני, והוא אשר תשים לפניהם ולא לפני ערכאות, שכאשר יראו ויטעמו טעמה של תורה כי טוב הוא, לא ירעו בשדות זרים, ולא ישימו משפטם לפני זרים, ולא ירימו ידם בתורת משה רבינו ע"ה, ושלום על דייני ישראל. ובפרט בהני אינשי חלושי הדעת והדת, אשר בקלות יחפשו היתר לעצמם ללכת לפני ערכאות, ובפרט אם יהיה לו ריב עם חברו או עם שכנו ימים רבים, וכדרך העולם כל אחד מצדיק את עצמו, וככל שירבה הזמן, כן יוסיף לחזק את צדקתו, בכל מחיר וצורה, ובבואו לדין בטוח ומשוכנע בצדקתו בלא שום ספק, וכשיפסקו נגדו, מתמרד ואומר שעיוותו את דינו, או לפחות יאמר לא שמעו אותי, ולא נתנו לי לדבר, ורק לשני הקדישו זמן ותשומת לב וכו', ובפרט אם הפסק לא מנומק, זה משאיר מקום לטענות ומענות, לא כן הדבר בראותו שהדיין טרח וכתב פסק דין ארוך ומנומק, וגם אם לא יבין בו, עכ"פ רואה שהשקיע עמל ויגיעה, וזה משקיט את רוחו, וגם שיכול להראות אותו פסק למי שיחפוץ, ושם ה' מתקדש, ומשפט התורה מתיקר ועולה, ולא ישימו משפטם לפני ערכאות. וע"כ ציוה כאן לדיינים שלא יעלו על דעתם להסתפק במשנה סדורה וברורה, וחייבים לפרש להם טעמי הדבר ולנמק, כדי שיתקיים הצו השני, לפניהם ולא לפני ערכאות.

כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבד, ובשביעית יצא לחפשי חנם. (כ"א, ב').

כתב רש"י ז"ל בשם חז"ל שמדובר בעבד שהוא עברי, ולא בעבד כנעני שלקחו מאדון עברי. עו"כ שם, כי תקנה, מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו, כמו שנאמר (שמות כ"ב), אם אין לו ונמכר בגנבתו. וע"ש שמוכר עצמו מפני דחקו נאמר בויקרא (כה) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. ע"ש.

ואם נעיין בדברים בתבוננות, נראה יופיה של תורתנו הקדושה, חוקים שנחקקו ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, טרם הרים יולדו, שהרי תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, ברא הקב"ה את התורה, והיה משתעשע בה יום יום, ועברו אלפי שנים מיום שניתנה לנו בסיני, והיא גלויה לעיני כל העמים, וכמה חוקים חוקקו וכמה משפטים נשפטו בכל עם ובכל מדינה, זה בונה וזה סותר, וכל חכם שקם מוצא פגמים גדולים וקטנים במה שחוקקו קודמיו, ומנסה לשפר ולתקן, והנה בימים אלו במדינות המתוקנות, שהם מתפארות במשטר של צדק וחוקה מסודרת, ומדברים גבוהה גבוהה על זכויות הפרט ועל זכויות העובד, וכשתבדוק הדברים, תראה כמה רחוקים הם מדאגה אמיתית לזולת בכלל, ולעובד בפרט. והנה בדיני עבד עברי, שלמעשה הוא שכיר רגיל עם זכויות אמיתיות, ולא נקרא עבד אלא משום שמשעבד עצמו בחוזה לעבוד עם זה שש שנים, אך אין בזה שום עבדות כלל, ובודאי שאין בזה שום ויתור על זכויותיו, ויש בזה הלכות ברורות כפי שפירטו חז"ל בגמרא, והכל נלמד מן הפסוקים. ואציין מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים (פ"א הלכה ו') וז"ל: כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואיזו היא פרך כל עבודה שאין לה קצבה, או עבודה שאינו צריך לה, רק תהיה מחשבתו (של האדון) להעבידו ובלבד שלא יבטל. מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו, עדור תחת הגפנים עד שאבוא, שהרי לא נתן קצבה, אלא יאמר לו, עדור עד שעה פלונית, או עד מקום פלוני. וכן לא יאמר לו חפור מקום פלוני, והוא אינו צריך לו, ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן לו, והוא אינו צריך לו, אסור. ועובר בלא תעשה, שנאמר, לא תרדה בו בפרך. הא אינו עושה אלא דבר קצוב הצריך לו. וכן הגוי שנמכר לו, אם רדה בו בפרך, מצווין ישראל למונעו, ואם הניחוהו עוברים בלא תעשה, שנאמר לא ירדנו בפרך לעיניך. וכו'. עו"כ שם (הלכה ז') כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדים לעשיית העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ, או יחליף לו מנעליו. שנאמר, לא תעבוד בו עבודת עבד, אינו נוהג בו אלא כשכיר, שנאמר: כשכיר כתושב יהיה עמך. ומותר לספר לו שערו, ולכבס לו כסותו, ולאפות לו עיסתו, אבל לא יעשה אותו בלן לרבים, או ספר או נחתום לרבים, ואם היתה זאת אומנותו קודם שימכר הרי זה יעשה. אבל לא ילמדנו בתחלה מלאכה כלל, אלא אומנות שהיה בה, הוא שעושה כשהיה עושה מקודם. בד"א בעבד עברי, מפני שנפשו שפלה במכירה, אבל ישראל שלא נמכר, מותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא מרצונו ומדעת עצמו. עכ"ל. צא וראה עד היכן התחשבו בו, שאפילו דברים שמותר לשכיר רגיל, לעשותם, אסור להטיל אותם על עבד עברי, וזאת משום שנמכר כעבד, וזה משפיל את נפשו, אם ידרוש ממנו אותם עבודות, עלול לדכאת אותו, ואסרו דבר זה.

עוד אזכיר ממה שכתב הרמב"ם ז"ל שם (הלכה ט')כל עבד עברי או אמה עבריה, חייב האדון להשוותם אליו במאכל ובמשקה, בכסות ובמדור, שנאמר: כי טוב לו עמך. שלא תהיה אתה אוכל פת נקיה, והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה יושן על גבי מוכין, והוא יושן ע"ג תבן, אתה דר בכרך והוא דר בכפר, או אתה בכפר והוא בכרך, שנאמר ויצא מעמך, מכאן אמרו, כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, וחייב לנהוג בו מנהג אחוה. שנאמר, ובאחיכם בני ישראל איש באחיו, ואעפי"כ צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות באותן העבודות שהוא עושה לו.

עו"כ שם (הלכה ה) אחד המוכר עצמו או שמכרוהו ב"ד, אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח, ולא בסימטא, כדרך שהעבדים נמכרים, שנאמר, לא ימכרו ממכרת עבד, אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד. עכ"ל. וכל המתבונן ישתומם איך דאגה תורה לכבודו של עבד, לפני שהעולם חשב על חופש הפרט וזכויותיו.

ונתבונן ונראה שגם בדיני עונשים של אדם שפשע וגנב, גם במדינות הכי מתוקנות, כשנתפס הגנב והתבררה רשעתו לפי נימוסיהם, מענישים אותם בכליאה בבית הסהר, לכמה שנים או חדשים כל אחד לפי ענינו, ואח"כ יוצא וחוזר לחיים רגילים. והנה בעונש זה אין תועלת לא לגנב ולא לנגנב. זה שכספו נגנב, נשאר עם ההפסד שלו, והגנב אמנם נענש, אבל עפ"י הרוב אין לו שום תיקון מזה, ולואי ותהיה יציאתו משם ככניסתו, כי עפ"י רוב יושב שם עם אנשים כועסים ומלאים מרירות, ואחד מחזק לחברו בדרך השלילית, ואחריתו מי ישורנו. ונמצאו כולם סובלים והולכים, וַיִשְכְּנו בחסרות אבל התורה אמרה שהגנב ישלם פי שנים על כל גנבה שיגנוב, ופעמים משלם תשלומי ארבעה וחמשה, (אם טבח או מכר) ובזה הנגנב מקבל את מה שגנבו לו, ואם אין לו לשלם ונמכר בגנבתו, שבית הדין מוכרים אותו לעבד עברי, ומשלמים לנגנב את המגיע לו. וגם לגנב יש בזה תשועה גדולה, שמוכרים אותו למשפחה טובה ונדיבה, בעלי דרך ארץ ובעלי מדות, ויושב עמם שש שנים, מפיתם יאכל ומיינם ישתה, ושם לינתו חול שבת ומועד, והוא רואה ומביט איך חיים הם חיים מתוקנים בשלום וביעילות, וכל מעשיהם באמונה ואם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו, שהאדון חייב גם במזונות אשת העבד העברי, כל זמן שהוא עובד אצלו, וכן נמי אם היו לו ילדים הוא דואג כאשר ישיתו עליו הב"ד, ולא משלים השש שנים עד שנהפך לבו לטובה, ופנים חדשות באו לכאן, הן בהתנהגות ודרך ארץ, והן בתורה ויראה, וגם לומד לדאוג לעצמו ולמשפחתו בכבוד, ושב ורפא לו.

ועוד שיש מצות הענקה, שבסיום שנות עבודתו, אומרת התורה לא תשלחנו ריקם, הענק תענק לו מיקבך ומגורנך ומצאנך. וזה יסוד ראשון לתשלומי פיצויים, אלפי שנים לפני שהעולם דיבר על זכויות העובדים והדאגה לפרנסתם ויציבותם, כבר נתנה התורה חיוב פיצויים, ושילשה הדבר בצאן וגורן ויקב, שיהיה לו קיום בתחלת דרכו בצאתו לחירות, עד שיסתדר ויעמוד על רגליו. כי ישרים דרכי ה'.

כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד, וגו' (שם).
ההבדל שבין עבד כנעני ובין עבד עברי, אינו רק בשנות העבדות שזה עובד רק שש שנים, ועבד כנעני הוא עבד עולם, אלא יש הבדלים גם בתנאי העבודה, שבעבד עברי נאמר, לא תעבוד בו בפרך, וחייבים לנהוג בו באחוה, ולדאוג לכל מחסורו, עד שאמרו בגמרא, שאם יש לאדון רק כר אחד, יתן אותו לעבדו העברי ולא לעצמו, ואמרו חז"ל שמי שקנה עבד עברי, קנה אדון לעצמו.

וא"כ במה מתבטאת עבדותו, שכן התורה קראה את שמו עבד. ונלע"ד דבעצם העובדה, שאינו יכול לבחור לעצמו מקום עבודה כפי רוחו, ואינו יכול לבחור את המקצוע הנראה לו, אלא מיום שנמכר ועד תשלום ששת השנים, חייב הוא לעבוד אצל האדון הזה לכל אשר ישית עליו, כמובן בהבנה וברחמים ולא בפרך ובאכזריות ח"ו. וכמו שביארתי במאמר הקודם, מתוך דברי רבינו הרמב"ם ז"ל. ע"ש. מ"מ העול הזה הוא עושה אותו לעבד, וכדי להבין עומק הדבר אציין מדברי רבינו הראב"ע ע"ה, וז"ל כי תקנה, אומר לך כלל לפני שאחל לפרש, כי כל משפט או מצוה, כל אחד עומד בפני עצמו, ואם יכולנו למצא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, או זאת המצוה אל זאת, נדבק בכל יכולתנו, ואם לא יכולנו נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתנו, ואין לאדם בעולם יותר קשה מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל משפט העבד, וכו'. עכ"ל. הנה הקושי הגדול הוא שהוא משועבד לאדוניו, לכל שנות עבודתו, וע"כ הוא עבד, וזה שחטא, והתורה נתנה דרך חֳכָמַה לתקנו ולשפר הנהגתו, נתנה לו עבדות זו שיכוף כאגמון ראשו, וישפיל גאונו, ויהיה נכון לקבל השפעה טובה ולשנות דרכו לטובה, אך שמרה על זכויותיו עד לאחת. שלא ישפילנו הרבה, עד שידכא את נפשו, ויבא לידי יאוש, ויאבד תקוה לתקן עצמו, אלא הכל במדה ובמשקל בדעת ובתבונה מאת ה'. זאת ועוד שמפני הקושי הזה, שהוא כבול לאדון אחד, והוא אומר לו מה שיעבוד ומתי יעבוד, וכו', זה מכניס אותו למסגרת מסודרת, ומחייבו ללמוד חוק וסדר, ולהיות ממושמע ומיושב, אך יחד עם זה, מתחיל לצפות לחירות אימתי תבא, וגם זאת רפואה היא לו, שלא תטבע נפשו בים השפלות, ויתיאש מהעמיד עצמו כבן חורין, ויאמר אהבתי את אדוני, נותן פיתי ומימי, ונוח לי להמשיך כאן, ויתיאש מחיי חירות, וזה עצמו רע ומר לנפש האדם, ויחדל מהשתדלות עצמית, ויהיה תמיד סמוך על אחרים, ע"כ קבעה לו תורה דברים אלו שמצערים בנפשו, כדי שישאף לחֹפֶש ולחרות, ולא יחדל מלצפות ליום יבא ויצא מעבדותו ושפלותו, ויקח עצמו לידים וישא על שכמו את עול עצמו ועול משפחתו בכבוד, לטוב לו.

ובהגיע זמן חרותו, אם אמור יאמר אהבתי את אדוני וגו', והגישו אדוניו אל הדלת או אל המזוזה, ורצע אדוניו את אזנו במרצע, שזה לא יהיה כדבר המובן ומוסכם, אלא אומרים לו, אזן זו ששמעה בסיני, כי לי בני ישראל עבדים, והוא מחפש לו אדון, כי עבד ה' הוא החפשי האמיתי, (כמאמר גדול המשוררים הקדוש ריה"ל ע"ה, עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חפשי.) רוצעים אזנו, ועבדו לעולם, לעולמו של יובל, ולא יותר, רק לפי רוחו מוסיפים, אבל לא לצמיתות. כי המטרה להעמידו על רגליו, ולא לקבוע אותו עבד עולם.

והנה רש"י ז"ל כתב: לחפשי, לחירות. עכ"ל. וצ"ל מה הוסיף בזה, וצ"ל דהכי קאמר, אין הכונה שיהיה חופשי לעשות תאוות לבו, ולשוב לדרכו הרעה שהביאתו עד הלום, אלא לחירות במובן הטוב והחשוב של הענין, שלא ישקיע נפשו בעבדות, ובתלות באחרים, ואולי לזה כיוון הרשב"ם ז"ל, שכתב, לחפשי, פעולה, שאילו היה לשון אדם שהוא חפשי, היה לו [סוף דף ת"צ בכת"י - השורה התחתונה מחוקה בצילום]

והנה בגמ' (פ"א דקידושין) אמרו, שמה שאמרה תורה שהאדון רשאי לתת לו אשה, שהיא שפחה כנענית, כדכתיב, האשה וילדיה תהיה לאדוניה, והוא יצא בגפו. הוא דוקא כשהיה נשוי קודם. אבל אם היה רווק, לא יכול לתת לו שפחה כנענית. וכתב באור החיים, טעם לזה, בד"ה אכן כונת הכתוב היא, לצד כי יצו הא-ל השתנות הדין, אם בגפו יבא בגפו יצא, פירוש שאין רבו יכול למסור לו שפחה כנענית, אלא אם היה נשוי, ויאמר האומר מדוע חקק ה' חוקה זו להשתנות הדין, מה לי היה נשוי או לא, וכו'. ותורף דב"ק הם, שאם לא היה נשוי עלול שלעולם ירצה לצאת מעבדות מצד אהבת אשתו ובניו, וגם שבצאתו נשאר פנוי. ואין רצונו יתברך כן, וע"כ גזר אומר שלא יתן לו רבו אשה, אא"כ הוא נשוי, שבזה יקל מעליו הפרדת אשתו ובניו, כיון שיש לו אשה ישראלית בת חורין. וע"ש. והוא חיזוק גדול למה שפירשתי בעוניי, שהקב"ה שנתן לנו מצוה זאת לתקן חטאו של זה, הוא גם עמד והגבילה, שלא ישתקע בעבודתו ושפלותו, אלא יתחזק ויתרפא, ויעמוד על רגליו וישא את עול פרנסתו ופרנסת בני ביתו, ויחזק ויהיה לאיש.

כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחפשי חנם. (שם).
ורבינו בעל אורה"ח הקדוש, מפרש הענין בדרך רמז, (באמצע דבור המתחיל אכן כונת הכתובים), שהכתוב מדבר על החלק הגשמי שבאדם והוא עבד עברי, לנשמה שהיא עיקר, והגוף משמש את החלק הרוחני, שע"י החלק הגשמי מקיים כמה מצות, והצד הרוחני הוא הקרוי אדם (כמו שאמר הכתוב, על בשר אדם לא וגו', שמלמד כי לא הבשר יקרא האדם, וכן אמר אדם אתם, אתם קרויים אדם.) ולזה תצוה התורה להאדם (שהוא הרוחני) כי תקנה עבד עברי (הוא הגוף) פירוש עברי שעובר ולא קיים לעד, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות, ע"ד כצל עובר, וזמן קביעותו הוא עד ששים שנה, כמ"ש הכתוב תבא בכלח אלי קבר, ואמרו בש"ס כי בן ס' כחושבן בכל"ח, ולזה אמר: שש שנים יעבוד (כולל העשירי שהם ששים), ובשביעית פי' בעשר שנים השביעית יצא לחפשי, ע"ד אמרם במתים חפשי, ואומרו חנם הוא הס"מ וחילותיו, כמ"ש בזה"ק וכו', וע"כ כל דבר טומאה בא חנם, משא"כ דבר קדושה צריך טורח גדול ודמים יקרים, ולזה אמר אם בגפו, ולא אמר לבדו, שאם סיגל לעצמו מצות ומעשים טובים ימצא כח לעלות ביום התחיה, בגפו יצא תהיה לו תקומה ויעלה, ואמרו חז"ל שגופות ע"ה אין עומדים זולת המחזיקים בה, וע"ש עוד במ"ש על, אם בעל אשה הוא שקנה את נשמתו וכו'. ע"ש באורך ותרוה נחת מדב"ק זיע"א.

וברגליו אעבורה לאחוז בקצות דרכיו, ולומר, כי תקנה עבד עברי, כשאדם מתחיל בקניני העוה"ז ומתעשר ומגדיל הונו, ישמר ויזהר, לזכור שהוא עבד עברי, שלא תזוח דעתו עליו, ויאמר אני קניתי, ואני רכשתי, ואני הרביתי וכו', ורם לבבו ושכח כי ה' הוא הנותן לו כוח לעשות חיל, ולית ליה מגרמיה ולא כלום, דמה שקנה עבד קנה רבו, ועוד שהוא עברי, שעובר וחולף מהעולם, ולא ירד אחריו כבודו, ולא במותו יקח הכל, ואין מלוין אותו בשעת מותו לא כסף ולא זהב וכו'. ומאחר והוא עבד, יתאמץ בכל כוחו לעשות עבודתו אמונה ממה שהטיל עליו יוצרו, ותהי המשרה על שכמו ויקיימנה, למען יהיה עבד נאמן לקונו, ולא יאבד ימיו ושניו בהבל אשר לא יועיל ולא יציל, כי ימיו כצל עובר כצלו של צפור פורח, התעיף עיניך בו ואיננו. עוד אמר שש שנים יעבוד, דכל שש העשיריות עדיין צריך לדאוג על מחיתו וכלכלת בני ביתו, וחייב לקבוע עצמו לתורה ולתפלה כהלכתם, והגית בו יומם ולילה, אך בשביעית יצא לחפשי חנם, שימעט בעסק, ואם יוכל יעזוב אותו לגמרי אם יש לו כדי פרנסתו, ויעסוק בתורה, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, וזה שכתב רש"י ז"ל לחפשי, לחירות. ויקנה קניני נצח אשר לא יערכם כסף וזהב, וכל חפצים לא ישוו בה, וזהו חנם, שאין להשיגו בכסף,

אם בגפו יבא, מלשון גופו, (וכ"כ הראב"ע, י"א שגפו לשון גופו, ומשקלי השמות משתנים,) שלא שם לבו אלא לחומריות עניני גופו, אזי בגפו יצא, ריקם ריקם לגזרה שוה, אבל, אם בעל אשה הוא, שהיה בעל תורה והמית עצמו עליה ונקנית לו, והוא בעלים עליהם, שמתחילה כתוב (תהלים א') כי אם בתורת ה' חפצו, ואח"כ כתוב ובתורתו יהגה יומם ולילה. שנקנית לו, ונעשית תורה שלו ממש, ויצאה אשתו עמו, שגם שם בעוה"ב תלווהו לוית חן וחסד, ותנן (באבות) גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. וזהו ויצאה אשתו עמו.

אם בגפו יבא, בגפו יצא, אם בעל אשה הוא, ויצאה אשתו עמו. (כ"א, ג').

וכתב רש"י בשם חז"ל בקידושין (כ"ב) ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד עברי, חייב במזונות אשתו ובניו. ובשפתי חכמים (אות ל') כתב בשם הרא"ם ז"ל, דאע"ג דמהפסוק זה לא משמע אלא אשתו, יש פסוק אחר (ויקרא כ"ה) ויצא מעמך הוא ובניו וגו'. ובגמ' קידושין מתרץ למה נאמרו תרוויהו. וכן כתבו בדעת זקנים מבעלי התוספות. ע"ש. וגם הרמב"ן ז"ל כתב כן.
והן בעוון רבים בעלי חשבונות, המנגחים את חוקי תורתנו ומצוותיה, וטוענים שהתורה והחכמים מקפחים את הנשים והחלשים ח"ו, לו חכמו ישכילו לעמקיה ומסתריה של התורה, היו רואים נפלאות, הנה התורה הזאת שקדמה לכל הדוגלים בדאגה לעניים וחלשים ולזכויות העובדים, קבעה בפרשה זאת, יתדות חזקים לא ימוטו לעולם, בטובתם של העובדים, עד שחייבה לאדון שקנה לו שכיר לשש שנים, ושלם הכל מראש, אך הכסף ניתן כולו או לנגנב, בנמכר בגנבתו, או לבעלי חוב במכר עצמו מחמת דוחקו, ועתה הוא עובד ואוכל, ואשתו וילדיו מה תהיה עליהם, וחייבה התורה את קונהו, שבקנותו את עמל כפיו של זה לשש שנים, קיבל עליו פרנסתו, ופרנסת אשתו וגם פרנסת ילדיו. ולא ישארו בחוסר כל. נמצא שגם בעת שדאגה התורה לגנב שיבא על עונשו ועל תיקונו, ודאגה גם לנגנב שיקבל מה שנגנב לו, בד בבד דאגה וחמלה על החלשים לתת להם פרנסתם.

אם בעל אשה הוא, ויצאה אשתו עמו. (כ"א, ג').

כבר הזכרתי דברי הגמרא בקידושין (כ"ב) שלמדו מזה שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו, של העבד העברי שקנה.
והרמב"ן ז"ל חוקר, בדין מעשה ידיה של אשת עבד עברי, אם הם שייכים לאדון, משום שהוא מפרנס אותה, וכמו שאמרו בבעלה, שתיקנו לו מעשה ידיה תחת מזונותיה, ה"נ תתן מעשה ידיה לאדון תחת מזונותיה, או לא.
וכתב בזו הלשון: והנראה בעיני שהוא נכנס במקום הבעל, כי חמלה התורה על האשה ועל הבנים, שחייהם תלויים להם מנגד מצפים לידי הבעל, ועתה שנמכר יאבדו בצרתם, ולכן צוה את האדון אשר הוא לוקח מעשה ידיו (של העבד) להיות להם במקומו. וא"כ לא יהיה על האדון רק חיוב הבעל בלבד ויקח מעשה ידיהם, כאשר יעשה הבעל, ויזון ויפרנס. וזהו לשון ויצאה אשתו עמו, כי היתה אשת העבד עם בעלה כשפחה לאדוניו, שהרי מעשה ידי שניהם שלו, והוא חייב במזונותיהם. אין ביניהם אלא שהרשות ביד האשה ללכת לנפשה. וכן הבנים אינו חייב אלא בקטנים, בזמן שהאב מצווה או נוהג לזון אותם. וכן פירש"י במס' קידושין. וכל זה חמלה מאת ה' עליהם, ועל העבד, וכו'. עכ"ד הרמב"ן ז"ל.
ואני עני וצריך להבין דברות קדשו דרבינו הרמב"ן ז"ל, במה שהסיק שמעשה ידיה של אשת העבד העברי, הם לאדון שהוא חייב במזונותיה, משום שהאדון נכנס במקום הבעל. ומנין לנו הכוח להחסיר מחיובי התורה, שהתורה אמרה, ויצאה אשתו עמו, ולמדו מזה שהאדון חייב במזונותיה כל זמן שבעלה הוא עבדו העברי של אדון זה, ואנו נקום ונאמר, שמעשה ידיה של האדון, ובזה אנו מפחיתים המזונות שהוא חייב לה ע"פ התורה, שאם מזונותיה עולים אלף כסף דרך משל, ומעשה ידיה מגיעים לחמש מאות כסף, נמצא שמשלם לה רק חצי מהמזונות. והרי מעשה ידיה לבעלה תקנת חכמים היא, ואין בזה חולק כלל. ומזונות אלו חייב בהם האדון מן התורה, וחז"ל תיקנו מעשה ידיה לבעל. ומנין לנו הכוח לתקנם אנחנו לאדון, כשהמשמעות הישירה היא, הפחתה מהחיוב שחייבתו התורה.

ועוד קשה ביותר לשיטתו של רבינו הרמב"ן ז"ל דכבר הורה גבר, להלן בפסוק: שארה כסותה ועונתה לא יגרע, שנחלקו בזה התנאים (בכתובות מ"ז ע"ב, ומ"ח ע"א,) אם המזונות שחייב האיש לאשתו הן מן התורה, או תקנת חכמים הם, והוא ז"ל פסק בפירוש שמזונות וכסות תקנת חכמים הם, ע"ש.

ומעתה תגדל התמיה הנ"ל, די"ל דרך במזונות שהאיש חייב לאשתו, תיקנו לו מעשה ידיה, דהם חייבוהו במזונותיה, והם אמרו שהוא זוכה במעשה ידיה. אבל מזונות אלו שהאדון חייב לאשת עבדו העברי שנלמדו מהפסוק, איך נוכל להפחית מהם, ע"י כך שמזכים לו את מעשה ידיה. והנראה בזה בעזרת ה' ובישועתו, דהרמב"ן ז"ל שסובר שמזונות האשה מבעלה דרבנן הם, בע"כ יסבור שגם מזונות שהאדון חייב לאשת עבדו העברי תקנת חז"ל הם, ואע"ג דדרשו אותם מהפסוק דויצאה אשתו עמו, תקנת חז"ל היא, ואסמכוה אקרא. דלא יתכן לומר שהתורה לא חייבתו לזון את אשתו, ואפ"ה חייבתו לזון את אשת עבדו, והוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. וזה נראה לי ברור בס"ד, ומהשתא לא קשה מידי, דכיון שתקנת חכמים הם, שפיר קאמר הרמב"ן ז"ל, דכמו שתיקנו שיזון את אשתו, ותיקנו לו מעשה ידיה, ה"נ חכמים שתיקנו לחייבו במזונות אשת עבדו העברי, הם תיקנו לו נמי שיזכה במעשה ידיה.

ואולם צריך לעיין בזה לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק בפירוש (בהלכות אישות פי"ב ה"א וה"ב) שמזונות האשה מדאורייתא, וסביר לפרש לפי דעתו שגם חיוב מזונות אשת העבד הם מדאורייתא, והיא דרשה גמורה, וא"כ יהיה קשה מאד לומר שיהיו מעשה ידיה לאדון, דדין זה שהוא זוכה במעשה ידיה, אינו אלא תקנת חז"ל, ולא מצאנו שתיקנו אלא לבעל אבל לאדון לא שמענו, וגם סברא גדולה יש בדבר, לחלק בין הבעל ובין האדון, דתיקנו מעשה ידיה לבעל, שלא ישנאנה ויתקוטט עמה, באומרו אני זן ומפרנס אותך, ואת שומרת לך מעשי ידיך. אבל גבי אדון לא איכפת לן בזה, דאינה צריכה שלום בית אלא עם בעלה, אבל האדון שהתורה חייבתו במזונות אשת העבד וילדיו, מאיזה טעם נחסיר לה מהם את מעשי ידיה.

ואבא אל העי'ן והנה ראיתי לרבינו הרמב"ם ז"ל, בהלכות עבדים (פ"ג ה"א) שכתב וז"ל, כל עבד עברי הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה, לא ארוסה ושומרת יבם, והוא שתהיה מותרת לו. וכו'. ובהלכה ב' שם כתב, וז"ל אעפ"י שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו (של העבד), אין לו במעשה ידיהם כלום. אלא הרי מעשה ידי האשה ומציאתה לבעלה. וכל שזוכה הבעל באשתו, זוכה זה אעפ"י שהוא עבד עברי. עכ"ל. ושמחתי ע"ז כמוצא שלל רב, שבחסדי ה' הדרך שהלכתי נכונה היא, שהרי הרמב"ם ז"ל שסובר דמזונות שהבעל חייב לאשתו הן דאורייתא, מסתמא ס"ל שגם מזונותיה של אשת העבד מדאורייתא, והדרשה דויצאה אשתו עמו דרשה גמורה היא, וע"כ מע"י של בעלה ולא של האדון, דחז"ל תיקנו מעשה ידיה לבעלה, אבל גבי אדון לא ראינו ולא שמענו שתיקנו לו, וע"כ פסק הוא ז"ל שהאדון לא זוכה במעשה ידי אשת עבדו העברי. ומלבד דלא מצאנו שתיקנו לאדון, יש גם סברא גדולה לחלק ביניהם, דהנה בכתובות (נ"ח ע"ב) אמרו תיקנו מעשה ידיה משום איבה, וכבר הסברתי לעיל, דאם היא ניזונת וגם לוקחת מעשה ידיה לעצמה, זה מעורר ריב ומדון, באומרו לה אני מבזבז עליך את כספי, ואת שומרת שלך לעצמך. אבל גבי אדון תהוי איבה ואיבה, דאין שייך שלום בית אלא בין איש לאשתו, אבל בזה בודאי לא שייך, ויקיים חובתו שחייבתו תורה לפרנסה, ותו לא מידי.

אבל הרמב"ן ז"ל לשיטתיה אזיל, דגם מזונות האשה מבעלה אינם אלא מתקנת חכמים, ובע"כ צ"ל דהוא הדין נמי למזונות אשת עבד עברי, שאינם אלא תקנת חכמים, והדרשה אסמכתא בעלמא היא, וכיון שהם מתקנת חכמים, בזה ס"ל להרמב"ן ז"ל דכמו שתיקנו מזונות לאשה, ואמרו מעשה ידיה לבעלה, הכא נמי תיקנו לחייב האדון לזון אשת עבדו העברי, ואמרו מעשה ידיה שלו הן. וראיתי לרבינו המל"מ שם, שכתב ע"ד הרמב"ם ז"ל (ה"ב) מכילתא, יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו, ת"ל הוא, הוא מעשה ידיו של רבו, ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו.

והרמב"ן (בפרשת משפטים) פירשה דדוקא כשאין האשה והבנים ניזונים משל האדון, ואשמעינן שיכולים לומר אין אנו ניזונים ואין אנו עושים, אבל אם הם ניזונים משל אדון, פשיטא שמעשה ידיהם שלו, שהרי במקומו נכנס. וכ"כ הריטב"א (קידושין כ"ב ע"א). אבל רבינו פירש המכילתא כפשטה דמיירי אפילו נזונים משל אדון. וכתב בעל הכ"מ, אפשר שלמד כן מהברייתא, אם הוא נמכר, אשתו ובניו מי נמכרים, אלמא דאינם משועבדים לו כלל. ע"כ. וע"ש.
ועל כל פנים עולה יפה שהרמב"ם ז"ל לשיטתו, והרמב"ן ז"ל לשיטתו והכל על מקומו בשלום.

ואם אמֹר יאמר העבד, אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני, לא אצא חפשי. והגישו אדוניו אל האלהים, והגישו אל הדלת או אל המזוזה, ורצע את אזנו במרצע ועבדו לעולם. (כ"א, ה'-ו').

רש"י ז"ל הביא המכילתא. א"ר יוחנן בן זכאי, אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן זו ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו תרצע. ר"ש היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם. עכ"ל.

[ובעל הטורים כתב, מרצע בגימטריא ארבע מאות, שהשם גאלנו אחר ארבע מאות שנים משיעבוד מצרים, והוא הלך ונשתעבד ירצע במרצע. וכן הוא בדעת זקנים מבעלי התוספות.]

והרב כלי יקר ע"ה הקשה למה לא ירצע העבד מיד שנמכר ע"י ב"ד, או שמכר עצמו, וע"ש שכתב, שאין דנים את האדם בשני דינים, דאם יש לו לשלם, משלם כפל, ואם מכרוהו ב"ד גם זה כבר נענש בעבדות, ומוכר עצמו הוא אנוס לימכר, ולא ראוי להוסיף להם עונש ולרצוע את אזנם, אבל זה שהגיע עתו לצאת לחפשי, ומרצונו אומר, אהבתי את אדוני וגו', והוא בוחר להיות עבד לעבדים, ומסיר אזנו משמוע בקול ה', אז דין הוא שילקה באזנו. וע"ש עוד שהאריך בדבר.

והקשה לי ח"א, דאולי י"ל שרוצה בחירות אלא שהוא אוהב את בניו ואשתו השפחה שקיבל כדין, וקשה עליו פרידתם, וי"ל דכיון שאמרו חז"ל (וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' עבדים ה"ד ע"ש) שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית, אלא כשהיה נשוי ישראלית, וכתבתי לעיל בשם האוה"ח הקדוש, דהטעם הוא, שלא יחפוץ להשאר בעבדות, דאם אינו נשוי, אין לו לאן לחזור, ויקשה עליו עזיבת אשתו השפחה ובניו. מעתה מובן טעם הרציעה, שזה יש לו אשה ישראלית טהורה, ויש לו לאן לשוב, והוא בוחר בעבדות, ע"כ אמרו, אזן זו ששמעה וכו', תרצע. ועוד דאין רוצעין אזנו עד שיאמר וישוב ויאמר, שנאמר אם אמר יאמר, (קידושין כ"ב ע"א). וכ"פ הרמב"ם (פ"ג מהלכות עבדים ה"י) ואם אמור יאמר עד שיאמר וישנה, העבד עד שיאמר כשהוא עבד, אבל אם אמר אחר שש אינו נרצע, עד שיאמר וישנה בסוף שש בתחלת פרוטה אחרונה, כיצד, כגון שנשאר מן היום שוה פרוטה מדמי מכירתו, או יותר מעט. פחות משום פרוטה, הרי זה כאומר אחר שש. [ואינו נרצע.] ועוד שמביאו לב"ד של שלשה, שנאמר והגישו אל האלהים, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (שם הלכה ט') ע"ש. נמצא שלא בקלות רוצעים אזנו של העבד, אלא עד שיתברר היטב שהוא חפץ בעבדות, וממאן במאמר ה', שאמר: כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, וזה אומר: אהבתי את אדוני וגו', והקדימה התורה בזה את אדוניו לפני אשתו ובניו, ללמד שהוא חפץ בעבדות ובתנאיה, וע"כ אומרים לו, השתא הכא שבידך לצאת לחפשי, ואתה בוחר בעבדות, אזן זו ששמעה וכו' תירצע.

ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם, (כ"א – ו').

ותירגם יונתן בן עוזיאל, ויהי ליה עבד פלח עד יובלא.
וכן פירשו רבותינו ז"ל לעולם, לעולמו של יובל. וכן הובא ברש"י ז"ל, לעולם עד היובל, או אינו אלא לעולם כמשמעו, ת"ל (ויקרא כ"ה) ואיש אל משפחתו תשובו, מגיד שחמשים שנה קרוים עולם, ולא שיהא עובדו כל החמשים שנה, אלא עובדו עד היובל, בין סמוך בין מופלג (קידושין ט"ו).

ורשב"ם ז"ל כתב, לעולם, לפי הפשט כל ימי חייו, כמו שנאמר בשמואל וישב שם עד עולם. עכ"ל. ואילולי דברות קדשו ע"ה, היינו מחלקים בין גבי שמואל שכתב עד עולם, והוי כאומר מעתה ועד עולם, או מן העולם ועד העולם, ובין ועבדו לעולם.

והראב"ע ז"ל כֹתב, ידענו כי מלת לעולם בלשון הקודש הוא זמן, כמו כבר היה לעולמים, זמנים. וישב שם עד עולם, עד זמן שיהיה גדול, וכן ועבדו לעולם, לזמנו של יובל, שאין זמן מועדי ישראל ארוך ממנו, ויציאת חירות כאילו עולם מתחדש. או יהיה פירושו שישוב לזמנו הראשון שהיה חפשי. עכ"ל. ואע"ג דהוא ז"ל משוה לעולם ועד עולם כהדדי, מ"מ פירשו ע"פ דברי חכמינו ז"ל. והרמב"ן ז"ל הביא דברי הראב"ע ז"ל, וכתב עליו, והמשכיל יבין כי לעולם כמשמעו, כי העובד עד היובל עבד כל ימי עולם. ולשון מכילתא רבי אומר בא וראה שאין עולם אלא חמשים שנה שנאמר ועבדו לעולם, עד היובל. ושכח רבי אברהם (ן'עזרא ז"ל) מה שהשכיל וכתבו במקום אחר. עכ"ל.

וכי ימכור איש את בתו לאמה, לא תצא כצאת העבדים. ואם רעה בעיני אדוניה אשר לא (לו, קרי) יעדה, והפדה, לעם נכרי לא ימשול למֹכרה בבגדו בה. ואם לבנו ייעדנה, כמשפט הבנות יעשה לה. (כ"א, ז' ח' ט')

ותירגם יונתן בן עוזיאל, וארים יזבון גבר בר ישראל ית ברתיה זעירתא לאמהו, לא תיפוק כמפקנות עבדיא כנענאי, דמשתחררין בשינא ועינא, אלהין בשנין דשמיטתא, ובסימניא, וביובלא, ובמיתת ריבונהא, ופורען כספא.

ומ"ש ברתיה זעירתא, היא דרשת חז"ל שהובאה ברש"י ז"ל כאן, מהגמ' (ערכין כ"ט), בקטנה הכתוב מדבר, יכול אפילו הביאה סימנים, אמרת ק"ו ומה מכורה קודם לכן, יוצאת בסימנים, שנאמר ויצאה חנם אין כסף, ודרשו אותו לסימני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר.

ומ"ש לא תיפוק כמפקנות עבדיא כנענאי דמשתחררין בשינא ועינא. גם זה הביאו רש"י ז"ל בשם הגמרא. וכ"נ מ"ש: אלהין בשנין דשמיטה ובסימניא, וביובלא, ובמיתת ריבונהא, ופורען כספא. כל זה אמרו בגמ' גם כן, והובא ברש"י ז"ל כאן, ואמרו שכל הקודם (מהדברים הנזכרים) קודם לחירותה, ונותן לה דמי עינה או שינה. והיינו כמו המפיל עין או שן לכל אדם חפשי שמשלם ונענש, כן הדבר בעבד עברי או אמה עבריה. ונמצא שדרשות חז"ל בגמרא, כבר היו מקובלים ופשוטים בידי התנאים הראשונים, רק סתמו דבריהם בדרך כלל. והגמרא מבארת דבריהם ומפרטת הענין לפרטים, והנה כאן מצאנו הדברים מפורשים לאחד מראשוני התנאים, גדול תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי ע"ה, בתרגומו לתורה.

והנה הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים (פ"ד ה"ב) כתב וז"ל: אין האב רשאי למכור את בתו, אלא אם כן העני ולא נשאר לו כלום, לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כסות שעליו, ואף על פי כן כופין את האב לפדותה אחר שמכרה, משום פגם משפחה. ברח האב, או שמת, או שלא היה לו לפדותה, הרי זו עובדת עד שתצא.

עוד כתב שם (הלכה ד') אמה העבריה עובדת שש שנים כעבד עברי (ועיין לעיל בפסוק ב', שהבאתי דברי הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהל' עבדים, בזכויות העבד, בעבודה, ובאכילה ובשתיה, וכסות ומדור שצריך להיות בכולם שוה לאדון, וק"ו לאמה עבריה.) ויוצאת בתחלת שבע, ואם פגע בה יובל בתוך שש יוצאת חנם כעבד, ואם מת האדון אעפ"י שהניח בן יוצאת חנם כנרצע, שנאמר, ואף לאמתך תעשה כן, וכן מגרעת פדיונה ויוצאת, ואם כתב לה שטר שחרור ומחל על השאר יוצאת חנם כעבד. יתירה אמה עבריה שיוצאת בסימנים. כיצד, כיון שהביאה סימנים ונעשית נערה יוצאת לחירות בלא כסף, ואפילו הביאה סימנים מאחר יום שלקחה, הרי זו יוצאה לחירות. שנאמר ויצאה חנם. וכו', ותחזור לאביה עד שתבגור (בוגרת היא ששה חדשים אחר הנערות, והיינו בת שתים עשרה שנים וששה חדשים.) ותצא מרשות אביה. עכ"ל. וע"ש עוד בהלכות שאחרי זה .

ויש עוד מצוה אחרת באמה העבריה, והיא מצות "יעוד" שמיעדה לו, או לבנו. וכתב רש"י ז"ל, אשר לא יעדה, שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה, וכאן רמז הכתוב שמצוה ביעוד, ורמז שאינה צריכה קידושין אחרים. ועיין עוד בדברי רש"י להלן.

ואציין כאן מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים (פ"ד) כדי שנבין היטב את דיני היעוד. וז"ל (בהלכה ז'), יעד אותה האדון לעצמו או לבנו, הרי היא כשאר הארוסות, ואינה יוצאה באחד מכל אלה, אלא במיתת הבעל או בגט, ומצות יעוד קודמת למצות פדייה. עכ"ל. בזה למדנו היטב שמרגע שמיעדה הרי היא ככל הארוסות, בין לגבי הדינים שאינה יוצאת אלא בגט או במיתת הבעל, וכן שנוהג בה בכבוד ולא כאמה, וכדלהלן.

עוד מבאר שם, כיצד מצות יעוד, שאומר לה בפני שני עדים, הרי את מקודשת לי וכו'. ונוהג בה מנהג אישות לא מנהג שפחות. וכן מבאר כיצד מיעדה לבנו. עו"כ שם (הלכה ח') אין האדון מיעד אמה העבריה, לא לו ולא לבנו, אלא מדעתה, אע"פ שכבר קיבל אביה מעותיה, הרי הוא אומר, יעדה, מדעתה. עו"כ (בהלכה ט') היעוד כאירוסין ולא כנישואין, לפיכך אינו מיטמא לה ולא יורשה וכו', עד שתבוא לחופה. עכ"ל. וע"ש עוד באריכות עד סוף הפרק.

נמצאנו למדים (מהרמב"ם פ"ד ה"ב) דאין האב רשאי למכור בתו לאמה, אלא א"כ העני ולא נשאר לו כלום, לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כסות שעליו. וכו'. (והוא מהגמרא בקידושין דף כ' ע"א). ונמצא דמדובר בעני גדול, שאין לו כל, ובמצב כזה, שגם אוכל לתת לבתו אין לו, הרי הדבר מסוכן לבת סכנה מהותית, וגם סכנה חינוכית, שהעניות מעבירה את האדם על דעתו רח"ל. ובפרט בראותה, שכל בנות גילה לובשות ואוכלות ושמחות, והיא מר לה, והתמרמרותה יכולה להורידה לדברים רעים, ע"כ תיקנה התורה האפשרות שימכרנה לאדון טוב והגון שתשרת אותם בהגינות, במלאכות רגילות שהבת עושה גם בבית אביה. ומפיתם תאכל ותשתה ותלבש, בצדק ובכבוד. וכדי שלא תיהפך לשפחה ח"ו, נתנה תורה מצות יעוד, שיוכל האדון ליעדה לו או לבנו, ורק מדעתה ומרצונה הגמור ככל בנות ישראל הנכבדות בלא שינוי, וכל החיובים שחייב לאשה רגילה, מחוייב הוא גם לזאת בלא הבדל. וגם בזה יש לה תועלת והצלה, שתשתדך ולא תשאר בלא משען ומשענה, במצבו העדין של אביה, אשר לרש אין כל ממש, שבמצב הזה יכולה להשאר עד שתבגר, ולא יקפצו עליה לבקש מהוריה להתחתן אתה, ובדרך זו יש לה יותר סיכויים ותקוה לטובה.

וראיתי בדעת זקנים מבעלי התוס', לא תצא, פי' רבי אברהם אעז"ל שאין האדון יכול לכופה לעשות מלאכות הצריכה לצאת בחוץ, אלא בתוך הבית. עכ"ל. וזאת מלבד כל המגבלות הקשות שהגבילה תורה את עבודת העבד, עוד הוסיפה באמה העבריה מגבלה זאת ונמצא שכל עבודתה היא מכובדת ונוחה, וגם פותחים בזה פתח להשיאה כאמור, ואז דינה ככל אשה כבודה וכל זה רק במקרה שאין לה קיום בבית אביה. וכמ"ש לעיל.

אם אחרת יקח לו, שארה כסותה ועונתה לא יגרע. (כ"א, י').

במסכת כתובות (מ"ו ע"ב) תנן האם זכאי בבתו בקידושיה בכסף וכו'. נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה ובפרקונה וכו'.
ובגמ' שם (מ"ז ע"ב) ת"ר תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכו'. אמר רבא האי תנא סבר מזונות מדאורייתא, דתניא שארה אלו מזונות, וכן הוא אומר, אשר אכלו שאר עמי (מיכה ב'), כסותה כמשמעו, עונתה זו עונה האמורה בתורה, וכן הוא אומר אם תענה את בנותי. רבי אליעזר אומר, שארה זו עונה וכן הוא אומר וכו', כסותה כמשמעו, עונתה אלו מזונות, וכן הוא אומר, ויענך וירעיבך. רבי אליעזר בן יעקב אומר, שארה כסותה, לפום שארה תן כסותה, שלא יתן לה של ילדה לזקנה וכו'. כסותה ועונתה, לפי עונתה תן כסותה, שלא יתן חדשים בימות החמה וכו'.

והתוס' שם (מ"ח ריש ע"א) ד"ה רבי אליעזר בן יעקב כתבו בשם רשב"ם ז"ל דגם לר"א בן יעקב המזונות הן מדאורייתא, שכן כתוב בסוף הברייתא, מזונות מנין, אמרת ק"ו, ומה דברים שאין בהם קיום נפש כך, דברים שיש בהם קיום נפש על אחת כמה וכמה. דרך ארץ מנין וכו', דברים שנשאת עליהם לכתחלה, אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה. והתוספות שם כתבו, ולפי זה תימה ברייתא דלעיל, דקתני תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה, דמשמע מזונות דרבנן כמאן אתיא. עכ"ל.

ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב: מזונה, ותכשיטה, ומעייל לה, לא ימנע לה. וגם אונקלוס תירגם, זיונה כסותה ועונתה לא ימנע. וגם רש"י ז"ל כאן כתב: שארה מזונות. כסותה, כמשמעו עונתה, תשמיש.

וגם הראב"ע ז"ל כאן כתב, שארה, מזונה שיעמיד שארה שהוא בשרה, (שמפרש המלה שארה הוא בשרה,) אך מבאר דהמשמעות היא על מזונה, שהמזונות מקיימים את בשרה. וע"ש. וגם הרשב"ם ז"ל כתב, שארה, מזונות כמו אשר אכלו שאר עמי.

והרמב"ן ז"ל רוח אחרת עמו, שהביא דברי רש"י ז"ל ששארה הן מזונות, ובגמ' אמרו והאי תנא סבר מזונות דאורייתא, דתניא שארה אלו מזונות וכו'. וכתב וז"ל: והמובן בסוגיות הגמרא, שהם דברי יחיד, והלכה מזוני תקינו לה רבנן. וגם על דרך הפשט למה יזכיר שאר שהוא הבשר, והראוי שיזכיר לחמה, כי על הלחם יחיה האדם, והוא יהיה החיוב, וחשב ר"א (הוא הראב"ע ז"ל) לתקן זה, ופי' שארה מזון שיעמיד שארה, שהוא בשרה. ואין בזה טעם, שיאמר הכתוב לא יגרע הבעל בשרה. ולכך אני אומר וכו'. וע"ש שפירש כל השלשה על קירוב בשר. וסיים בזה"ל: ויבא זה כהוגן על דין ההלכה, ויהיו המזונות ומלבושי אשה תקנה מדבריהם. עכ"ל.

וצ"ל דכונתו במ"ש דמסוגית הגמרא שהם דברי יחיד, דמתחלה אמרו ת"ר תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה. ובכתובות (נ"ח ע"ב) אמרו מע"י תחת מזונות שמזונות עיקר ומע"י משום איבה. ע"ש. ואחרי זה אמרו, אמר רבא האי תנא דסבר מזונות דאורייתא יחידאה הוא, ועוד דראב"י פליג עליה באותה ברייתא, ואולם כבר כתבתי דרשב"ם ז"ל הובא בתוס' שם, שמפרש שגם ראב"י ס"ל דמזונות דאורייתא, והרמב"ם ז"ל בהלכות אישות (פ' י"ב – ה"ב) פסק שחיוב מזונות הוא מן התורה, וזה גם כהתרגומים וגם גדולי הפשטנים פירשו כן. והם רש"י והראב"ע ורשב"ם. ולפי דברי רשב"ם ז"ל בתוס' (כתובות מ"ח.) גם לרבי אליעזר בן יעקב מזונות האשה הם מן התורה.

והרב המגיד ז"ל שם, כתב שפסק רבינו כהתנאים דמזונות מן התורה, וכן תירגם אונקלוס, וכן פירש"י ז"ל בפירוש התורה, אבל הרמב"ן ז"ל כתב שם בפירוש החומש שמזונות ומלבושי האשה מדבריהם. ותמה עליו בענין המלבושים שכל התנאים אמרו כסותה כמשמעו, והוסיף שלא מצאתי שהוזכר בכסות תקנת חכמים, וע"ש שדעת ה"ה ז"ל דמזונות הם מדרבנן, דאעפ"י ששני תנאים פליגי אראב"י, מ"מ משנת ראב"י קב ונקי, ועוד שכן מכרעת ברייתא אחרת, שאמרו תיקנו מזונות תחת מע"י, וכן משמע בתלמוד בקצת שהמזונות הם מדבריהם. כך נ"ל, אבל הרשב"א ז"ל וקצת מפרשים ז"ל הסכימו לדעת רבינו ז"ל שהם כולם מן התורה. עכ"ל.

וכאמור כן היא דעת הראב"ע ורשב"ם ז"ל בפירושם על התורה, ועוד שעיקר טענתו של ה"ה ז"ל, משום דמשנת ראב"י קב ונקי, וכבר כתבתי שהתוס' שם כתבו בשם רשב"ם ז"ל שגם ראב"י סובר שמזונות הם מן התורה. ושו"ר שכבר העיר עליו בזה, מרן ז"ל בכסף משנה שם, וז"ל: ואני אומר שלא דקדק בדבר, דהא מסיים בברייתא אליבא דראב"י דמזונות ועונה הוו דאורייתא, וכמו שכתבו התוספות שם (מ"ח ריש ע"א). עכ"ל.

וגם מ"ש ה"ה ז"ל דברייתא אחרת מכרעת שמזונות דרבנן, שאמרו תיקנו מזונות תחת מע"י, הנה בכתובות (נ"ח ע"ב) אמרו, אימא תיקנו מע"י תחת מזונותיה, ואין מזה ראיה. וכבר עמד ע"ז בלחם משנה שם, ועיין בדבריו שדוחה ראיה זו ויש מקום לפלפל בדבריו ז"ל. ועיין בספר הליקוטים על הרמב"ם ז"ל ריש פי"ב מהל' אישות באורך מענין זה. ולא עת האס'ף.

מכה איש ומת, מות יומת. (כ"א, י"ב).

ופירש באור החיים הקדוש ע"ה, שאמר מכה איש ומת, שא"צ שיהרגנו בידו ממש, ע"י שריפה או שחיטה או חנק, אלא אפילו הכהו ולא מת מיד, אלא מת אח"כ מכוח ההכאה, חייב מיתה. אא"כ עמד מחוליו, דכתיב, אם יקום והתהלך בחוץ ונקה המכה.

והרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח (פ"א ה"א) כתב: כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תרצח, ואם רצח בזדון בפני עדים, מיתתו בסייף וכו'. ובפרק ב' שם (הלכה א') כתב, כל ההורג חברו בידו, כגון שהכהו בידו או בסייף, או שחנקו עד שמת, או שרפו באש, הואיל והרגו מ"מ הוא בעצמו הרי זה נהרג בבית דין. ובפרק ג' (ה"א) כתב: המכה את חבירו בזדון באבן או בעץ והמיתו, אומדין דבר שהכהו בו, ומקום שהכהו עליו, אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה, או אינו ראוי, וכו'. ולהלן (בהלכה ב') כתב, שאומדין כח ההכייה, אינו דומה זורק אבן בחבירו ברחוק שתי אמות, לזורק בו בריחוק עשר אמות, שברחוק עשר יהיה כוחה יותר וכו'. ובהלכה ג', כתב, וכן משערין המכה עצמה, ומשערין כח ההורג וכח הנהרג, וכו'. ועוד עיין להלן (פ"ד ה"ג) שכתב, המכה את חבירו באבן או באגרוף וכיוצ"ב, אומדין אותו, אם אמדוהו לחיים, נותן חמשה דברים ונפטר, ואפילו חלה המוכה והכביד, ומת מחמת המכה, הרי זה פטור. ואם אמדוהו למיתה, אוסרין את המכה בבית הסהר מיד, וממתינים לזה, אם מת יהרג המכה, ואם הקל ונתרפא רפואה שלימה, והלך בשוק על רגליו, כשאר הבריאים, משלם המכה חמשה דברים ונפטר. עכ"ל וע"ש עוד,

והן הם הדברים הנזכרים באוה"ח הנ"ל, שפירש בזה את הפסוק הזה, שלכן אמר, מכה איש ומת, שאפיל מת אחר זמן, מות יומת. עו"כ שיש בזה חידוש, שבשוגג אינו גולה אלא כשמת בידו, כדתניא (פ' מי שאחזו, ע' ע"ב.) שחט בו שנים או רוב שנים אינו גולה, דחיישינן שמא הרוח בלבלתו, או שהוא פירכס וקירב מיתתו. וכתבו התוס' (שם) בדוקא בהורג בשוגג דנים דין זה, דבזה מדברת הברייתא, דכתיב ויפל עליו וימות, משמע לאלתר, אבל במזיד חייב אע"פ שלא מת לאלתר, אלא אחר כמה ימים, וזהו מכה איש ומת, אפי' מת אחר כמה ימים. ובשוגג דקדק, והא-ל-הים אינה לידו, פי' שהרגו בידו ממש, וכן משמע מהרמב"ם ז"ל בהלכות רוצח פ"ו (צ"ל פ"ה, ה"ב) ולא כן דעת הראב"ד ז"ל שאינו מחלק, וסיים האוה"ח בזוה"ל, ואין דבריו נראים בשום אופן בעולם, ואין כאן מקום פלפול הפוסקים. עכ"ל.

וז"ל הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' רוצח ה"ב), אין הרוצח בשגגה גולה, אא"כ מת הנהרג מיד, אבל אם חבל בו בשגגה אע"פ שאמדוהו למיתה, וחלה ומת אינו גולה, שמא הוא קירב את מיתת עצמו, או הרוח נכנסה בחבורתו והרגתהו, אפילו שחט בו כל שני הסימנים, ועמד מעט, אינו גולה על ידו. לפיכך אם לא פירכס כלל, או ששחטו במקום שאין הרוח מנשבת בו, כגון בית סתום של שיש, הרי זה גולה, וכן כל כיוצא בזה. עכ"ל.

והראב"ד ז"ל כ' דלפי"ז מ"ש בכתובות (ל"ג ע"ב) חובשין אותו, דאי מיית קטלינן ליה, לא אמרו אלא במכה שאין בה חבורה, ולא מחוור כלל, ואומר אני, שלא אמרו הרוח בלבלתו, או פרכוסו הרגו אלא בשחט בו שנים או רוב שנים, אבל חבורה אחרת אין הרוח ופרכוס מקרבים את מיתתו עכ"ל.

וע"ש בכסף משנה שכתב ע"ד הראב"ד ז"ל, שהוא סובר שאם אינו גולה ע"י כך ג"כ לא נהרג ע"י כך (כלומר שהראב"ד משוה דיני רוצח בין במזיד ובין בשוגג אלא דבדבר שבמזיד חייב מיתה, בשוגג חייב גלות, וע"כ אם אמרו דחובשין אותו, ואי מייתי קטלינן ליה, ה"ה נמי בשוגג בכה"ג, דאי מיית המוכה, המכה גולה. ומ"ש בפרק מי שאחזו, שחט בו שנים אינו גולה שמא הרוח וכו', ה"ה שאם זה היה במזיד, שאינו נהרג. זו היא סברתו של הראב"ד ז"ל וע"כ הוצרך לחדש דכל מה שאמרו שמא הרוח בלבלתו, אלא רק בשחיטה בלבד ולא בחבורה אחרת וכמבואר בדבריו.) ומרן ז"ל פירש לשיטת הרמב"ם, דההיא (דגיטין) דשחט בו שנים מיירי רק לענין גלות בלבד, דאל"כ יאמרו אינו נהרג על ידו. וכ"כ התוספות בגיטין שם, דרק בגלות חיישי' שמא הרוח בלבלתו וכו', אבל במזיד לעולם חייב, ושמא יש שום דרשה גבי גלות, כמו שיש חילוק בין גלות למיתה, לענין ירידה ועליה. וכתבו (התוס') עוד, דהא במשמע בכתובות (ל"ג ע"ב) דאפילו לא מת לאלתר גולה. (כי מוקי ונקה המכה בשוגג), מיירי בביתא דשישא וכגון דלא פרכס. עכ"ל.

ודברי רבינו בעל אוה"ח הקדוש, עולים בקנה אחד עם דברי מרן ז"ל בכסף משנה. שגם האוה"ח סמך דבריו ע"ד התוס' שם. והאוה"ח דקדק הדברים בפסוקים, דבמזיד כתוב: מכה איש ומת, דמשמע אפילו מת אחר כמה ימים, אבל בשוגג דקדק הפסוק, והא-ל-הים אינה לידו, שפירושו שהרגו בידו ממש, אז הוא גולה, אבל מת אחר זמן אינו גולה. והן הם דברי הרמב"ם ז"ל המפורשים, שאין הרוצח גולה אא"כ מתי הנהרג מיד. אבל גבי מזיד כתב (לעיל פ"ד ה"ג) המכה את חבירו וכו', ואם אמדוהו למיתה, אוסרין את המכה בבית הסהר מיד, וממתינים לזה, אם מת, יהרג המכה וכו'. דאע"פ שלא מת הנהרג, אלא אחר כמה ימים, נהרג עליו.

ואשר לא צדה, והא-ל-הים אִנה לידו, ושמתי לך מקום, אשר ינוס שמה. (כ"א, י"ג).

ורש"י ז"ל כתב: והא-ל-הים אנה לידו, ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד (שמואל א', כ"ד) כאשר יאמר משל הקדמוני, מרשעים יצא רשע. ומשל הקדמוני הוא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם, והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והא-ל-הים אנה לידו, במה הכתוב מדבר בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנם לפונדק אחד, זה שהרג מזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג שוגג עולה בסולם, ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהרג. עכ"ל (והיא דרשת ר"ש בן לקיש במכות (י' ע"ב). והרב שפתי חכמים (אות נ') הקשה והרי עדיין לא נפרע לו שוגג ראשון, ותירץ דע"ז השני גלוי לפני ה' שאינו חייב כלום, בגברא קטילא קטיל, והגלות היא על השוגג הראשון. וגם מרן האוה"ח הקדוש עמד ע"ז, וע"ש בדב"ק. עו"כ (באות ס') דצ"ל שהיה סייף בידי העולה בסולם ונפל על המזיד והרגו בסייף כדינו, ולא בסקילה שנפל עליו. ע"ש. ועיין בדברי רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל ע"ז. שהוא כעין דברי רש"י ז"ל.

ואולי זו היא כונת הפסוק, והמשפט לא-ל-הים הוא. שגם דברים שלא נמסרו בידי אדם לדון בהם, דבמקום שאין עדים והתראה, אין ב"ד עונשים, מ"מ לא ינקה הרוצח או הגונב או כל עושה עולה ממשפט, ולא יאמר המתחכם, אני אלך בשרירות לבי, למען ספות הרוה את הצמאה, ורק אזהר מפני עדים וגם מהתראתם, ומי יאמר לי מה אעשה ומה אפעל, לזה אמר, המשפט לא-ל-הים הוא, ואין לפניו עולה, ולא ינקה את הרשע, והוא עילת העילות וסיבת הסיבות, ויביאו על עונשו במשולם, בצדק ובמשפט, ובדקדוק נורא, כי הוא שופט בצדק, ואין לפניו מעצור, וגם כי יאריך אפו מהשחית, סופו שגובה ממנו הכל עד פרוטה אחרונה, ואין עול, צדיק וישר הוא, ברוך הוא וברוך שמו.

ומזה נדע להבין כאשר יראה הרואה, משפטים הנעשים בעולם, ונראים לעיני בני אדם כמתמיהים, עד שנראה שהרשע הצליח ברשעו, וגם נבנו עושה עולה, והצדיק אבד בצדקו ח"ו, לכן ידע ויכיר כי משפטי ה' אמת, ועמוקים הם מאד יותר מן התהומות, ופעמים נוגעים וממשיכים ענינים אחרים רחוקים מאד, שהיו לפני עידן ועידנים, וכל הרואה את הנעשה עתה, לא ידע גם לא ראה את מה שהיה אז, וע"כ חסרים לו הפרטים הנכונים, להשלמת הבנת המשפט הזה, אך המשפט לא-ל-הים הוא, ואין לפניו שכחה ולא העלם, והכל גלוי וצפוי ומונח לפניו בכל עת.

ופעמים שהדברים הם המשך ישיר של דברים קדמונים מאד, מלפני דורות, שהיו בגלגולים קודמים, אולי לזה דקדק הכתוב לומר: כאשר יאמר משל הקדמוני, שהוא קדמונו של עולם, ורואה כל העבר והוה וגם העתיד, ורק הוא יכול לראות במושלם ואפס בלתו, ובמה יתלונן גבר חי על חטאיו, ואינו יכול לדעת כל הנעשה.

ואכתוב כאן דבר נפלא שראיתי לפני שנים רבות, בספר הנפלא קרית ארבע, על פסוק ואלה המשפטים, ששם כתב מעשה שהיה בימי הבעל שם טוב זיע"א, שבאו אליו שנים מתלמידיו הצעירים, ומבקשים ממנו, שיפרש להם דברי הזהר הקדוש, שכתב שם, ואלה המשפטים, דא רזא דגלגולא, והיו שואלים לאמר, מה הקשר בין הגלגולים וסודם ובין ואלה המשפטים, והרב ע"ה שאל להם, אם באמת רוצים הם להבין דבר זה, ויאמרו הן. אז אמר להם, ערב שבת קדש היום, לכו הכינו שבתכם לשלום, ובמוצאי שבת קדש אחר ההבדלה וסעודת מלוה מלכה, בואו אצלי והביאו עמכם טלית ותפילין וגם צדה תכינו לכם. מיד הבינו ששליחות חשובה מצפה להם, והיו נרגשים מאד, משתאים לדעת כיצד יהיה הדבר. ובמוצאי שבת הבדילו וקיימו סעודת מלוה מלכה בשמחה יתירה, ומיד באו לפני רבם באימה וביראה, מוכנים ומזומנים לכל אשר יצוה אותם, והרב אמר להם, כדי שתבינו טוב את דברי הזה"ק, צריך אני לשלוח אותכם למקום אחד ביער פלוני, ויאמרו אנו מוכנים ומזומנים לכל אשר יורה לנו, ואמר להם הרב תשכרו עגלה עם עגלון ותסעו בדרך פלונית כל הלילה, ולקראת הבקר, תגיעו לנאות דשא ומעיין מים חיים, ותרדו שם ותיטלו ידיכם ותתפללו שחרית כראוי, ואח"כ תאכלו פת של שחרית מן הצדה אשר איתכם, ואחרי זה בהגיע השעה תשע בבקר תעלו על אחד העצים הגדולים שבמקום ותסתתרו בין הענפים, ותביטו למה שמתחרש למטה, ולא תרדו רק אחר עבור שעתיים, ואולם הזהרו לנפשכם, שלא תתערבו במה שנעשה למטה מטוב ועד רע, והיה מזהיר אותם על זה הרבה מאד, ובשעה אחת עשרה תרדו תשובו אלי.
ויהי כאשר דיבר להם הרב ע"ה, כן עשו, לא הפילו דבר אחד מכל אשר ציוה עליהם, ופקודתו שמרה נפשם, ומיד יצאו לדרך עם העגלון הראשון שפגשו בצאתם מבית הרב. וכל הלילה היו נוסעים במסלול שקבע להם רבם, ויהי בעלות השחר והאנשים הגיעו למקום המיועד, אותו תיאר להם הרב במדוייק, ויחנו שמה הם וחמוריהם, ומיד הרחיקו את העגלון והעגלה מהם, וריוח נתנו בינם ובינו כמטחוי קשת. והתעטפו בטליתותיהם וגם תפילין הניחו על זרועם ועל ראשם והתפללו לא-ל, ברינה ובשמחה וברגש נפלא, וגם פת שחרית אכלו וברכו על המזון. ובשעה שקבע להם עלו על אחד העצים, והסתתרו בסבך הענפים ובדי האילנות, ועמדו מחרישים לדעת מה עומד להתרחש במקום הזה. וכעבור חצי שעה, הגיע שם איש אחד עיף ויגע מאד מאד ומאובק באבק דרכים הוא ובגדיו אשר עליו, וניכר לעין כל שאיש זה הלך הליכה גדולה ומיגעת מאד במשך ימים רבים מאד, וכמו שבא על רגליו מסוף העולם, והוא הולך ובכה, נושא רגליו בכבדות מחמת הכבדות היתירה של רמ"ח אבריו העייפות, ואשר הכביד מקצתו על קְצָתו, (מלשון ריה"ל: ויום יכבד קצתי על קצתי,) ויהנגם בכבדות, והגיע עד המעיין, ומיד שַׁחָה וישת להרוות נפשו העיפה, וישכב וירדם מתוך תשישות אין סוף, אך לא ארכה מנוחתו, כי דאגותיו גברו על ליאותו, ומיד עמד וניער בגדיו והלך לדרכו, והם ראו כל זה, והיו משגיחים על כל פרט בשבע עינים, ומיד הבחינו שתוך כדי ניעור בגדיו, נפל ממנו ארנק גדול ומסורבל, קשור בחבל מצרי רחב, ואחד מהם כמעט נזעק לקרא לו ולהודיעו, אשר קרהו, כדי לקיים מצות השבת אבדתו, אך חברו שראה מה שרוצה לעשות תפס בידו בחזקה, והזכיר לו את אזהרת הבעל שם טוב, שלא יתערבו בנעשה למטה בשום אופן שבעולם, ויאלם. וכעבור כרבע שעה מאז שהלך האיש הזה לדרכו, המה ראו איש אחר שהגיע, וגם הוא עיף ויגע, אך אין להשוות עיפותו של השני לזו של הראשון, ולא מראה השני כמראה הראשון, אך גם עליו נרשמו אותות של עמל הדרך ויגיעת התלאות אשר מצאוהו שמה, וילך גם הוא למעיין וישת מן המים הזכים, וחזר ובא לדשא לנוח, ומיד נפל מבטו על הארנק היתום, ויחמול עליו וישאהו בשני ידיו, והיה מגלגל החבל שכרוך עליו לפותחו, והם מלמעלה צופים עליו, רואים ואינם נראים, והספיקו לראות שהארנק מלא על גדותיו בכסף וזהב וכו'. ומיד סגר אותו בחזרה, וגם מצות כורך קיים בו, שכרכו בחבל שלו בכל כוחו ונתנו בגלימתו, וקם והלך לו, וילך בכוח המציאה ההיא, ולא התעכב לנוח כלל, כי שמחת המציאה נסכה בו כוחות מחודשים, ויהיו רגליו קלות כאילות.

עוד הם מסתכלים אחרי האיש עד שנעלם מן אופק לגמרי, והנה איש שלישי הגיע, וגם מראהו מלמד שהלך כברת דרך, והוא מלא מאבק דרכים, ושבע עמל ויגיעת בשר, והלך לשתות מן המעיין וגם רחץ בהם פניו ידיו ורגליו, ובא לו אצל הדשא וישכב וירדם ותערב לו שנתו. עודנו ישן על מי מנוחות, ביושר ובשלוה. והנה האיש הראשון שאיבד את "ארנקו", הרגיש בחסרונו, ונבהל עד עמקי נפשו, וימשש בכל כליו אשר עליו ואשר הוא נושא, ולא מצא. ומיד שב על עקבותיו, ומשהגיע למקום אשר נח שם בתחילה, היה מחפש והולך, ועיניו משוטטות ימה וקדמה צפונה ונגבה, והוא הולך שחוח, ועיניו לנוכח יביטו, בציפיה ובכמיהה, ותוחלתו נכזבה, כי לא מצא דבר, והיה מסתובב סביב המעיין, ביודעו ששם כרע ושח ראשו, לשתות מן המים, ולא נמצא דבר, וחזר ובא למקום בו שכב, וירא והנה האיש (השלישי) שוכב שם, ומתוך יאושו, פנה לאיש הזה, ויאמר לו, מה לך נרדם קום ותן לי את ארנקי, וטלטל אותו בחזקה וצעק עליו, שוב ושוב, וזה קפץ בבהלה גדולה, ושואל מה אתה רוצה ממני, וכששמע את מה שדורש ממנו, נשבע בשבועה חמורה שלא ראה שום ארנק. והאנשים למעלה רואים את האנשים הללו, ושומעים את הקולות, וגם יודעים היטב היטב שכל דבריו נאמנו מאד, וכי לא ראה ולא ידע מהארנק כלל, כי איש אחר הוא שלקח את הארנק, עוד בטרם שהשלישי הגיע הלוֹם. והראשון שאבד כל רכושו בארנק הזה, התחיל להתרתח וחמתו בערה בו עד להשחית, וצועק על זה לאמר, תוציא את הארנק שגנבת מיד, ואם לאו אני אעשה אותך כלה, וזה עומד ומתחנן לו, שלא יודע על מה מדבר עמו, אז נשא קולו האיש שאבד ארנקו, וכה היו דבריו, שמעני אדוני, אני בעל אשה ובנים, ומצבי היה ברע, ובעלי החובות רדפוני, נתנו עול על צוארי והייתי מאויים יומם ולילה, ואז נסעתי למדינה פלונית רחוקה מאד, ושם עבדתי עבודת פרך, במשך חמש עשרה שנה, בדוחק ובצער, וכל אותם שנים לא אכלתי אלא לחם ומים, כדי לחסוך כל פרוטה, ולהביא טרף לביתי, להציל בני ובנותי מחרפה, ולהשיב את כבודי המחולל בעפר. ולא שקטתי ולא נחתי עד אשר אספתי את כל הסכום שקבעתי לעצמי, שאותו אביא עמי ותהיה הרוחה, וכל אשר לי נתון בארנק הזה, ואתה מעלה בדעתך שאני אשתוק, על זה, היה לא תהיה, אם תוציא את ארנקי מוטב, ואם לאו, אני נוטל את נפשך, וזה ראה שכלתה אליו הרעה, ועמד והתחנן על נפשו, ואמר לו בבקשה אדוני תבדוק אותי ואת כל אשר לי ותראה שדברי צודקים, והלה משיבו, בודאי הסתרת את הארנק תחת אחד השיחים, עד יעבור זעם, ולא הועיל דבר, ויעמוד האיש בעל הארנק ויכהו הכה ופצוע עד אשר כולו היה זב דם, ואלה למעלה רואים בעיניהם, את העול הגדול, והיו בצער נורא ואיום, בראותם שהאיש הזה שלא חטא ולא פשע, לא בשוגג ולא במזיד, והנה הוא מוכה ומעונה תחת ידו החזקה של מכהו בנפש, ואילו האיש שלקח את הארנק, הלך לו לשלום באין מפריע. והיו רוצים לצעוק לו במר נפשם, ולגלות לו האמת אך מיד היו נזכרים באזהרותיו החמורות ביותר של רבם, והיו נאלמים דום.

ומשהגיעה השעה שנקבעה, ירדו האנשים חפויי ראש ופניהם קודרים ולבם מלא יגון, מכל אשר ראו עיניהם, והלכו שחוחי קומה, עד העגלון ונסעו כל הדרך בדומיה, ולא החליפו מלה ביניהם, עד בואם לבית רבם, ונכנסו ועמדו לפניו ועיניהם בקרקע. והרב חייך לעומתם, ושאלם, האם כואב לכם על האיש שהוכה חנם על לא עול בכפיו, והם נדהמו, בראותם שרבם יודע את הנעשה, ואז אמר להם עוד, האם עתה הבנתם את דברי הזהר הקדוש, והם נבהלו באומרם, איך נבין, ואיך נקבל דברים אלו.

ואז אמר להם הרב, דעו בני חביבי, כי שני האנשים ההם זה שאיבד את הארנק וזה שמצא אותו, שניהם היו שותפים בגלגול הקודם, ולשניהם היה בית עסק משותף, אותו ניהלו חמש עשרה שנה, ואחד מהם היה חרוץ וזריז, והשני עצלן ובטלן, מאבד זמנו בשיחות שוא ובהבל וריק, והראשון מפני טוב לבו, לא היה מקפיד עליו, ולא הניאו לאמר למה תעשה כך, ולא תעסוק בהצלחת המסחר, והעסק היה משגשג ופורח, ולא בזכותו של הבטלן חס וחלילה, ועם כל זאת היה חולק עמו בשוה, ולא החסיר ממנו מאומה, ויהי היום, וזה האיש החרוץ והטוב הגיעתו בשורה על מות אחיו בארץ אחרת, ונסע לשם, ואחר חדש ימים שב לביתו ולשער עירו, ויהי ממחרת, וישכם בבקר ואחר התפלה, הלך לבית מסחרו כאשר היה באמנה עמו כל השנים. ויחפש את בית המסחר ולא מצאו, ושב ובדק שם הרחוב, והסמוך לו, וכן מספר הבית, אך את העסק לא מצא, כי עשו לו שינוי השם ושינוי מראה, ופנים חדשות היו לו, וסוף דבר שפגש את חברו שותפו, ושאלו מה זה ועל מה זה, ואיך לא נועץ בו, ולמה מכר את העסק, וזה עמד ושאג עליו בקולו, מה לי ולך, אימתי היה לי עסק עמך, וכפר בכל. והלה המשיך לדבר בחושבו, שרק לצון חמד לו שותפו, אך מעט מעט התחוור לו, שהוא כופר באמת וכי מכר כל העסק ואכל כל הכסף, ולא הניח דבר וחצי דבר, והאיש הזה שלח לו אנשים נכבדים וחשובים לדבר על לבו, אך לבו היה קשה מאבן, והיה מקללו ומחרפו, ביתר עוז וביתר שאת, ועוד הולך ומתרעם עליו בכל פינה, שהוא רודפו ומעליל עליו עלילות שוא ומדוחים, ולא נשארה לפניו ברירה אלא לתבוע אותו לדין, אך רשע זה סירב להתדיין אצל דייני העיר, עפ"י דת תורתנו הקדושה, והרים ידו בתורת משה רבינו ע"ה, ואמר איני מתדיין אלא בערכאות, והתירו לו לחרוץ לתובעו בערכאות, וכן עשה בלית ברירה. והרשע שהיה לו עתה ממון רב, הלך ושיחד את השופט, וביום המשפט היה השופט לאויב לצדיק זה, וכל מה שהיה אומר, היה נוזף בו וגוער בו, עד שנסתתמו כל טענותיו, ואיבד בטחונו, ולא ידע עוד לסדר דבריו כהוגן, ומאידך הראה פנים שוחקות למטיבו ששיחד אותו בסכום הגון, ועיוות את הדין, והצדיק את הרשע, והרשיע את הצדיק. והלה יצא שבור ורצוץ, הן מחמת שהפסיד כל רכושו ברגע כמימריה, והן מההרגשה הקשה ולא נסבלת של העול שעשה לו השופט, האמור להוציא משפט צדק, ויקו למשפט והנה משפח, ובמקום משפט היה שם רֶשע גדול ונורא. והיה בוכה ונאנח, וחי חיי צער ודוחק עד יום מותו.

והנה דינם התקיים בבית דין של מעלה, באמת וצדק, וידוע שעל הגזל אדם חוזר לגלגול, ושניהם שבו לזה העולם, והתגלגל הגזלן ההוא, והגיע לסוף העולם, ועבד חמש עשרה שנים עבודת פרך בעוני ובייסורים, כנגד העבודה שעבד שותפו בעסק חמש עשרה שנה, ולא נהנה מכל עמלו אשר עמל ואפילו הנאה קלה, כי לא אליו היתה כל העבודה הזאת, והכל שמר ונתן בארנק שאיבד, ובא חברו ושותפו הטוב, לקבל את מה שגזל ממנו בגלגול הקודם, ומצא את הארנק ולקחו בנחת ובהשקט, כי שלו הוא, חלף עבודתו אשר עבד כל אותם שנים, והכל היה שמור לו עד בא עת דברו. ושני התלמידים בשומעם את כל המעשה, שמחו ואמרו, בודאי שכן הדין, וב"ה שהוציא האמת לאור והשיב הגזלה לבעליה, אך שאלו בתמיה לומר, ומה חטא השלישי אשר הוכה מכת הרג ואבדן, ויען הרב ויאמר, אתם יודעים מי השלישי, זה השופט שעיוות את הדין, משום השוחד שקיבל מידו, הנה עתה קיבל עונשו במושלם מידו של האיש שנתן לו השוחד, אותה יד היתה בו, לשבור זרוע רשע ורע, רח"ל.

ועתה אומר הרב, אני אפרש לך כונת הזהר הק', ואלה המשפטים, אם אתה רואה משפטים מעוותים, שקורים בעולם, ואתה תמה על מה עשה ה' ככה, ומה בצע כי יסבול הצדיק, וירון הרשע, לזה אומר הזה"ק שגם אם אינך מוצא הסבר נאות לזה, תדע שזה סוד הגלגול, כי יש דברים אשר היו לפנים, ואין בנו הכוח לדעת מהם, וכל דרכיו משפט, א-ל אמונה ואין עוֶל, צדיק הוא וצדיק דינו, א-ל אמת וחתמו אמת, ואין קץ לאמת שלו, ישתבח שמו לעד.

ואשר לא צדה, והא-ל-הים אנה לידו וגו'. (כ"א, י"ג).

והנה אחר שלימדונו חז"ל שפסוק זה הוא משל הקדמוני שאומר מרשעים יצא רשע וכנ"ל. וכתב הראב"ע ז"ל, והשם סבב לו זה בעבור עון אחר שעשה, כדי שיגלה ממקומו, וכתיב לא יאונה לצדיק כל און. עכ"ל. הנה גם האיש המכיר דרכי תורה ומאמין ביסודותיה ופרטיה עד לאחת, כאשר יבא לידו יצר הנקמה, שהיא מתוקה מדבש (כלשון רמח"ל במס"י.), או תתעורר בלבו תאוה אחרת, אותה מבקש להשיג, הרי הוא מתעלם מן האמת הפשוטה הזאת, ומיד מחדד כל כוחותיו להשתדל להשיג מבוקשו, ואינו מניח חכמה וערמה שלא מעלה על לבו, ומתאמץ בהם, להשיג מטרתו, אשר קבע לעצמו, שהוא חייב להשיגה ויהיה מה. ורק דבר אחד הוא שוכח מתוך להיטותו להשיג תאותו, והוא יסוד החיים כולם, שאין אדם יכול להשיג דבר גדול או קטן, אם ה' לא יתן לו. ואם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר, והוא מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם, והוא ממית ומחיה, מחי ומסי, וכו', ומרוחמיו הם המרוחמים, וחנוניו הם חנונים, ואם יעלה האדם לרום שמים וירד תחתיות ארץ, יעלו שמים ירדו תהומות, לא ישיג דבר גדול או קטן מבלעדי רצונו יתברך, וכל המתבונן בדרכיו יודע אמיתות דבר זה בלא ספק, אלא שתאות לבו תשיאנו, ותשכיח האמת מלבו, וימשיך להאבק ולאבד כוחו וזמנו בהבלי שוא, ויפול ויקום וימשיך ויחשוב מה מונע ממנו השגת רצונו, ואת הכל יביא בחשבון, רק יסוד פשוט זה שהכל בהשגחה פרטית ירחיק מחשבונותיו. ואמנם יש ענין שמותר לאדם להשתדל, ופעמים שגם חובה היא, מיום שקילל ה' את אדם הראשון, באומרו לו בזיעת אפיך תאכל לחם, שעיקר הקללה היא, שיש בהשתדלות רעה חולה, שאחר שמתרגל בה, מאמץ הוא את ההצלחות ומיחסם לעצמו, ואומר כוחי ועוצם ידי עשה לי כל מה שהשגתי, ועובדא שאלמלא שהשתדלתי והתאמצתי בזריזותי ובחכמתי, לא היה בידי דבר מכל מה שיש לי, ומשנקבע בלבו דבר זה, מכאן מתחילה התרחקותו מהאמונה וביטחון בה' באמת, ומתחיל לפעול בכוחות עצמו לבדו. ודרך זו תביאנו גם לנקום, או להלחם על השגת רצונותיו, ואם יחשוב שיש איש או אשה שעומדים בדרכו, והם מפריעים לו בהשגת מאויו, הרי יעשה כל כוחו ויכוין מלחמתו נגדם, כדי לפנות הדרך בה ירוץ אורח, להגיע אל המטרה, שאותה הציב לעצמו ברוב חכמתו ורוב כוחו העצמי. וזאת היתה לו לפרעה כשנודע לו שעתיד להולד ילד, והוא יושיע את ישראל, ולא רצה להשלים עם בשום פנים ואופן שבעולם, וכיוון כל כוחותיו, הוא וחכמיו, וכל כוח עמו הגדול, והשקיעו מחשבה עמוקה, והתאמצו בחכמה ובעוצמה (שכמעט ואין להם דוגמא) באומרם הבה נתחכמה לו, למושיען של ישראל, לאבדו בעודו באבו, ולא מבעיא שהעלו חרס בידם ודבר ה' הוא יקום, אלא סוף דבר: שבתו של פרעה הצילה את מושיען של ישראל, ומסרתו לאמו להניקו בחמלה, ושילמה לה מהקופה של פרעה את שכר ההנקה במושלם, ופרעה גידלו בביתו על ברכיו, והוא היה לו למורה ומדריך, ללמדו הנהגת עם וטכסיסי מלוכה, ובבא היום בא משה אצל פרעה, ואמר לו שלח את עמי ויעבדוני, ואם ממאן אתה לשלח וגו'.

והוא בנין אב לכל באי עולם. וכמו שאמר איוב, לוכד חכמים בערמם. שהחכמים בעיניהם, הסומכים על חכמתם והשתדלותם, ואל בינתם ישענו, ומתאמצים בחריצות ורוב יגיעה להשיג כל אשר יחפצון גם נגד ה', וגם בפשע ורשע, ה' לוכדם בתוך הערמה שלהם, עד שעומדים ורואים, שההשתדלות הגדולה שעשו להשיג דבר זה או אחר, היא עצמה לכדה אותם, ומנעה מהם מה שביקשו להשיג, והרחיקה אותם ממנו כמטחוי קשת.

ולא רק בהנהגה של עם וצבור, הדברים אמורים, אלא גם בחיי הפרט, ישתדל האדם בדרך היתר, ולא יגדיל השתדלותו יותר מהראוי, אלא יקדים תפלתו לה' כי רב להושיע, שהוא יתן לו מבוקשו אם ראוי לו, כי הוא הנותן והוא המביא, וכל ההשתדלות היא לצאת ידי חובת הקללה: בזיעת אפיך תאכל לחם, ולא זיעת אפיך היא המאכילה אותך לחם, אלא הקב"ה זן ומפרנס לכל בריה די מחסורה כראוי לה, וההשתדלות אמנם הכרחית אך אינה מועילה (כדברי רמח"ל זיע"א במס"י.) ואם בלחם ובגד כך, על אחת כמה וכמה ביתר הענינים המותרים והדרושים לו. וקל וחומר שלא יאבד כוחו להשיג רעות, דהגם שיש בחירה לאדם, להשיג עברות ותאוות אסורות רח"ל, מ"מ אין היתר, ואין ותרנות לפניו יתברך, רק אריך אפיה, וממתין לאדם אולי ישוב, והכל יביא הא-ל-הים בחשבון, ומלבד העונש והשכר כפי הראוי לאדם, ע"פ מעשיו בעוה"ז, ויש קרן ויש פירות, כאמרם ז"ל אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, אך יש כאן עוד דבר, שהשם ברוך מנהיג עולמו, ולמרות שמושבו רם על כל רמים, גבוה על גבוהים, מ"מ משפיל עצמו כביכול ומביט עד אפסי ארץ, ומשגיח בהשגחה פרטית על כל הנעשה, והוא קובע כל המהלכים, וזה שאמר לפרעה, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, בקרב הארץ ממש. והוא ישתבח שמו, עלת העלות, ומסובב הסיבות, וקובע את המציאות כפי רצונו, וכבר אמר הכתוב, לב מלכים ושרים ביד ה', ודימיתי זה לאדם שמחזיק בכף ידו שלט, ומפעיל ממרחקים מכונות כבדות, ומפעילם במהירות הרצויה לו, וברצותו מגביר ומפחית וגם מכבה ומדליק. והכל מתוך כף ידו. כן ישתבח שמו מחזיק כביכול את לבם של המלכים בכף ידו, ומטה את רצונותיהם לכל אשר יחפוץ, וכמו שראינו אצל פרעה. והמתבונן בחיים בעיניו יראה שגם בחיים הפשוטים של בני אדם רגילים ביותר, הקב"ה צופה ומביט במעשיהם, והוא קובע את המהלכים עפ"י רצונו ואמיתותו.

משפטים

הראשל"צ הרב שלמה משה עמאר

רב העיר ירושלים, הראשון לציון והרב הראשי לישראל לשעבר

18 דק'
מגילת אסתר
גאווה ורוע במגילה
ז אדר התשע"ה
37 דק'
מסילת ישרים
נקימה ונטירה
פרק י"א חלק י"ד
ג' טבת התשע"ה
32 דק'
מסילת ישרים
פרטי מידת הנקיות - חלק ג' ההונאה
פרק י"א חלק ג'
ט' אלול התשע"ד
32 דק'
מסילת ישרים
פרטי מידת הנקיות - חלק ב'
פרק י"א חלק ב'
ב' אלול התשע"ד

משפטים

משפטים
בין אדם לחבירו ובין אדם למקום
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | תשמ"ט-נ"א
משפטים
מפי עוללים ויונקים יסדת עוז
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | שבט תשס"ז
43 דק'
משפטים
דין אמת לאמיתו
שיחת מוצ"ש פרשת משפטים
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ז שבט תשפ"ו
36 דק'
משפטים
הברית בין ישראל לקב"ה
הרב חיים בן שושן | כ"ה שבט תשפ"ו

משפטים

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

נוסחי תפילה
סליחות ליום שלישי מעשרת ימי תשובה- נוסח פולין
הסידור המהיר
הלכות יום הכיפורים
הלכות יום כיפורים
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשס"ב
נוסחי תפילה
סליחות נוסח עדות המזרח להורדה
הסידור המהיר | אלול תשע"א
עקב
מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ
הרב יוסף כרמל | אב תשע"ה

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

4 דק'
האזינו
האזינו - זכור ימות עולם: מה עלינו לזכור כדי להצליח?
הרב מאיר גולדויכט | תשרי תשפ"ז
תשובה
תשובה: האומנות שבמציאת הדרך חזרה
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
43 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
הרב הראל כהן | ד' תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
רשאי לעשות מלאכה גמורה בחול המועד אם נצרך לצורך טיולו
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב יוסף צבי רימון
הרב יהושע שפירא
הרב דוד חי הכהן
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל
הרב אליקים לבנון
הרב נחשון רבינשטיין
הרב שמעון קליין
הרב שבתי סבתו

הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
הרוצה לבשל אוכל ביום טוב על מנגל שהוכשר כראוי ידליקנו מאש מצויה
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
רשאי לצאת לטיולים בחול המועד אף שנוהג את רכבו
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
רשאי לעשות מלאכה גמורה בחול המועד אם נצרך לצורך טיולו
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
27 דק'
האזינו
האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
הרב יצחק חי זאגא | תשרי תשפ"ז
43 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
הרב הראל כהן | ד' תשרי תשפ"ז
תשובה
תשובה: האומנות שבמציאת הדרך חזרה
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
צום גדליה
צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
הרב יוסף אפריון | ג' תשרי תשפ"ז
26 דק'
חולין
חולין דף קל"ח
הרב אלי סטפנסקי | ד' תשרי תשפ"ז
4 דק'
האזינו
האזינו - זכור ימות עולם: מה עלינו לזכור כדי להצליח?
הרב מאיר גולדויכט | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
אף ששיבחו חכמינו את הנשארים בבתיהם בחג ובחול המועד
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
43 דק'
ענינו של ראש השנה
סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
הרב אליהו ברין | כ"ח אלול תשפ"ו
31 דק'
חולין
חולין דף קל"ז
הרב אלי סטפנסקי | ג' תשרי תשפ"ז
36 דק'
שמונה פרקים לרמב"ם
כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הרב יהודה מלמד | כ"ח אלול תשפ"ו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
34 דק'
חולין
חולין דף קל"ו
הרב אלי סטפנסקי | ב' תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
יכול המטייל לעשות סוכה מהמכונית ולאכול שם כפי הצורך
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
24 דק'
חולין
חולין דף קל"ה
הרב אלי סטפנסקי | א' תשרי תשפ"ז
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ח אלול תשפ"ו
41 דק'
יומא
אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
הרב חיים כץ | י"ב אלול תשפ"ו
41 דק'
ענינו של ראש השנה
מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
הרב חיים כץ | כ"ו אלול תשפ"ו