ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מלפניך משפטי יצא

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים שופטים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ו

מלפניך משפטי יצא


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרציה

הפרשה עוסקת במצוות המלך, ובהקשר לכך נאמר במדרש (דב"ר פרשה ה, ח) "הלכה: שנו חכמים מלך לא דן ולא דנין אותו וכו', לימדונו רבותינו: למה אין דנין אותו? א"ר ירמיה שכתוב בדוד המלך (תהלים יז) 'מלפניך משפטי יצא' הוי אין בריה דן את המלך אלא הקב"ה!". וכן מובא בירושלמי מסכת סנהדרין פרק ב דף כ "ולא דנין אותו על שם מלפניך משפטי יצא".
ולכאורה זה אינו מתאים למה שמבואר בתלמוד בבלי (סנהדרין יט ע"א) "מלך לא דן כו'. אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד - דן ודנין אותן, דכתיב (ירמיהו כ"א) 'בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט'. ואי לא דיינינן ליה - אינהו היכי דייני? והכתיב (צפניה ב') 'התקוששו וקושו', ואמר ריש לקיש: קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים. אלא מלכי ישראל מאי טעמא לא? - משום מעשה שהיה. דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו, ונדוננו. שלחו ליה: עבדך קטל נפשא. שדריה להו. שלחו ליה: תא אנת נמי להכא, +שמות כ"א+ והועד בבעליו, אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אתא ויתיב. אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר (דברים י"ט) 'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו - כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו - וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו, באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו".
נמצא לפי תלמוד בבלי, שמלכי בית דוד הכשרים דנים אותם, ורק מלכי ישראל שלא היו כשרים, כינאי המלך שהרג ת"ח וכלפיהם היתה התקנה שמלך לא דנים אותו.
וקשה לומר שיש כאן מחלוקת התלמודים, כיון שהבבלי אומר סברא ברורה לכך שאם המלך דן חייב להיות שגם דנים אותו, וכיון שדוד המלך ע"ה דן בודאי דנו אותו?
נראה לע"ד לומר, שדברי הירושלמי והמדרש שמלך לא דנים אותו, מתיחס לדינים הקשורים למשפט המלוכה, שבהם "מלך פורץ לו גדר ואין ממחה בידו", ובזה האחריות שלו היא כלפי בוראו, אבל אם יחטא בחטא פרטי שבין אדם למקום או בין אדם לחברו, בודאי דנים אותו ככל אדם.
והנה זה שלא דנים את המלך בעינן הקשור למלכות אינו קולא אלא חומרא כלפיו, כי יש דברים שלא ניתן להפליל את המלך, כגון על שיקול דעת מוטעה אם לצאת למלחמה או לאו, או אם להנהיג הנהגה כלכלית זו או אחרת, וכדומה נושאים הקשורים להנהגת המלך, שעליו להכריע בהם והם גורליים בחיי האומה. ועל זה אמר דוד ע"ה 'מלפניך משפטי יצא' שעליו להיות מודע שהוא יעמוד על כך למשפט לפני אדון כל, והאחריות בענינים אלו נופלת על כתפיו.
הדין הזה אמור על המלך שאין לו עליו אלא ה' אלקיו, כמו שדין של קרבן שגגת נשיא "אשר נשיא יחטא", אמרו בתלמוד (הוריות י ע"א) "איזהו נשיא? זה מלך, שנאמר: (ויקרא ד) 'מכל מצות ה' א-להיו', שאין על גביו אלא ה' א-להיו". ובגמרא דנו אם הנשיאים של ארץ ישראל בתקופת המשנה יש להם דין מלך לענין זה, וז"ל (שם יא ע"ב) "בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר? אמר ליה: הרי צרתך בבבל. איתיביה: מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם! אמר ליה: התם לא כייפי אהדדי, הכא אנן כייפינן להו לדידהו. רב ספרא מתני הכי, בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר? א"ל: התם שבט, הכא מחוקק, ותניא: (בראשית מט) 'לא יסור שבט מיהודה' - זה ראש גולה שבבבל, שרודה את ישראל במקל; (בראשית מט) 'ומחוקק מבין רגליו' - אלו בני בניו של הלל, שמלמדים תורה לישראל ברבים".
נמצא למסקנת הגמרא, שראש גולה היה מעל הנשיא של ארץ ישראל, והנשיא היה כפוף אליו, ולכן אין לו דין מלך לענין זה.
דוקא המעמד העליון הזה של המלך שאין לו עליו אלא ה' אלוקיו הוא זה שמחייב אותו לדעת ולהרגיש שה' אלוקיו עליו ולפניו יתן דין וחשבון.
משפט המלוכה הוא הנושא שהמלך צריך להיות אמון עליו, עם יכולת להכריע בו לשם שמים, ובזה הצטיין דוד המלך וזרעו אחריו. וכך נראה לפרש את הגמרא (יומא כו ע"א) "אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי - דכתיב (דברים לג) 'יורו משפטיך ליעקב', יששכר דכתב 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל'. - ואימא יהודה נמי, דכתיב (תהלים ס) 'יהודה מחקקי!' - אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא" 1 .
לכאורה קשה לומר ששבט יהודה אינם מורי הוראה בישראל, אלא שהם לומדי תורה ולא מצליחים להיות "אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא", הן מצד הפסוק שאומר "יהודה מחוקקי" וחקיקה היא הלכה למעשה, ועוד הלא דוד המלך היה ממעתיקי השמועה (רמב"ם הקדמה למשנה תורה) ואמרו חז"ל "וה' עמו – שהלכה כמותו בכל מקום"?
ונראה שהמיוחד בשבט יהודה שיש להם החוש לפסוק הלכה למעשה בעניני המלכות וההנהגה הציבורית, ועל זה נאמר "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", ובזה הלכה כמותו בכל מקום.
דוגמא לשקול דעת של מנהיג שמתאים לומר על זה "מלפניך משפטי יצא". נביא פירוש של הראי"ה קוק זצ"ל לגמרא ברכות (כח ע"ב) "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי - אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה? אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? - אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם. בשעת פטירתו, אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא".
שואל הרב קוק כיצד יתכן שריב"ז מנהיג ישראל לא ידע אם הוא נוחל גן עדן או גיהנם? ואומר שריב"ז אומר זאת ביחס לשאלה הגורלית שעמדה לפניו אם לוותר על ירושלים והמקדש בשביל יבנה וחכמיה, ובפי שידוע הוא הכריע כן ואמר "תנה לי את יבנה וחכמיה", ור"ע סבר שריב"ז טעה ואמר על כך "ישב חכמים אחור ודעתם יסכל". ועל זה רמז ריב"ז באומרו בשעת פטירתו, "פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא". חזקיהו המלך גם הוא עמד לפני בעיה דומה, כיון שאביו גרם שהעם יעבוד ע"ז, הרגיש צורך לבער ע"ז ולהפיץ דעת תורה בעם, וכך עשה נעץ חרב בבית המדרש ואמר כל שלא ילמד ידקר בחרב, ובדקו ומצאו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בדיני טומאה וטהרה. וזה היה על חשבון בנין הארץ, שהיתה לשמיר ושית בימיו. ולכן כביכול הזמין את חזקיהו המלך להיות לו לתנא שמסיע בדרכו האחרונה.
לאור הפרשנות הנ"ל של הרב קוק, נראה לי להסביר את ההדרכה של ריב"ז לתלמידיו "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", וקשה על כך מה שהקשו תלמידיו "עד כאן?" שנותן להם משימה בדרגה כל כך נמוכה? ותשובתו להם קשה עוד יותר "אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם", וכי כך הוא מעריך את תלמידיו שעושים מצוות שלא לשם שמים?
ריב"ז בהדרכתו לתלמידיו מתיחס לסוג כזה של הכרעות שאינן ניתנות למשפט ציבורי שהן באחריותו של האדם כלפי אלוקיו, כמו "תנה לי את יבנה וחכמיה", וזה שייך למלך בהנהגת העם, או למנהיג צבור בקהילתו, או לאב בהנהגת משפחתו, או למחנך עם תלמידיו. ועל זה מזהיר ריב"ז את תלמידיו שלא יחשבו שאם המעשה אינו שפיט זכותם להחליט לעשות מה שירצו, ואין עליהם דין שמים, אלא שיהא מורא שמים עליהם כאילו הם עומדים למשפט על כל מעשיהם בבית דין של מטה.
וכך המשך המדרש שהובא לעיל "רבנן אמרי: אמר הקב"ה לישראל: בני! כך חשבתי שתהיו חורין מן המלכות [פי' מלך ישראל] מנין שנאמר (ירמיה ב) 'פרא למוד מדבר' כשם שהפרא גדל במדבר ואין אימת אדם עליו, כך חשבתי שלא תהא אימת מלכות עליכם, [כלומר שלא תשימו עליכם מלך ישראל], אבל אתם לא בקשתם כן אלא (שם /ירמיהו ב'/) 'באות נפשה שאפה רוח', וכו' ".
מפרש "שפת אמת" כי כל אחד מישראל ראוי להיות מלך ולהרגיש שאין עליו אלא ה' אלוקיו, אם ירגיש כן הדבר ישפיע על כל מהלך חייו והחלטותיו יהיו מכוונות בהתאם לרצון ה'. אולם כיון שלא היתה בהם יראת שמים ובקשו מלך שיורה להם מה לעשות, מעתה צריכים הם מלך שיהיה ירא שמים שאין לו עליו אלא ה' אלוקיו וממנו ילמדו יראת שמים, ולכן מצווה לרוץ לראות מלכים בשביל הטעם הזה. אם זה מלך ישראל ירא שמים ילמדו ממנו יראת הרוממות, ואם זה מלך ממלכי אומות העולם ילמדו ממנו יראת העונש. היינו ע"י יראת העונש של המלכות יבינו גם את חומרת העונש של מי שעובר על דין מלכות שמים.


^ 1 תוספות "יהודה מחוקקי - יש מקשה אמאי לא מייתי מדכתיב בתורה דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו (בראשית מט) וי"ל דההיא בברכה הוא דכתיב אבל מהאי קרא מייתי שכך היה שביהודה יש מחוקקים".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il