ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- חודש ניסן
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרציה
והביאור בתוכן העבודה זרה של טלה הוא, שהנה בפסוקים כתוב (דברים י"א, י' - י"ב): "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא ... אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ ... לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". הרי מפורש, שהנהגת הקב"ה במצרים היא במהלך של "והשקית ברגלך" (שם) שהוא ענין הרגל - שהשפע בא לה דרך הרגל ובמהלך טבעי ואינו מאיר בפועל השגחתו יתברך. [והרגל הוא מלשון רגליים, שענינה הוא שהדבר הולך מעצמו מבלי להתייחס למקורה, וכמו שנאמר (תהלים קי"ט, נ"ט): "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ", ודרשו על זה (ויק"ר ל"ה, א'): שרגליו הלכו מעצמם לבית המדרש בלי התבוננות]. אבל ארץ ישראל אינו סובל הנהגה של הרגל, אלא רק הנהגה של "לִמטר השמים תשתה מים" (שם). והנה מטר הוא משלושה מפתחות שלא נמסרו ליד שליח (תענית ב:), וכל השפעתו היא רק ע"י שנושאים עין השמימה, כי מצד עצמה אין לה שום מהלך בסדרי הטבע. ולכן כתוב: "עיני ה' א-לֹהיך בה" (שם), שכיון שפונים כלפי מעלה, ממילא ההשגחה אליה היא רק ממקור העליון. והנה שאר עובדי עבודה זרה השתייכו לאיזה כֹח מסויים ותלו בו שמשפיע אליהם, אבל העבודה זרה של מצרים היתה שאין שום יחס למשפיע אלא הכל מגיע להם בדרך ממילא (ומובא בספרים ש"טלה" הוא בגימט' מ"ד - כנגד דם, אבל כשניתוסף עליה א' היא אדם. וידוע מהאריז"ל שזהו ענין תיקון ספירת העומר, להוסיף א' אל בחינת "דם" והוא סוד ספירת ז' נקיים, ואכמ"ל. וע"ע לעיל בשם המהרי"ץ ז"ל).
ואֹמנם זה דרכם של צאן שהולכים תמיד זה אחר זה ובדרך ממילא. שהנה מובא בגמרא (ב"ק נב.): "המוכר עדר (צאן) לחבירו, כיון שמסר לו (המוכר לקונה את ה)משכוכית - קנה ... מאי (מה היא) משכוכית (זו)? הכא (כאן בבל) תרגמו: קרקשתא [פעמון (שהרועה מקשקש בו והעדר הולך אחריו)]. רבי יעקב אומר: עיזא דאזלא בריש עדרא ["יש לבעל העדר עז חריף, ודרך העיזים להלך בראש, והעדר הולך אחריהם" (רש"י)]; כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא: כד רגיז רעיא על ענא (כאשר כועס הרועה על הצאן), עביד לנגדא סמותא ["לעז המושכת מנקר עיניה, ונכשלת ונופלת בבורות, והעדר אחריה" (רש"י)]". ומבואר מדברי הגמרא, שטבע של הצאן הוא שהעז הולך בראש והוא הנקרא משכוכית, ובדרך ממילא נִמשכים כל הצאן מעצמם אחריה. ואותה עז שהולכת בראש העדר נקראת "נגדא".
והנה לגבי קרבן פסח כתוב (שמות י"ב, כ"א): "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח". ובאונקלוס תירגם מלת "מִשְׁכוּ" - "אתנגידו", והוא כמו ש"משכוכית" (לשון מִשְׁכוּ) נקרא "נגדא" [בלשון הקודש, המילה הגדה פירושה המשכה, לדוגמא: גדה של נהר, זה מקום שדרכו - בו הנהר נמשך, "גוד (משוך) אחית (כלפי מטה)", "גוד (משוך) אסיק (מעלה)" ועוד]. ויש ללמוד מזה, שתכלית הקרבן פסח היא לקחת הצאן שמהותו היא כולו טבע והרגל, ולהופכו להרגל נכון. ולפי דרכינו היינו לגלות בחינת טל בתוך הטבע בדרך שאין בארץ אלא שמים בלבד, ושאור העליון באמת היה טמון בה מאז ומתמיד בסוד תחיית המתים [והיינו כמו שנתבאר לעיל שהטל מתגלה תוך הטבע עצמו, ולא שהארץ נפרדת משורשה ומקבלת ממקורה, אלא שתכליתה היא שהארץ היא כולה שמים]. וזהו הביאור במה שדרשו על זה (עי' רש"י על שמות י"ב, ו'): "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה", והיינו שיש תנאי בעצם הקרבן להמשיך ידיים ממהלך של צאן מצרים, ולהופכו לצאן של מצוה. ואֹמנם תכליתה נתקיימה במה שהגיעו ישראל עד דרגת "לכתך אחרי במדבר" (ירמיה ב', ב') - שהליכתם דרך ממילא נתהפכה להליכה אחריו יתברך.
ויש להתבונן לפי זה בלשון הפייטן - המתוק מדבש - בסוף תפילת טל: "איומה [מלשון "איומה כנדגלות" (שיה"ש פ"ו, פס' ד', י')] אשר הסעת כצאן אנא תפק לה רצון בטל", והוא על פי מה שכתוב (תהלים ע"ז, כ"א): "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". ולאור האמור יש לטעום כאן כל הנ"ל, שהטל מהפך כֹח הטבע של הצאן לרצון, ולכן מבקשים אנו שהליכתינו אחריו יתברך כצאן - רוצה לומר בדרך ממילא, יתרצה לפניו יתברך ע"י טל, ובמקום הליכה של הרגל, יתהפך הטבע וההרגל ל"לכתך אחרי במדבר" (ירמיה שם), שטל מגלה שהטבע עצמו אינו אלא למעלה מן הטבע.
ולפי זה מובן היטב מה שהקרבן פסח הוא סיבה להתייחס לברכת טל, כי עצם הקרבן הוא משיכת ידיים מעבודה זרה של צאן וגילוי הליכת ההרגל אחריו יתברך בדרך צאן של מצוה. והיינו שהפסח הוא שורש לעומק חיבור שמים וארץ שמתגלה לאחר תחיית המתים - תכלית השכר מצוה וכנ"ל (וזהו עומק מה שמובא בטור בסי' ת"צ בשם רב האי גאון, שבשבת חול המועד מפטירים בעצמות היבשות, עיין עוד מה שנתבאר באורך לעיל). וזהו הנראה בטעם שאנו אומרים תפילת טל ביום א' של פסח, שודאי איננה בדומה לתפילת הגשם, כיון שאין הזכרה של מוריד הטל, אלא שבאה לעורר התפיסה של הארת טל שמושרשת בנו ע"י הקרבן פסח ולמשוך ידינו מעבודה זרה של צאן מצרים ולהופכה לצאן של מצוה.
והנה כתוב (דברים ט"ז, א'): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה". וכתב בתרגום על זה: "ארי בירחא דאביבא אפקך יי אלהך ממצרים ועבד לך נסין בליליא (כי בחודש האביב הוציאך ה' א-לֹהיך ממצרים ועשה לך ניסים בלילה)". והיינו, שמכֹח מה שעשה ניסים בליל פסח (דהיינו מכת בכורות), צריכים ממילא לשמור את הפסח שהוא בחודש האביב. ומשמע מדברי הכתוב ששמירה זו שייכת להשם חודש האביב, וגם שהניסים של מכת בכורות שייכים למעלת חודש האביב. וצריך ביאור תוכן ענין זה - שיציאת מצרים היתה בחודש האביב ואיך היא מכת בכורות תולדה ממנה (וע"ע מה שהעתקנו מדברי הרמב"ן לעיל).
ונראה לפי מה שנתבאר בגילוי הארת "טל", שהנה היציאה ממצרים נגמרה ע"י מכת בכורות, והענין נראה, שהנה מצרים נקרא "בכור לטומאה" (עי' ספר הליקוטים לאריז"ל ס"פ בֹא) ורוצה לומר שהוא שורש כל הרע בעולם. ולפי המבואר טומאתם היא שסוברים הם שהמציאות שלמטה מנותקת מעליונים, ואין השגחה מלמעלה, אלא שהטבע הולך מעצמו ומגיע אליהם הכֹל בדרך ממילא. ולדרכינו היינו שסברו שמזל טלה שולט בעולם והעולם סובב כמו שהצאן נמשך אחרי המשכוכית. והנה התיקון על זה הוא הגילוי שהטבע יש לו ראשית שהיא מקורו, ומכֹח נקודה זו יונק הטבע את חיותו (רוצה לומר חיותו הנִצחית בסוד תחיית המתים). ונמצא שעבודה זרה של מצרים פוגמת בעצם השם ראשית המחייבת שסדר העולם יש לה מקור שאחריה סובבת מערכת התחתונים בכלל. וזהו השם "בכור לטומאה" ששייך למצרים, שהרי פנימיות ענינה של בכורה הוא השם ראשית שחלה בה, וכיון שהם עומדים כנגד הגילוי של "בראשית ברא א-לֹהים" (בראשית א', א'), ממילא נחשבים "בכור לטומאה" [וידוע מה שמובא בחז"ל (עי' בס' "בית עולמים" להגריא"ח קלח/ב ד"ה תא חזי) שהשם מצרים הוא על שם שיש להם מצָרים, ורוצה לומר שאצלם הכל מוגבל ואין שום מציאות נִצחית תוך עולם התחתון, ואֹמנם מצרים הוא השורש לעמלק שעליהם כתוב (במדבר כ"ד, כ'): "ראשית גויים עמלק". ולכן פרעה עשה עצמו א-לוה וכן המן שכמותו].
ומעתה, כדי להוציאנו ממצרים הוכרחה להתגלות בעולם ראשית חדשה, דהיינו "מהדורא בתרא (שניה)" של "בראשית ברא א-לֹהים" (בראשית שם) עם גילוי של השגחה והנהגה עליונה תוך עוה"ז. ואֹמנם לפי זה יש לנו תפיסה בעומק מכת בכורות, שבאמת אין התגלותה בדרך עונש והכאה על המצריים, אלא שהיתה התגלות של "ראשית" שמצד עצמה שוללת שום ראשית של טומאה. שהנה בפסוק כתוב (שמות י"ב, י"ב): "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱ-לֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'", והיינו שהקב"ה כביכול עבר בתוך מצרים ונתגלה שכינתו יתברך בעולם בדרך שזוהי הראשית האמיתית ואין זולתה (ועוד יתבאר אי"ה בעתיד מה שמושרש בזה גילוי ב' דיברות הראשונות), וממילא כל מי שהיה בכלל הסדר שבחינת הטבע שלו יש לה ראשית - היה לו קיום, אבל כל מי שמציאותו סתרה ראשית זו נתבטל בדרך ממילא (ועוד תתבאר אי"ה בעתיד הארת מכת בכורות).
ולפי זה מובן מה שגמר היציאה תלוי במכת בכורות, כי ע"י זה נתבטל ה"בכור לטומאה" ונתגלתה ראשית חדשה בעולם, וזוהי "מהדורא בתרא (שניה)" של בריאת העולם עם גילוי נקודת מקורה תוך הטבע. ומכאן למדים אנו שורש ענין קדושת בכורה, שהרי לא מפאת נס ההצלה בלבד באנו אליה, אלא שמכֹח שהוצרכו להתייחס ביותר להארת "ראשית", נתקדשו ממילא בקדושת בכורה, שתכלית הארת מכת בכורות היתה שיחול בעולם מחדש מקורה של המציאות, וכשנתגלה הארה זו פקע מן העולם מקורות הטומאה, ונתבטא השם ראשית בבכורי ישראל [ואֹמנם לעומקו של דבר, הרי כל ישראל נקראים: "בני בכורי ישראל" (שמות ד', כ"ב). יעוין בלשון הגהת תלמיד הגר"א לפירושו לפיוט "חג גדיא", וזו לשונו: "חג גדיא היא הבכורה שלקח מעשו כי עשו איש שעיר היה הבכור בסוד 'עיזי מסגן ברישא' [הולכים העיזים תמיד בראש העדר (שבת עז:)], וקליפה קדמה לפרי וחשוכא לנהורא [שבתחילה היה העולם חשוך ואח"כ ברא הקב"ה את האור (שם), כמו שנאמר (בראשית א', ב' - ג'): "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם ... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר". וכן נאמר (שם פסוק ה'): "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" - תחילה ערב ואח"כ בוקר; וראה גם משנה חולין פג.], וכן 'בכורה' במספר קטן גימט' 'גדי' ...", עכ"ל. ראינו בדבריו, שהבכורה שייכת למהלך של עז שהולכת בראש העדר, וכנ"ל מגמרא ב"ק (נב., וכמבואר גם בגמרא שבת שהביא). ופירוש ענין בכורה של עשו הוא בסוד קליפה קודם לפרי, ורוצה לומר שאחרי שמתגלה הפרי, אז גם הקליפה מתעלה לתורת פרי וככל דברינו בפנים. ומבואר שם עוד בדבריו בשם הגר"א: ששני דברים הופקעו מעשו: אחד - הברכה, ועוד - הבכורה, ולדברינו עצם הברכה היא ברכת טל שמגלה בחינת ראשית תוך עולם שלמטה].
ולדרכינו נראה שמבואר היטב פירוש הכתוב - "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים שם) - רוצה לומר החודש של ראשית הפריחה [ומובא בספרים שמילת אביב היא נוטריקון "אב י"ב" - ורוצה לומר שורש ואב לי"ב חודשים, ועי' בדברי רש"י (על שמות כ"ג, ט"ו), מצוין בסוף הענין שנתבאר לעיל] כי בחודש האביב הוציאך ע"י גילוי של מכת בכורות, שעוצם הארתה היא ההתגלות של מקור הראשית תוך עוה"ז בדרך שאחריה הולך הכֹל באופן טִבעי, וזהו הגילוי של חודש האביב - מזל טלה - שנהפך מצאן של עבודה זרה לצאן של מצוה (וע"ע מה שנתבאר לעיל בענין זכירת חודש האביב שנתבאר שטמון בזה העיקר של תחיית המתים, ולאור האמור בסוד טל, הכֹל עולה בקנה אחד).
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
מי פה עבריין?
האם מותר לפנות למקובלים?
איך ללמוד אמונה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
