בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חודש ניסן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרציה

"שמור את חודש האביב"

צאן, מזל טלה, "מכת בכורות".

undefined

הרב אליהו ממן

ניסן תשס"ט
7 דק' קריאה
הנה עדיין נשאר לנו לבאר, למה מתגלה עומק הארת טל בדוקא ע"י הקרבן פסח. והענין נראה, שהנה מצרים עבדו לצאן שהוא מזל טלה, כמפורש ברמב"ן (שמות י"ב, ג'), וזו לשונו: "טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחודש ניסן ... לכך ציוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכֹח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון, ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו (שמו"ר ט"ז, ב'), כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל א-לֹהיהם וכוחם בהיותו במעלה העליונה שלו", עכ"ל. וזו לשון הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ח"ג פמ"ו): "ואומר: כבר אמרה ה'תורה', כפי מה שפרש אונקלוס, שהמצרים היו עובדים מזל טלה, ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן - אמר: "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם ...' (שמות ח', כ"ב)", עכ"ל. וכתב התרגום על הפסוק (שם): "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם" - "הא נדבח ית בעירא דמצראי דחלין ליה [הן נזבח את הבהמה שהמצריים עובדים לו ("יין הטוב")] ...", עכ"ל.
והביאור בתוכן העבודה זרה של טלה הוא, שהנה בפסוקים כתוב (דברים י"א, י' - י"ב): "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא ... אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ ... לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". הרי מפורש, שהנהגת הקב"ה במצרים היא במהלך של "והשקית ברגלך" (שם) שהוא ענין הרגל - שהשפע בא לה דרך הרגל ובמהלך טבעי ואינו מאיר בפועל השגחתו יתברך. [והרגל הוא מלשון רגליים, שענינה הוא שהדבר הולך מעצמו מבלי להתייחס למקורה, וכמו שנאמר (תהלים קי"ט, נ"ט): "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ", ודרשו על זה (ויק"ר ל"ה, א'): שרגליו הלכו מעצמם לבית המדרש בלי התבוננות]. אבל ארץ ישראל אינו סובל הנהגה של הרגל, אלא רק הנהגה של "לִמטר השמים תשתה מים" (שם). והנה מטר הוא משלושה מפתחות שלא נמסרו ליד שליח (תענית ב:), וכל השפעתו היא רק ע"י שנושאים עין השמימה, כי מצד עצמה אין לה שום מהלך בסדרי הטבע. ולכן כתוב: "עיני ה' א-לֹהיך בה" (שם), שכיון שפונים כלפי מעלה, ממילא ההשגחה אליה היא רק ממקור העליון. והנה שאר עובדי עבודה זרה השתייכו לאיזה כֹח מסויים ותלו בו שמשפיע אליהם, אבל העבודה זרה של מצרים היתה שאין שום יחס למשפיע אלא הכל מגיע להם בדרך ממילא (ומובא בספרים ש"טלה" הוא בגימט' מ"ד - כנגד דם, אבל כשניתוסף עליה א' היא אדם. וידוע מהאריז"ל שזהו ענין תיקון ספירת העומר, להוסיף א' אל בחינת "דם" והוא סוד ספירת ז' נקיים, ואכמ"ל. וע"ע לעיל בשם המהרי"ץ ז"ל).
ואֹמנם זה דרכם של צאן שהולכים תמיד זה אחר זה ובדרך ממילא. שהנה מובא בגמרא (ב"ק נב.): "המוכר עדר (צאן) לחבירו, כיון שמסר לו (המוכר לקונה את ה)משכוכית - קנה ... מאי (מה היא) משכוכית (זו)? הכא (כאן בבל) תרגמו: קרקשתא [פעמון (שהרועה מקשקש בו והעדר הולך אחריו)]. רבי יעקב אומר: עיזא דאזלא בריש עדרא ["יש לבעל העדר עז חריף, ודרך העיזים להלך בראש, והעדר הולך אחריהם" (רש"י)]; כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא: כד רגיז רעיא על ענא (כאשר כועס הרועה על הצאן), עביד לנגדא סמותא ["לעז המושכת מנקר עיניה, ונכשלת ונופלת בבורות, והעדר אחריה" (רש"י)]". ומבואר מדברי הגמרא, שטבע של הצאן הוא שהעז הולך בראש והוא הנקרא משכוכית, ובדרך ממילא נִמשכים כל הצאן מעצמם אחריה. ואותה עז שהולכת בראש העדר נקראת "נגדא".
והנה לגבי קרבן פסח כתוב (שמות י"ב, כ"א): "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח". ובאונקלוס תירגם מלת "מִשְׁכוּ" - "אתנגידו", והוא כמו ש"משכוכית" (לשון מִשְׁכוּ) נקרא "נגדא" [בלשון הקודש, המילה הגדה פירושה המשכה, לדוגמא: גדה של נהר, זה מקום שדרכו - בו הנהר נמשך, "גוד (משוך) אחית (כלפי מטה)", "גוד (משוך) אסיק (מעלה)" ועוד]. ויש ללמוד מזה, שתכלית הקרבן פסח היא לקחת הצאן שמהותו היא כולו טבע והרגל, ולהופכו להרגל נכון. ולפי דרכינו היינו לגלות בחינת טל בתוך הטבע בדרך שאין בארץ אלא שמים בלבד, ושאור העליון באמת היה טמון בה מאז ומתמיד בסוד תחיית המתים [והיינו כמו שנתבאר לעיל שהטל מתגלה תוך הטבע עצמו, ולא שהארץ נפרדת משורשה ומקבלת ממקורה, אלא שתכליתה היא שהארץ היא כולה שמים]. וזהו הביאור במה שדרשו על זה (עי' רש"י על שמות י"ב, ו'): "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה", והיינו שיש תנאי בעצם הקרבן להמשיך ידיים ממהלך של צאן מצרים, ולהופכו לצאן של מצוה. ואֹמנם תכליתה נתקיימה במה שהגיעו ישראל עד דרגת "לכתך אחרי במדבר" (ירמיה ב', ב') - שהליכתם דרך ממילא נתהפכה להליכה אחריו יתברך.
ויש להתבונן לפי זה בלשון הפייטן - המתוק מדבש - בסוף תפילת טל: "איומה [מלשון "איומה כנדגלות" (שיה"ש פ"ו, פס' ד', י')] אשר הסעת כצאן אנא תפק לה רצון בטל", והוא על פי מה שכתוב (תהלים ע"ז, כ"א): "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". ולאור האמור יש לטעום כאן כל הנ"ל, שהטל מהפך כֹח הטבע של הצאן לרצון, ולכן מבקשים אנו שהליכתינו אחריו יתברך כצאן - רוצה לומר בדרך ממילא, יתרצה לפניו יתברך ע"י טל, ובמקום הליכה של הרגל, יתהפך הטבע וההרגל ל"לכתך אחרי במדבר" (ירמיה שם), שטל מגלה שהטבע עצמו אינו אלא למעלה מן הטבע.
ולפי זה מובן היטב מה שהקרבן פסח הוא סיבה להתייחס לברכת טל, כי עצם הקרבן הוא משיכת ידיים מעבודה זרה של צאן וגילוי הליכת ההרגל אחריו יתברך בדרך צאן של מצוה. והיינו שהפסח הוא שורש לעומק חיבור שמים וארץ שמתגלה לאחר תחיית המתים - תכלית השכר מצוה וכנ"ל (וזהו עומק מה שמובא בטור בסי' ת"צ בשם רב האי גאון, שבשבת חול המועד מפטירים בעצמות היבשות, עיין עוד מה שנתבאר באורך לעיל). וזהו הנראה בטעם שאנו אומרים תפילת טל ביום א' של פסח, שודאי איננה בדומה לתפילת הגשם, כיון שאין הזכרה של מוריד הטל, אלא שבאה לעורר התפיסה של הארת טל שמושרשת בנו ע"י הקרבן פסח ולמשוך ידינו מעבודה זרה של צאן מצרים ולהופכה לצאן של מצוה.
והנה כתוב (דברים ט"ז, א'): "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה". וכתב בתרגום על זה: "ארי בירחא דאביבא אפקך יי אלהך ממצרים ועבד לך נסין בליליא (כי בחודש האביב הוציאך ה' א-לֹהיך ממצרים ועשה לך ניסים בלילה)". והיינו, שמכֹח מה שעשה ניסים בליל פסח (דהיינו מכת בכורות), צריכים ממילא לשמור את הפסח שהוא בחודש האביב. ומשמע מדברי הכתוב ששמירה זו שייכת להשם חודש האביב, וגם שהניסים של מכת בכורות שייכים למעלת חודש האביב. וצריך ביאור תוכן ענין זה - שיציאת מצרים היתה בחודש האביב ואיך היא מכת בכורות תולדה ממנה (וע"ע מה שהעתקנו מדברי הרמב"ן לעיל).
ונראה לפי מה שנתבאר בגילוי הארת "טל", שהנה היציאה ממצרים נגמרה ע"י מכת בכורות, והענין נראה, שהנה מצרים נקרא "בכור לטומאה" (עי' ספר הליקוטים לאריז"ל ס"פ בֹא) ורוצה לומר שהוא שורש כל הרע בעולם. ולפי המבואר טומאתם היא שסוברים הם שהמציאות שלמטה מנותקת מעליונים, ואין השגחה מלמעלה, אלא שהטבע הולך מעצמו ומגיע אליהם הכֹל בדרך ממילא. ולדרכינו היינו שסברו שמזל טלה שולט בעולם והעולם סובב כמו שהצאן נמשך אחרי המשכוכית. והנה התיקון על זה הוא הגילוי שהטבע יש לו ראשית שהיא מקורו, ומכֹח נקודה זו יונק הטבע את חיותו (רוצה לומר חיותו הנִצחית בסוד תחיית המתים). ונמצא שעבודה זרה של מצרים פוגמת בעצם השם ראשית המחייבת שסדר העולם יש לה מקור שאחריה סובבת מערכת התחתונים בכלל. וזהו השם "בכור לטומאה" ששייך למצרים, שהרי פנימיות ענינה של בכורה הוא השם ראשית שחלה בה, וכיון שהם עומדים כנגד הגילוי של "בראשית ברא א-לֹהים" (בראשית א', א'), ממילא נחשבים "בכור לטומאה" [וידוע מה שמובא בחז"ל (עי' בס' "בית עולמים" להגריא"ח קלח/ב ד"ה תא חזי) שהשם מצרים הוא על שם שיש להם מצָרים, ורוצה לומר שאצלם הכל מוגבל ואין שום מציאות נִצחית תוך עולם התחתון, ואֹמנם מצרים הוא השורש לעמלק שעליהם כתוב (במדבר כ"ד, כ'): "ראשית גויים עמלק". ולכן פרעה עשה עצמו א-לוה וכן המן שכמותו].
ומעתה, כדי להוציאנו ממצרים הוכרחה להתגלות בעולם ראשית חדשה, דהיינו "מהדורא בתרא (שניה)" של "בראשית ברא א-לֹהים" (בראשית שם) עם גילוי של השגחה והנהגה עליונה תוך עוה"ז. ואֹמנם לפי זה יש לנו תפיסה בעומק מכת בכורות, שבאמת אין התגלותה בדרך עונש והכאה על המצריים, אלא שהיתה התגלות של "ראשית" שמצד עצמה שוללת שום ראשית של טומאה. שהנה בפסוק כתוב (שמות י"ב, י"ב): "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱ-לֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'", והיינו שהקב"ה כביכול עבר בתוך מצרים ונתגלה שכינתו יתברך בעולם בדרך שזוהי הראשית האמיתית ואין זולתה (ועוד יתבאר אי"ה בעתיד מה שמושרש בזה גילוי ב' דיברות הראשונות), וממילא כל מי שהיה בכלל הסדר שבחינת הטבע שלו יש לה ראשית - היה לו קיום, אבל כל מי שמציאותו סתרה ראשית זו נתבטל בדרך ממילא (ועוד תתבאר אי"ה בעתיד הארת מכת בכורות).
ולפי זה מובן מה שגמר היציאה תלוי במכת בכורות, כי ע"י זה נתבטל ה"בכור לטומאה" ונתגלתה ראשית חדשה בעולם, וזוהי "מהדורא בתרא (שניה)" של בריאת העולם עם גילוי נקודת מקורה תוך הטבע. ומכאן למדים אנו שורש ענין קדושת בכורה, שהרי לא מפאת נס ההצלה בלבד באנו אליה, אלא שמכֹח שהוצרכו להתייחס ביותר להארת "ראשית", נתקדשו ממילא בקדושת בכורה, שתכלית הארת מכת בכורות היתה שיחול בעולם מחדש מקורה של המציאות, וכשנתגלה הארה זו פקע מן העולם מקורות הטומאה, ונתבטא השם ראשית בבכורי ישראל [ואֹמנם לעומקו של דבר, הרי כל ישראל נקראים: "בני בכורי ישראל" (שמות ד', כ"ב). יעוין בלשון הגהת תלמיד הגר"א לפירושו לפיוט "חג גדיא", וזו לשונו: "חג גדיא היא הבכורה שלקח מעשו כי עשו איש שעיר היה הבכור בסוד 'עיזי מסגן ברישא' [הולכים העיזים תמיד בראש העדר (שבת עז:)], וקליפה קדמה לפרי וחשוכא לנהורא [שבתחילה היה העולם חשוך ואח"כ ברא הקב"ה את האור (שם), כמו שנאמר (בראשית א', ב' - ג'): "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם ... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר". וכן נאמר (שם פסוק ה'): "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" - תחילה ערב ואח"כ בוקר; וראה גם משנה חולין פג.], וכן 'בכורה' במספר קטן גימט' 'גדי' ...", עכ"ל. ראינו בדבריו, שהבכורה שייכת למהלך של עז שהולכת בראש העדר, וכנ"ל מגמרא ב"ק (נב., וכמבואר גם בגמרא שבת שהביא). ופירוש ענין בכורה של עשו הוא בסוד קליפה קודם לפרי, ורוצה לומר שאחרי שמתגלה הפרי, אז גם הקליפה מתעלה לתורת פרי וככל דברינו בפנים. ומבואר שם עוד בדבריו בשם הגר"א: ששני דברים הופקעו מעשו: אחד - הברכה, ועוד - הבכורה, ולדברינו עצם הברכה היא ברכת טל שמגלה בחינת ראשית תוך עולם שלמטה].
ולדרכינו נראה שמבואר היטב פירוש הכתוב - "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים שם) - רוצה לומר החודש של ראשית הפריחה [ומובא בספרים שמילת אביב היא נוטריקון "אב י"ב" - ורוצה לומר שורש ואב לי"ב חודשים, ועי' בדברי רש"י (על שמות כ"ג, ט"ו), מצוין בסוף הענין שנתבאר לעיל] כי בחודש האביב הוציאך ע"י גילוי של מכת בכורות, שעוצם הארתה היא ההתגלות של מקור הראשית תוך עוה"ז בדרך שאחריה הולך הכֹל באופן טִבעי, וזהו הגילוי של חודש האביב - מזל טלה - שנהפך מצאן של עבודה זרה לצאן של מצוה (וע"ע מה שנתבאר לעיל בענין זכירת חודש האביב שנתבאר שטמון בזה העיקר של תחיית המתים, ולאור האמור בסוד טל, הכֹל עולה בקנה אחד).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il