ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שמחה תחת שמחה? ;">

בית מדרש מידות ובין אדם לחברו שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ח

שמחה תחת שמחה?

על נקיטת תגמול במי שלא השתתף בשמחתו



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם שפירא זצ"ל

"כל הנהנה מסעודת חתן ... ואם משמחו מה שכרו? ... כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים שנאמר: 'כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה''" (ברכות ו:).
לכאורה מה ענין שמחת חתן וכלה אצל חורבות ירושלים?
מוסרים ["מכמני האגדה" - ברכות, עמ' לד (בשם רבי העשל מאפטא זצ"ל); "עלי ורדים" - ברכות, עמ' צט (בשם הר"ר מאיר מונק שליט"א)] שביארו זאת על דרך זה: הנה מובא בחז"ל (יומא ט:) שחורבן ירושלים היה בעוון שנאת חינם, ואם שנאה היא הגורמת לחורבן בית-המקדש, ממילא התיקון ובנין ירושלים הוא ע"י ריבוי אהבה ואחווה, ועל כן כאשר יש חתן וכלה המשתיתים את ביתם ב"אהבה ואחווה שלום וריעות", המשמחם ומחזק את האחווה והאחדות, הרי יש לו חלק בבנין בית-המקדש וכאילו בונה עוד חורבה של ירושלים שנחרבה בעוון שנאת חינם.


האדם בהיותו יצור חברתי - צריך לחברה והחברה צריכה לו (עיין מו"נ - ח"ב, פ"ב ועוד) - עסוק תדיר במדידת יחסיו בינו לבין החברה. בקביעה עם מי יתיידד, כמה יתאמץ "לתת" לכל אחד וכמה "יקבל".
אמות מידה ושיקולים מגוונים מדריכים את האדם כשהוא קובע את יחסיו ודרכי תגובתו לכל אחד מהסובבים אותו. בין השיקולים הרבים תופסים שיקולי הנטירה והנקימה מקום נכבד. מפתיע לגלות כמה תגובות יום יומיות הן תוצאה של התחשבנות נקמנות והענשה על פגיעות - לעיתים אפילו דקות מאוד. פינקסו האישי של האדם פתוח תמיד וידו רושמת את התנודות ביחסים של כל יחיד ויחיד כלפיו ועל פי זה הוא מכלכל צעדיו בהתייחסו אליהם.
מאידך, אין להגזים בחיפוש אחר שיקולי נקימה, מאחר וקיימים שיקולים לרוב שאין בהם סרך של שילום גמול ונקמנות, למרות שבראייה שטחית נִראים כשילום גמול. רק עין שנִתחדדה בלימוד הלכות נקימה ונטירה והגדרותיהן המדוייקות תבחין בשיקולי הנקמה האמיתיים, ותדע להבדיל ביניהם ובין שאר השיקולים החולפים במח האדם תדיר.
אחד השיקולים שאין בהם משום נקימה ונטירה, הוא חוסר כדאיות - מסרב להשאיל למי שאינו משאילו מחוסר כדאיות שאינו מקבל שום תמורה.
שיקול זה הוא מהשיקולים הבסיסיים ביותר ביחסי הבריות ולכאורה הריהו גם מהפשוטים ביותר להתיר להלכה מאחר ואין בו צורת נקמה כלל. נצטט מלשונו של בעל "חלקת יואב" [החדש - כרך ב', עמ' קמ"ח, בגליוני החינוך (ל"ג)] שהוא כנראה הראשון המתאר שיקול זה ומתירו להלכה ולמעשה. וזו לשונו בלאו של נקימה: "נראה לעניות דעתי דווקא באינו מצפה לתשלום גמול עוד ממנו רק שאינו רוצה להשאיל לו כעת בדרך נקמה מכבר, זה אסרה התורה. אבל מי שאינו רוצה להשאיל למי שאינו משאילו, ודאי דשרי (שמותר), כי שאלה למי שמשאיל לו מיקרי (נקראת) רק שכירות כיון שמצפה ממנו לטובת הנאה, ואף שבדין אונסין נידון כשואל. אבל לגבי זה ודאי שלא מקרי (נקרא) נקמה במה שאינו רוצה להשאיל שלא מצפה לתשלום גמול ולא חייבה התורה להשאיל בחינם, כנ"ל ברור להלכה ולא כרבים שטועים בזה".
פירוש, מדובר באדם שאינו מעוניין להשאיל כליו בחינם והוא משאילם רק למי שיודע שהוא ישאילו גם כן מכליו, והריהו כאילו משכיר כליו עבור הטובות שהוא מקבל מהשואלים או שהוא מקווה לקבל מהם בעתיד. והנה מצא כאן אדם שמסרב להשאילו, זאת אומרת שנתגלה הדבר שמאדם זה לא יקבל כלום רק יצטרך להשאילו 'בחינם' ולכן רוצה לסרב לו, ולא משום שילום גמול ונקמה רק משום שאין הדבר כדאי ואינו 'משתלם' לו.
והנה ברור לו ל'חלקת יואב' שאין סרך נקמה בזה וסברתו חזקה כברזל, כי מאחר ואינו משאיל לשום אדם אם אין לו תקווה שיקבל תמורה - ולא רק לאדם זה שסירב לו ממאן להשאיל - ומשום שחס על כליו או כל סיבה אחרת הלא ראינו לעיל בתחילת הסוגיה שזה היתר גמור שאין חיוב להשאיל כלים בחינם. ואף אם לפעמים משאיל גם לסתם אנשים שאינו מכירם הרי 'משקיע בהם' מספק שמא יחזירו לו טובות, אבל כשרואה אחד שמסרב להשאיל לו, מיד מפסיק להיטיב לו בחינם.
בפוסקי זמנינו אנו מוצאים שהשתמשו להלכה למעשה בסברא כעין זו של ה'חלקת יואב'. בעיקר לענין שאלת הנקמה בהשתתפות בשמחות. ב'חיים של שלום' (כלל ב' - "נהר שלום", אמצע סימן קי"ד ד"ה ופעם שאלתי) מביא פסק הלכה מרבו הג"ר שמואל הומינר זצ"ל במי שאין דרכו ללכת להשתתף בשמחות רק לקרובים ביותר או לאלו שיש לו סיבה מיוחדת להשתתף וכגון שהלה השתתף בשמחתו ומרגיש צורך לשלם לו כגמולו הטוב. והנה מקבל הזמנה לחתונה מאדם הקרוב קצת שבעבר לא השתתף בשמחתו ולכן גם הוא אינו רוצה עכשיו להשתתף, האם נחשב הדבר לנקמה?
"וענה ואמר שאם אכן אין לו הקפדה עליו אלא שאינו רוצה להטריח ללכת לשמחתו אלא אם כן יש סיבה מיוחדת המחייבת אותו - כגון שלא להעליבו אחרי שהלה השתתף בשמחתו - מותר לו להימנע מללכת כיון שאינו משום קפידא, וכן משמע מה'חפץ חיים' (כלל ה', סוף סעיף א') שהלאו של נקימה תלוי בכוונה".
הרי לפנינו כסברת ה'חלקת יואב' בהשאלת כלים, אלא שבציור זה מדובר שמשלם גמול טוב לאלו שכבר השתתפו בשמחותיו ולא שהולך במיוחד כדי שבעתיד ישתתפו בשמחותיו כציור ה'חלקת יואב'. אבל היסוד אחד הוא, שסיבת הסירוב אינה משום נקמה ושילום גמול רע אלא משום שבעצם אינו משאיל סתם ואינו משתתף בשמחת הרחוקים קצת, 'בחינם'.
גם בשו"ת 'שבט הקהתי' מתייחס לשאלת השתתפות בשמחות (ח"ג, סי' שכ"ה) ודבריו שם תואמים את דברי הגר"ש הומינר עיי"ש.
הג"ר יצחק זילברשטיין שליט"א מסיק גם הוא כסברא זו בתשובה אחת (התשובה נדפסה בספר "תורת האדם לאדם" - קובץ ג', עמ' 68 - 67), וזו לשונו: "שאלה: אדם קיבל משכנו הזמנה להשתתף בחגיגת בר-מצוה של בנו. תחילה עלה בדעתו לא להיענות לכך כתגמול שהלה לא לקח חבל בשמחתו שלו כשהוזמן לבר מצוה של בנו. אך העירו לו שבהימנעות זו עובר על איסור "לא תיקום". האם נכון הדבר?
שאלה דומה התעוררה אצלו כשקיבל הזמנה מקרוב משפחה שלא השתתף בשמחתו, וגם אביו מסרב להשתתף בשמחתו של אותו קרוב ברצותו להביא בכך את מורת רוחו על הימנעות אותו אדם מלהשתתף בשמחת השואל. האם גם עליו עלול לחול איסור "לא תיקום"?
תשובה: "א. אם ראובן לא השתתף בשמחתו של שמעון, אסור להשיב לו כגמולו ולהימנע מלהִשתתף בשמחתו ויש בדבר זה משום איסור 'לא תיקום' (שם).
אמנם ישנם מקצת מן הפוסקים הסוברים שאיסור נקימה נאמר רק בענייני ממונות, כגון: אמר לו ראובן לשמעון: 'השאילני קרדומך', אמר לו: 'איני משאילך', למחר כשהוצרך שמעון לשאול קרדום מראובן, אמר לו ראובן: 'איני משאילך כדרך שלא הִשאלתני' - הרי זה נוקם (רמב"ם - הלכות דעות פ"ז, ה"ז). אבל אם נוקם על צערו, כגון שביזהו חבירו או שקללו, אין בזה משום איסור נקימה. אבל הכרעת ה'חפץ חיים' (פתיחה, לאוין ח - ט) הלכה למעשה היא כדעת הפוסקים המחמירים גם בזה.
ב. יתירה מזו - גם אם ילך שמעון לשמחתו של ראובן, אלא שיזכיר לו 'איני כמותך שלא הופעת בשמחתי', הריהו עובר באיסור 'לא תיטור' (שם). ההלכה מחייבת ש'ימחה הדבר מליבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבוא לנקום, לפיכך הקפידה התורה על הנטירה עד שימחה העוון מליבו ולא יזכרנו כלל, וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה' (לשון הרמב"ם שם פ"ז, ה"ח).
ג. גם אביו של שמעון הנמנע מלהִשתתף בשמחת קרובו הנ"ל בשל זילזול בכבוד בנו, עובר באיסור 'לא תיקום' (שם).
אמנם בספר 'ישראל קדושים' מסתפק אם אדם זר שאינו קרוב משפחה נוקם על בזיון חבירו האם עובר באיסור 'לא תיקום' (שם), אולם כאשר אב נוקם על כבוד בנו הרי שבעקיפין נוקם הוא על כבוד עצמו ובודאי שייך בזה איסור נקימה.
ד. אולם כל זה רק כאשר ההימנעות היא כתגמול על מעשהו של פלוני. אולם אם מדובר באדם עסוק מאוד שקשה עליו ההשתתפות בשמחות ואפילו של קרוביו, אלא שאם ראובן היה משתתף בשמחת שמעון היה נאלץ שמעון גם להשתתף בשמחתו למרות הקושי שבדבר, כדי שלא להיות כפוי טובה, ברם עתה כשנוצר מצב שראובן לא בא לשמחת שמעון, שמעון אינו חש מחוייבות להשתתף בשמחת ראובן, אך אין הימנעות זו נובעת מתוך הקפדה או שמירת טינה, אלא מחוסר זמן - אינו עובר בכך על איסור נקימה. אלא שבמקרה זה חייב שמעון לבדוק היטב בחדרי ליבו מהי סיבת ההימנעות, אם היא מחוסר זמן או שחוסר הזמן מהווה רק עילה להימנעות מתוך רגשות נקימה" עכ"ל.
גם הגר"מ שטרנבוך שליט"א ["תשובות והנהגות" ח"א, סי' תתל"ב (עיי"ש)] מגיע למסקנה דומה להלכה - שאין בכך משום נקימה ונטירה, אך מכח סברא אחרת - מדידת דרגת הידידות - שהאדם קובע מי הם ידידיו הקרובים - לפי מה שהם משתתפים בשמחותיו - ועל-פי זה משתתף הוא בשמחותיהם, "רק שמודד בזה ההיכר ביניהם ואינו מתרעם עליו כלל ובליבו אין שום טענות עליו". והננו מביאים מלשון תשובתו שם: "שאלה: ראובן הזמין את שמעון חבירו לחתונה ולא בא, אם מותר לו לראובן לסרב משום כן לבוא לחתונת שמעון כשהזמינו הוא?
תשובה: השאלה שיש כאן משום איסור לאו של נקימה, או אפילו אם בא רק מזכיר לו שהוא אינו כמותו הוי איסור נטירה, ויש בשניהם איסור לאו של נקימה ונטירה. ולעניות דעתי נראה שעיקר האיסור של נקימה הוא כששמעון היה ראוי לו לבוא ולא בא, ומשום כך נמנע ראובן מפני הנקימה, אבל כששמעון לא בא לחתונה מפני שאינו מרגיש כל-כך קרוב להמזמין וגם כשראובן הזמינו לא היה ברור לו שהוא יבוא, רק שאם באים אצלו על כן גם הוא בא, וכיון שלא באו לא בא, אם כן אין לראובן שום טינא על חבירו, על כן אין בזה איסור נקימה או נטירה, רק שמודד בזה היכר ביניהם ואינו מתרעם עליו כלל, ובליבו אין שום טענות, לכן אין בזה איסור כלל. ויש ליזהר בזה שהקב"ה בוחן לבבות ויודע באמת הסיבה שנמנע מלבוא, ובקל עלול ליכשל באיסור לאו ...". עכ"ל הגר"מ שטרנבוך שליט"א.
"אכן דברים אלו אמורים מצד הדין, אולם נאה וראוי להיכנס לפנים משורת הדין ולמחול לרעהו מכל וכל. שאיפתו של כל אדם מישראל צריכה להיות כנאמר בתפילה 'ונפשי כעפר לכל תהיה'. וכבר כתב הרמב"ם (שם, ה"ז): 'ראוי לו לאדם להיות מעביר על מידותיו על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם'" (הגר"י זילברשטיין שליט"א - שם, אות ה').
ולסיכום: כל שסירובו של אדם לכל טובה שהיא אינו בא כתשלום על מה שמישהו עולל לו, רק שמסרב משום שאין לו הסיבה שיש לו לגבי אחרים המדרבנת אותו לפעולות הללו, והיינו שחסרה לו התועלת, ואין הטירחה, שחיקת הכלים, או ביזבוז הממון כדאים לו - אין בכך משום נקמה.
ולפיכך כשנמנע מלהשתתף בשמחות שבעליהן אינם משתתפים בשמחותיו, לא בתור הקפדה ושילום גמול אלא משום שאין לו תועלת להבא וגם אינו מרגיש מחוייבות על העבר, אינו עובר משום לא תקום. ובתנאי שאינו מרמה את עצמו בכוונותיו ואינו מחפה בשיקולים אלו על כעס עצור ועלבון כתוצאה מהימנעות קודמת של חבירו. ומזכיר לנו עוד הגר"י זילברשטיין שליט"א בתשובתו וכותב שם שכאשר אדם נפגע מאי הופעת חבירו או קרובו לשמחתו ובכל זאת משתתף הוא בשמחתו ואינו נוקם אלא מזכיר לו "איני כמותך שלא הופעת בשמחתי" הריהו עובר בלאו של 'לא תיטור' (שם).
[נלקט ונערך בעיקר מתוך הספר "בין אדם לחבירו" ח"ב:
חלק ההלכה - סוגיה י', פ"א, אות ב' - ג', עמ' 219 - 217, 228- 224;
חלק המעשה - סיפורים (י"ב), עמ' 401 - 400 (עיי"ש באורך);
עיין גם בספר "לרעך כמוך" ח"א - לא תיקום ולא תיטור, פ"א, סע' כ' - כ"ג, עמ' 327 - 324].
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il