- פרשת שבוע ותנ"ך
- ספר שופטים
- ספריה
- הררי עוז
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הראל עוז
פסוק יג מספר את חלקו הראשון של הרקע להופעתו של אהוד, סיפור המלחמה.
ויאסף אליו את בני עמון ועמלק וילך ויך את ישראל ויירשו את עיר התמרים.
עגלון מכה את ישראל במלחמה, שהוא כופה עליהם. כך הוא מצליח להרחיב את גבולו אל תוך גבול ישראל.
פסוקים יד-טו משלימים את חציו השני של הסיפור. הם מגלים מה היו ההשלכות של התבוסה על מערכת היחסים בין ישראל למואב.
ויעבדו בני ישראל את עגלון מלך מואב שמונה עשרה שנה...
וישלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון מלך מואב...
וישלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון מלך מואב...
לא ידוע לנו כמה פעמים, אם בכלל, שלחו ישראל מנחה לעגלון לפני סיפורה של המשלחת הנוכחית, אליה הצטרף אהוד. המנחה מצביעה על מצב של שיעבוד נפשי למלך ארם. עבדים שולחים מנחה לאדון כדי שזה לא יכביד עליהם את ידו. אפשר גם, שהיא מס קבוע. הגשת המנחה היא עדות למורך הרוח הלאומי, שהשתלט על האומה, אי אפשר להרגיש את הגאוה הרוחנית של עם ד' כשנאלצים להגיש מנחה לכובש זר. המדיניות של שבטי ישראל, שצמחה על הרקע הזה היתה מן הסתם לנסות ולהשלים עם מצב הכיבוש ככל שניתן, תוך עשיית כל מאמץ להפחית את הנזק, שיכול להסב להם עגלון.
על הרקע הזה ניגש להבנת פסוק טו. לפנינו, לכאורה, שתי אפשרויות:
1. פסוק טו כולו הוא כותרת לכל מעשה הישועה שבפרק
ויקם ד' להם מושיע את אהוד בן גרא בן הימיני ...
ומכאן מתחיל תיאור המעשה, כיצד הפך אהוד למושיע, בדרך כלל ואחר כך פרטיו.
וישלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון ...
2. אפשרות שניה לקרוא את הפסוקים תהיה כזו:
ויקם ד' להם מושיע את אהוד ... וישלחו בני ישראל בידו מנחה ...
כלומר: כיון שד' הקים את אהוד לשופט שלחו בידו מנחה. משמעותה של האפשרות השניה היא שבני ישראל תכננו למרוד במואב בעזרתו של אהוד.
ההסתברות, שהפירוש השני הוא הנכון, ובני ישראל יזמו את המרד, קלושה מאד על רקע היחסים המדיניים ששררו בין שני העמים, כפי שניתן להסיק מפסוק יג.
הוכחה לגישה הראשונה מספק הכתוב בפסוק יח:
ויהי כאשר כלה להקריב את המנחה וישלח את העם נשאי המנחה. והוא שב מן הפסילים 1 אשר את הגלגל ויאמר דבר סתר לי אליך המלך ...
אהוד שב עם המשלחת, עבר את הירדן ולווה את הזקנים עד הגלגל. שם, בצומת הדרכים 2 , הוא סב על עקביו ומהר לחזור אל מזרח הירדן כדי לבצע את תכניתו. בכך בעצם, מגביר אהוד את החשד במעשיו הרבה יותר משהיה מתעורר אילו נכנס אל המלך מיד לאחר שיצאה המשלחת בפעם הראשונה. כנראה, חשוב לאהוד יותר להסתיר את מעשיו מעיני המשלחת המדינית, יתכן שאלה היו מונעים אותו מלבצע את זממו אילו היו באים בסוד הענין 3 .
פני הדברים הם כאלה:
העם, מבחינתו, שולח לעגלון מתנת שעבוד. אהוד, אדם בעל מעמד מכובד בלי ספק, שפעל עצמאית, מנהיג את המשלחת. לא מתוך הזדהות עם מטרתה, אלא כדי לשוב אחרי צאתם אל הארמון בתואנה כל שהיא, שהכתוב נמנע מלפרט.
אהוד הצליח לחדור אל ארמון המלוכה, תוך שהוא מנצל את עובדת היותו חלק מן המשלחת, שאך זה מכבר ראתה את המלך. אין ספק, שדמותו של אהוד היתה מוכרת לעגלון. אין אפשרות אחרת להסביר את יחסו של עגלון אל אהוד. בשלב ראשון עושה אהוד צעד מבוקר, "דבר סתר לי אליך המלך". תגובתו של עגלון מפתיעה. הוא משלח מעליו את כל עבדיו, ובכך בעצם מותיר את עצמו במחיצת אהוד. מסתבר, שקיווה להפיק תועלת מרובה מן המידע שימסור לו המנהיג הישראלי. כאילו לא די בכך הוא עוקר ממקומו ועולה לעליית המקרה, ואהוד בעקבותיו. בעליית המקרה מבצע אהוד את השלב השני בתכניתו. "דבר אלקים לי אליך המלך". מתברר, שאומות העולם מכירים בעובדה שיש אלוקים בישראל 4 . עגלון קם לכבוד דבר האלוקים שבפי המנהיג הישראלי, ומזמן לאהוד את שעת הכושר לפגוע בו. אז שולף אהוד את חרב הפיפיות 5 , שהיתה חגורה על ירכו ומיועדת לצורך זה.
אהוד יכול היה לתכנן את צעדיו שלו. הכתוב מעיד, שאכן את אלו תכנן בקפידה. חרב פיפיות התקין לצורך המשימה, גמד 6 ארכה. אבל ברור שאת תגובותיו של עגלון לא יכול היה לתכנן. שילוח העבדים והמעבר לחדר המקרה הוא "צירוף מקרים" מורכב, שעוד יסייע לאהוד להמלט.
דבר ד' מן הסתר
הנסיבות, שהצילו את אהוד הן מורכבות ביותר, וצירופן אינו מותיר מקום לספק, שיד ד' הלכה לפניו.
כזכור, עבר עגלון עם אהוד לעלית המקרה, חדר צנוע, כבית כסא. זו הסבה, שהעבדים לא חשדו בדבר כשנתמהמה עגלון מלצאת משום שחשבו "אך מסיך הוא את רגליו בחדר המקרה". כשהזמן המשיך לחלף הבינו המשרתים, שקרה משהו. עלו לעליה, פתחו אחת מן הדלתות בעזרת המפתח, שברשותם ונדהמו לגלות שאדוניהם מת.
מדוע אז לא יצאו לנקם באהוד ובישראל? והלא כל אחד יכול היה לצרף את מכלול הפרטים זה לזה. אהוד, מנהיג הישראלים המשועבדים, הסתגר עם המלך בחדרו. כעת מת המלך. אהוד נמלט. וכי שוטים היו?!
את התשובה מספק הנביא בפסוק כב:
"ויבא גם הנצב אחר הלהב ויסגר החלב בעד הלהב כי לא שלף החרב מבטנו ויצא הפרשדנה".
מה פשר הבטוי "ויצא הפרשדנה"?
כתוצאה מן הדקירה נפער פצע בבטנו של עגלון. הכתוב מגלה, שלא זו בלבד, שנצב החרב נעלם בין קפלי השומן של עגלון, אלא שגם הדם לא שתת החוצה כי אם פנימה אל המעיים, ומשם אל מחוץ לגוף דרך פי הטבעת, עם ההפרשות 7 . כך לא נשארה כל עדות לרצח, שהתרחש בחדר המקרה.
כשבאו עבדי עגלון לעליה לא נתעוררו לחשוד באהוד, משום שחשבו את סבת מותו של אדונם בפצע פנימי כיון שהיה מוטל מת, לצד הפרשותיו המלאות בדם. המראה הוליכם שולל והם מהרו לקבע כי אדוניהם מת כתוצאה ממחלת מעים קשה, שאולי אף סבל ממנה עגלון קודם לכן.
* * *
הנסיבות, שהצילו את אהוד מורכבות, אפוא, מן הצרוף הבא:
1. ויצאו מעליו כל העמדים עליו
2. והוא יֹשב בעלית המקרה
3. דלתות העליה 8
4. ויצא (הדם) הפרשדנה
5. ויסגר החלב בעד הלהב
אין ספק, שאהוד לא יכול היה לתכנן את צרוף הנסיבות הזה. מכיון שכך, מסתבר שאהוד בא לארמונו של עגלון במגמה להושיע את ישראל גם אם ימות, אלא שיד השכינה התערבה והרכיבה את הארוע באופן, שימחק כל סימן, ויתן לאהוד את השהות להמלט.
ואהוד נמלט עד התמהמהם והוא עבר את הפסילים וימלט השעירתה. ויהי בבואו ויתקע בשופר בהר אפרים וירדו עמו בני ישראל מן ההר והוא לפניהם.
"וימלט השעירתה".
המקום אינו יכול להתפרש כהר שעיר, שהרי זה מצוי בעבר הירדן המזרחי. לפיכך משמעותה של "שעיר" בהקשר הזה הוא חבל נחלת אפרים, שהיה מיוער מאד, כנזכר בספר יהושע 9 .
מדוע הסתיר אהוד את כח העתודה בהר אפרים, ולא בשטחי יהודה ובנימין הסמוכים יותר למעברות יריחו? אם הנחתנו בדבר הסתרת המרד מאנשי יהודה ומשאר השבטים נכונה, התשובה היא שרק את שבטו יכול היה אהוד לשתף בסודו כי שאר השבטים הנוגעים לא אזרו כח להתעורר בגבורה.
* * *
חז"ל רואים את סיפורו של אהוד כמאפין את צורת הפעולה של שבט בנימין. 10
"בנימין זאב יטרף", מדבר בשופטיו מה הזאב הזה חוטף כך חטף אהוד ליבו של עגלון, הדא הוא דכתיב ואהוד בא אליו והוא יושב בעיליתא קרירתא ויאמר דבר סתר וגו', אמר לו כן אמר לי מריה דעלמא נסיב חד חרבא וניתננה בגו מעיך 11
שלשה שבטים נמשלו לחיות טורפות בברכותיו של יעקב אבינו עליו השלום:
יהודה-אריה.
דן-נחש.
בנימין-זאב.
ההשואות הללו מדגישות שלושה סוגי אופי ופעולה באומה.
יהודה הוא האריה מלך החיות. צורת הפעולה, שבה הוא יכול לתפקד היטב היא זו המלכותית, המובילה והבולטת.
דן הוא הנחש הנעלם והמתפתל. אורב לרגעים ומכיש במהרה. שמשון הדני שהיה, ללא ספק, השופט המוזר ביותר, שידעו ישראל מימיהם, היה זה שהכה בפלשתים בתעלולים שונים ומשונים.
ובנימין, זאב יטרף. הזאב פועל לבדו. הוא מגיח על טרפו, בפעולה חדה ומהירה 12 ונעלם כלעמת שבא.
המאפין את שבט בנימין היא גם הבדידות, לא פעם ניצב שבט בנימין בודד, יחיד מול רבים. אהוד נושא בפעולתו בפרשת עגלון מלך מואב את חותמו של שבט בנימין כולו. כל פעילותו עצמאית ונסתרת מעין זר, משום הרקע המדיני, שהיה צריך לפעול בו. רב העם, ועליהם אפשר נמנו האנשים שהרכיבו את המשלחת לעגלון, היו בדעה, שיש להשלים עם השיעבוד ולקבל, ככל שניתן, את תביעות עגלון. לכן בכר אהוד, לפעול רק בעזרת אנשיו מבנימין כנגד הזרם המדיני המרכזי.
* * *
מאמר זה של המדרש אינו מאפיין רק את פעולתו של אהוד הבא מבנימין, אלא פותר הוא כמה דברים סתומים ושופך אור נוסף על הענין. ראשית בדבר יד ד' שסייעה לאהוד אומר הוא : (שם)
"ויצא אהוד המסדרונה" - ר' יודן אמר ערפלא טורא, א"ר ברכיה ששם ישבו מלאכי השרת מסודרין
שלשה שבטים נמשלו לחיות טורפות בברכותיו של יעקב אבינו עליו השלום:
יהודה-אריה.
דן-נחש.
בנימין-זאב.
ההשואות הללו מדגישות שלושה סוגי אופי ופעולה באומה.
יהודה הוא האריה מלך החיות. צורת הפעולה, שבה הוא יכול לתפקד היטב היא זו המלכותית, המובילה והבולטת.
דן הוא הנחש הנעלם והמתפתל. אורב לרגעים ומכיש במהרה. שמשון הדני שהיה, ללא ספק, השופט המוזר ביותר, שידעו ישראל מימיהם, היה זה שהכה בפלשתים בתעלולים שונים ומשונים.
ובנימין, זאב יטרף. הזאב פועל לבדו. הוא מגיח על טרפו, בפעולה חדה ומהירה 12 ונעלם כלעמת שבא.
המאפין את שבט בנימין היא גם הבדידות, לא פעם ניצב שבט בנימין בודד, יחיד מול רבים. אהוד נושא בפעולתו בפרשת עגלון מלך מואב את חותמו של שבט בנימין כולו. כל פעילותו עצמאית ונסתרת מעין זר, משום הרקע המדיני, שהיה צריך לפעול בו. רב העם, ועליהם אפשר נמנו האנשים שהרכיבו את המשלחת לעגלון, היו בדעה, שיש להשלים עם השיעבוד ולקבל, ככל שניתן, את תביעות עגלון. לכן בכר אהוד, לפעול רק בעזרת אנשיו מבנימין כנגד הזרם המדיני המרכזי.
* * *
מאמר זה של המדרש אינו מאפיין רק את פעולתו של אהוד הבא מבנימין, אלא פותר הוא כמה דברים סתומים ושופך אור נוסף על הענין. ראשית בדבר יד ד' שסייעה לאהוד אומר הוא : (שם)
"ויצא אהוד המסדרונה" - ר' יודן אמר ערפלא טורא, א"ר ברכיה ששם ישבו מלאכי השרת מסודרין
לפי ר' יודן יצא אהוד אל ההר העטוף ערפל כדי להמלט, אבל ר' ברכיה אומר שיצא יציאה רוחנית וקיבל סיוע ממלאכי ד'. אם כן היה מי שסדר את הנסיבות שהזכרנו לעיל באופן המתאים כדי שיצליח אהוד בין אם באופן ישיר או עקיף. אבל הסבר זה של המדרש קשה, האם ידע זאת אהוד מראש? או שמא מסר נפשו למות? לכן נראה לי לפרש על פי דברי המדרש הראשונים:
"ויאמר דבר אלקים לי אליך המלך" אמר ליה, כן אמר לי מריה דעלמא נסיב חד חרבא וניתננה בגו מעיך
דברי המדרש באים להשיב על השאלה האם שקר אהוד את עגלון? אפשר שכן, ולא היה בזה שום אסור שהרי מלחמה היא להושיע את ישראל. אבל על פי דברי חכמים נראה הדבר משונה. חכמים דורשים שהיה בו בעגלון דבר טוב שהיה ירא את ד'. "אמר לו הקב"ה אתה עמדת מכסאך לכבודי חייך הריני מעמיד לך בן יושב על כסא ד'" 13 וכוונת חכמים לדוד, מבני בניה של רות המואביה. אבל האם תגובתו של עגלון לדבר אהוד היתה תגובה לאחיזת עיניים? נראה לי שתשובת הדבר אחרת והיא מבהירה דברים מספר בפרשתנו. דברי הנביא בתחילה "ויקם ד' להם מושיע" כוונתם שהיה אהוד בשליחות נבואית. הרי כדברי הרמב"ם במורה נבוכים זו תחילת דרגת הנבואה. ואלו דבריו:
תחלת מעלות הנבואה, שילווה את האדם עזר אלקי, יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים, או הצלת חסיד גדול, או השפעת טובה על אנשים רבים, וימצא מצד עצמו לכך התעוררות ודחיפה לפעולה, וזה נקרא "רוח ד'"... וזו היא דרגת כל שופטי ישראל, אשר נאמר בהם באופן כללי "וכי הקים ד' להם שפטים" 14
אם כך רוח גבורה לבשה את אהוד למרות שלא כתוב בו "ותצלח עליו רוח ד'" או "ותהי עליו רוח ד'" "ורוח ד' לבשה" כפי שכתוב בעתניאל, בגדעון, ביפתח, בשמשון, בשאול ובדוד. 15
כיוון שכך בשעה שניגש אל עגלון היה מראהו כמראה איש אלקים כפי שמתארת אשת מנוח את המלאך כדומה לנביא: "איש האלקים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלקים נורא מאד" 16 ואומרים חכמים על צורת הנביאים בהתנבאם :
א"ר סימון: פנחס בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים 17
אם כך סבת קימתו של עגלון היתה בגלל רוח ד' שהופיעה באהוד ויחד עמה כוח הגבורה. עצם התרוממתו של אהוד למעלה זו, היתה עצמה מעלה רוחנית גדולה , ואפשר שלא היתה דרגת נבואה ממש אלא נמוכה ממנה, מה שכנו הראשונים רוח הקודש. זה אולי ההסבר לדברי ר' ברכיה שיצא לקבל עזרה מן המלאכים. באותה שעה מלאך היה.
ואם תשאל, אם שליחות אלוקית היא מדוע יש צורך בכל ההכנות של הכנת החרב והכניסה לארמון? התשובה היא שאין ד' חפץ בנסים גלויים במקום שהדבר אפשרי בדרך נסתרת והאדם ואפילו הנביא צריך לעשות את הכנותיו על פי זה. כך מצאנו גם את שמואל הנביא שנשלח למשוח את דוד ושואל: "איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ד' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לד' באתי" 18 . אומר על כך הרד"ק: " אף על פי שהקב"ה עושה נסים ונפלאות עם יראיו ברוב הם על מנהג העולם" (שם). אם כן זהו סוד גבורתו של אהוד, גבורת שליח לד'. זהו סוד הצלחתו. כך מוסברת קימתו של עגלון וכך גם פעולתו של אהוד לבדו. מדרגה זו של אהוד ושליחותו היו שותפים לה רק אנשי סודו שנחבאו בהר ממערב ליריחו. כלל הציבור לא היה במדרגה הראויה להיות שותף עמו.
החרב והמשלחת היו פעולות טבעיות המקדימות את השליחות האלקית. אפשר גם שכוחו הרוחני של אהוד גדל תוך כדי המאורע. בתחילה "דבר סתר לי אליך" ואחר כך "דבר אלקים לי אליך". רק לאחר הצלחת השליחות יכול היה אהוד לרומם את אנשיו ואת ישראל ולהסיר מהם את עול השעבוד.
ותשקט הארץ שמונים שנה.
^ 1 שתי אפשרויות להסביר את המילה "פסילים":
א. מחצבות, שמהם פוסלים את האבן. (תרגום יונתן, רש"י ורד"ק)
ב. פסילי אבן. מכיון שאיזור יריחו היה בשליטה מואבית, הציבו המואבים פסילים במעברות הירדן, ואולי בדמות כמוש אלהיהם.
^ 2 הגלגל נמצאת דרומית-מזרחית ליריחו. מן הסתם הרכיבו את המשלחת אנשי יהודה, שאחיזתו של עגלון באזור יריחו סיכנה אותם יותר מכל. אפשר, שלאחר שעברו את המעברות פנו כל אנשי המשלחת דרומה, אל הגלגל, שהיא דרומית ליריחו. היחידי שהיה צריך ללכת בדרך המובילה צפונה, או מערבה, היה אהוד, שבא משבט בנימין. משום כך לא עוררה כל חשד העובדה, שאהוד נפרד מן הקבוצה בצומת הדרכים הראשונה שנקרתה בדרכם, בה נפרדו דרכי אנשי יהודה, (או בדרך העולה לצפון המדבר, בכיוון ירושלים, או דרומה לכיוון חברון ובאר-שבע) מאיש בנימין, אהוד, שהלך צפונה.
^ 3 תיתכן, כמובן, אפשרות שניה ולפיה ידעו אנשי המשלחת את תכניתו של אהוד, והוא ליווה אותם בחזרה לגבול יהודה, משום שחשש לסכן אותם במקרה שתכניתו תיכשל או אולי אפילו במקרה ותצליח (רד"ק ורלב"ג). ברם, אפשרות שכזו אינה מסבירה מדוע לא הסתתר אהוד במסתור כל שהוא בארץ מואב. בנוסף עולה הקושי הבא: אם אמנם רצה אהוד ללוות את בני עמו, מדוע ליווה אותם עד הגלגל ולא הסתפק בליווים עד מעברות הירדן, מה שהיה מותיר למשלחת די זמן לצאת מתחום הסכנה הרבה לפני שהוא היה מספיק להגיע אל עגלון.
^ 4 וכן הוא בדברי חז"ל, רות רבה ב' ט:
ר' ביבי בשם ר' ראובן אמר, רות וערפה בנותיו של עגלון היו שנאמר "דבר סתר לי אליך המלך ויאמר הס" וכתיב "ואהוד בא אליו וגו' ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא" אמר לו הקב"ה אתה עמדת מכסאך לכבודי חייך הריני מעמיד ממך בן יושב על כסא ד'... שנאמר "ושלמה ישב על כסא ד'"...
^ 5 יש טועים לחשוב, שמדובר בחרב, שכולה להב והיא מחודדת משני ראשיה. ברם, הכתוב אומר בפירוש: "ויבא גם הנצב אחר הלהב". משמע, שלחרב הפיפיות היה נצב. הייחוד שלה על פני החרבות האחרות, שאלה היו עשויות כסכין של היום, היינו: מחודדות מצד אחד בלבד, ועשויות כחצי עיגול. בעוד גב החרב לא היה מושחז. הסכין שהכין אהוד הושחזה משני הצדדים, על מנת להעמיק ולמהר את יכולת החדירה שלה בבשרו של עגלון, ומכאן שמה פיפיות, אך אין ספק שהיה לה נצב.
^ 6 אמה קטנה, כ 30 - 40 ס"מ.
^ 7 "פרשדנה", לשון פרש. (תרגום יונתן, רש"י ורד"ק)
^ 8 קיומם של שתי דלתות בעליה, שבה הסתגרו אהוד ועגלון, איפשרה לאהוד לסגת מבלי שיראו אותו עובדי הארמון. ברם, אין זו הוכחה מוחלטת שאהוד נמלט מבלי שהבחינו בו. יתכן שהוא הלך לעיני השומרים, שעדיין לא ראו כל סבה לחשוד שמשהו אינו מתנהל כשורה.
^ 9 עיין ביהושע י"ז טו-יח: "כי הר יהיה לך כי יער הוא..."
^ 10 בראשית רבה צ"ט ג.
^ 11 לפי דברי המדרש אהוד לא שיקר לעגלון. דבר האלהים היה לקחת חרב ולתקוע לעגלון במעיו...
^ 12 דרך הפעולה הזו המתבטאת יפה במלחמת שאול במכמש (שמ"א פרקים י"ג-י"ד). שאול, שכל כך רצה לסיים את הקרב בפעולה מהירה, השביע את העם, שלא לטעום דבר במשך כל היום, כדי להתפנות לקרב.
^ 13 רות רבה ב' ט.
^ 14
15 עתניאל - שופטים ג' י; גדעון - שופטים ו' לד; יפתח - שופטים י"א כט; שמשון - שופטים י"ד טו; שאול - שמואל א י"א ו; דוד - שמואל א ט"ז יג.
^ 16 שופטים י"ג ו.
^ 17 ויקרא רבה א' א.
^ 18 שמואל א ט"ז ב.
א. מחצבות, שמהם פוסלים את האבן. (תרגום יונתן, רש"י ורד"ק)
ב. פסילי אבן. מכיון שאיזור יריחו היה בשליטה מואבית, הציבו המואבים פסילים במעברות הירדן, ואולי בדמות כמוש אלהיהם.
^ 2 הגלגל נמצאת דרומית-מזרחית ליריחו. מן הסתם הרכיבו את המשלחת אנשי יהודה, שאחיזתו של עגלון באזור יריחו סיכנה אותם יותר מכל. אפשר, שלאחר שעברו את המעברות פנו כל אנשי המשלחת דרומה, אל הגלגל, שהיא דרומית ליריחו. היחידי שהיה צריך ללכת בדרך המובילה צפונה, או מערבה, היה אהוד, שבא משבט בנימין. משום כך לא עוררה כל חשד העובדה, שאהוד נפרד מן הקבוצה בצומת הדרכים הראשונה שנקרתה בדרכם, בה נפרדו דרכי אנשי יהודה, (או בדרך העולה לצפון המדבר, בכיוון ירושלים, או דרומה לכיוון חברון ובאר-שבע) מאיש בנימין, אהוד, שהלך צפונה.
^ 3 תיתכן, כמובן, אפשרות שניה ולפיה ידעו אנשי המשלחת את תכניתו של אהוד, והוא ליווה אותם בחזרה לגבול יהודה, משום שחשש לסכן אותם במקרה שתכניתו תיכשל או אולי אפילו במקרה ותצליח (רד"ק ורלב"ג). ברם, אפשרות שכזו אינה מסבירה מדוע לא הסתתר אהוד במסתור כל שהוא בארץ מואב. בנוסף עולה הקושי הבא: אם אמנם רצה אהוד ללוות את בני עמו, מדוע ליווה אותם עד הגלגל ולא הסתפק בליווים עד מעברות הירדן, מה שהיה מותיר למשלחת די זמן לצאת מתחום הסכנה הרבה לפני שהוא היה מספיק להגיע אל עגלון.
^ 4 וכן הוא בדברי חז"ל, רות רבה ב' ט:
ר' ביבי בשם ר' ראובן אמר, רות וערפה בנותיו של עגלון היו שנאמר "דבר סתר לי אליך המלך ויאמר הס" וכתיב "ואהוד בא אליו וגו' ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא" אמר לו הקב"ה אתה עמדת מכסאך לכבודי חייך הריני מעמיד ממך בן יושב על כסא ד'... שנאמר "ושלמה ישב על כסא ד'"...
^ 5 יש טועים לחשוב, שמדובר בחרב, שכולה להב והיא מחודדת משני ראשיה. ברם, הכתוב אומר בפירוש: "ויבא גם הנצב אחר הלהב". משמע, שלחרב הפיפיות היה נצב. הייחוד שלה על פני החרבות האחרות, שאלה היו עשויות כסכין של היום, היינו: מחודדות מצד אחד בלבד, ועשויות כחצי עיגול. בעוד גב החרב לא היה מושחז. הסכין שהכין אהוד הושחזה משני הצדדים, על מנת להעמיק ולמהר את יכולת החדירה שלה בבשרו של עגלון, ומכאן שמה פיפיות, אך אין ספק שהיה לה נצב.
^ 6 אמה קטנה, כ 30 - 40 ס"מ.
^ 7 "פרשדנה", לשון פרש. (תרגום יונתן, רש"י ורד"ק)
^ 8 קיומם של שתי דלתות בעליה, שבה הסתגרו אהוד ועגלון, איפשרה לאהוד לסגת מבלי שיראו אותו עובדי הארמון. ברם, אין זו הוכחה מוחלטת שאהוד נמלט מבלי שהבחינו בו. יתכן שהוא הלך לעיני השומרים, שעדיין לא ראו כל סבה לחשוד שמשהו אינו מתנהל כשורה.
^ 9 עיין ביהושע י"ז טו-יח: "כי הר יהיה לך כי יער הוא..."
^ 10 בראשית רבה צ"ט ג.
^ 11 לפי דברי המדרש אהוד לא שיקר לעגלון. דבר האלהים היה לקחת חרב ולתקוע לעגלון במעיו...
^ 12 דרך הפעולה הזו המתבטאת יפה במלחמת שאול במכמש (שמ"א פרקים י"ג-י"ד). שאול, שכל כך רצה לסיים את הקרב בפעולה מהירה, השביע את העם, שלא לטעום דבר במשך כל היום, כדי להתפנות לקרב.
^ 13 רות רבה ב' ט.
^ 14
15 עתניאל - שופטים ג' י; גדעון - שופטים ו' לד; יפתח - שופטים י"א כט; שמשון - שופטים י"ד טו; שאול - שמואל א י"א ו; דוד - שמואל א ט"ז יג.
^ 16 שופטים י"ג ו.
^ 17 ויקרא רבה א' א.
^ 18 שמואל א ט"ז ב.
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך עושים קידוש?
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
הסוד שמאחורי חגיגות פורים בעיר ירושלים
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
איך מתגברים על מידות רעות?
האם מותר לפנות למקובלים?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
שתי דקות על בדיקת חמץ
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
