ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

פרק ג'

דוגמא אישית

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
דרכם של הבנים לחקות את האבות
מסכת החיים
הרב יהודה חיון
1 - הריון
2 - מצוות מילה
3 - כשם שנכנס לברית
טען עוד
מן הפסוק הנאמר בבן סורר ומורה (דברים כא, יח): "איננו שומע קול אביו ובקול אמו", דרשה הגמרא במסכת סנהדרין (עא, א): "אם אין אמו שווה לאביו בקול - אינו נעשה בן סורר ומורה".
סח הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א: אם אביו ואמו אין משתווים בדבריהם, זה אומר ימין וזה אומר שמאל, והבן עד ראיה ועד שמיעה למחלוקות ולמריבות של הוריו, אזי אין מגיעה לו מיתה כשהוא בן סורר ומורה, כי לא הוא האשם במעשיו ובדרכיו הסוררות.
כלל גדול וראשון במעלה בחינוך הילדים הוא, ההנהגה שנוהגים ומנהיגים ההורים בביתם. בדרך כלל, בית שזהירים בו במצוות, וההורים יראים מאד מעבירה וממכשול, והאב שוקד על התורה בהתמדה, הדבר משפיע ממילא על הילדים, כי רוב הבנים דרכם לחקות את האבות.
אבל אם אינו כן, אין הבן עצמו אשם כל כך. את האשמה והאחריות יש לתלות במי שהיווה עבורו דוגמא לדרכו ולמעשיו.

שמש דוגמה לילדיך
"ושננתם לבניך ודברת בם" (דברים ו, ז).
לכאורה היה צריך להיות כתוב: "ושננתם לבניך ודיברו בם", שהרי על הבנים הכתוב מדבר?
אלא שאם אתה רוצה שבניך ילמדו תורה ויקיימו מצוות, בראש ובראשונה אתה צריך בעצמך לעשות זאת, ולהיות להם לדוגמא.
אל האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק בא פעם יהודי לבקש ברכה, שבנו ילמד היטב. ענה לו האדמו"ר: אם אתה בא לבקש ברכה שבנך ילמד, זו סגולה נפלאה שגם הוא יבוא לבקש שבנו ילמדו. אם אתה רוצה שאכן הוא ילמד - תתחיל אתה בעצמך ללמוד.

תחילה "על לבבך" ולבסוף "ושננתם לבניך"
"והיו הדברים האלה... על לבבך, ושננתם לבניך" (דברים ו, ו-ז).
מפרש ה"אלשיך": אם רוצה אדם להנחיל תורה לבניו, תחילה עליו להיות בעצמו לומד תורה.
ראשית לכל: "והיו הדברים האלה... על לבבך", ורק לאחר מכן תוכל לקיים: "ושננתם לבניך"...

חינוך הבנים יסודו בחינוך עצמי
"ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"(דברים יט, יט).
פתח הכתוב בלשון רבים "ולמדתם" וסיים בלשון יחיד "בשבתך בביתך".
אלא - מבהיר בעל ה"נחל אליהו" - באה התורה לרמוז וללמד, שחינוך הבנים תחילתו ויסודו הוא בחינוך עצמי. אימתי "ולמדתם אותם את בניכם", אימתי יצליח האב בחינוך הבנים - רק אם האב עצמו יהווה דוגמא ומופת לבנו, ויקיים "לדבר בם" "בשבתך... ובלכתך...".

חנך תחילה עת עצמך
מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שפעם בא אליו אדם אחד שהיה לו בן בגיל חודש, ואמר ל"חפץ חיים": "בני עתה בגיל חודש, וברצוני לשאול מאימתי עלי להתחיל לחנך אותו?". השיב לו ה"חפץ חיים": "לפני עשרים שנה".
התפלא הלה לתשובה מוזרה זו, וביקש מה"חפץ חיים" שיסביר לו את דבריו. אמר לו ה"חפץ חיים": "כוונתי היתה לומר לך, שעל האב מוטלת החובה קודם כל לחנך את עצמו, ואחר כך יוכל בנקל לחנך את בנו, ולכן אמרתי לך שהחינוך היה צריך להתחיל לפני עשרים שנה"...
בדומה לזה, מסופר על הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, שכאשר היה ילד קטן כבן שלש, ראתה פעם אמו את ידיו מלוכלכות. אמרה לו אמו: חיימקה! מדוע לכלכת את ידיך, וכי ראית אי פעם את ידי מלוכלכות? השיב לה בנה: אני לא ראיתי, אמא שלך ראתה...

כדי לחנך - אין צורך לדבר הרבה
"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (בראשית יח, יט).
התורה מלמדת אותנו בזה, שעיקר כוחו וזכויותיו של אברהם אבינו היו בחינוך הבנים.
הבה נבדוק במקומות המפורשים בתורה כמה מילים דיבר אברהם עם יצחק.
והנה מצינו רק שמונה תיבות, והן: "הנני בני" (בראשית כב, ז), "אלוקים יראה לו השה לעולה בני" (שם, פסוק ח).
מכאן נוכל ללמוד - אומר הגרי"ש אלישיב - שכדי להיות מחנך טוב, ולהורות את בניו ובני ביתו דרך ה', אין צורך להרבות במילים. העיקר היא הדוגמא האישית.
כשילד רואה את אביו מתנהג כיאות והולך בדרכי המוסר והמידות הטובות, אין לך חינוך טוב מזה.

אם האב יזלזל קצת - הבן יזלזל הרבה
"שיחת לו לא בניו מומם דור עיקש ופתלתול" (דברים לב, ה).
סח ה"חפץ חיים": מעשי אבות סימן לבנים. על האב מוטלת החובה לדקדק במצוות ביתרון הכשר, ומבלי לנטות ימין ושמאל אפילו כמלא נימא. כי אם הוא יוותר על איזו מצוה קלה, ילמד הבן לוותר על מצוה יותר חמורה; ואם האב יוותר על מצוה חמורה, אזי עלול הבן לסור מדרך התורה לגמרי.
זהו פירוש הכתוב: "שיחת" - אם האב בעצמו שיחת מעט, "לו לא" - לו לעצמו אינו נחשב הענין לשחיתות גדולה, אבל "בניו מומם" - בשביל הבנים למום גדול ייחשב, ולדורות הבאים יוכל דבר זה לגרום לגדל לגמרי "דור עיקש ופתלתול".

אופי הילדים נקבע לפי מה שהם רואים בבית
הגמרא במסכת סנהדרין (צד, ב) מספרת, שבימי חזקיהו מלך יהודה לא מצאו תינוק או תינוקת מדן ועד באר שבע שלא היו בקיאים בנגעים ואהלות, שהם מההלכות הקשות שבדיני טומאה וטהרה.
מבאר המהרי"ל, שאף על פי שהגמרא אומרת, שמצב זה, שכל תינוק ותינוקת ידעו את דיני טומאה וטהרה על בוריים, נוצר על ידי שחזקיהו מלך יהודה חייב כל אחד ואחד מישראל ללמוד תורה, אין הכוונה שגם הבנות למדו תורה. אלא מכיון שהיו אבותיהן בקיאים וגדולים בתורה, היו גם הילדות יודעות הלכות ממה שראו בביתן.
מכאן למדנו, כי עיקרו של חינוך הוא "דוגמה אישית".

סוד ההצלחה - דוגמה אישית
מה היה סוד הצלחתו של גדול העילויים של סלבודקה, מרן הגר"א קוטלר זצ"ל?
הוא עצמו סיפר פעם כדברים האלה: אביו היה סוחר עורות ידוע בליטא, ובתקופה מסויימת, כשהמצב בענף זה היה בכי רע, סבלו בני הבית מחרפת רעב נוראה. בבית כמעט ולא היה מה לאכול. לאביו של רבי אהרון קוטלר היתה קביעות ללמוד שעתיים רצופות מידי בוקר לאחר התפילה. קביעות זו לא ביטל מימיו.
ויהי היום, והנה מגיע סוחר עשיר ומביע את רצונו לרכוש כמות רבה של עורות. אביו של ר' אהרן היה באותה עת בקביעות הלימוד שלו. ניגשה אימו לדלת החדר שבו ישב ודפקה בחזקה פעם פעמיים ושלש, וכשהאבא שאל מתוך החדר מה אירע, השיבה שסוחר גדול ממתין לעיסקה רצינית וכדאי שייצא לגמור את הענינים.
ומבעד לדלת נשמע קולו של האבא: "לכו ואימרו לו, שאם הוא מעוניין להמתין עד שאגמור את הקביעות שלי, מה טוב; אם לא - שילך לדרכו לשלום. אם נגזר עלי שאמכור את הסחורה אמכרנה גם בלעדיו, הרי מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה".
ולא יצא מהחדר.
סיפר ר' אהרן: "ההשראה שהעניק אבא לכל הילדים במסירותו זו היתה עצומה. הוא עורר בנו את האמונה הפשוטה שכשלומדים תורה לא מפסידים, לעולם.
ממנו רכשתי גם אני את מסירות הנפש לתורה".

תלוי על מה ההורים שמים דגש
מעשה בשני ידידים טובים שצמחו יחדיו כברת דרך ארוכה, ובהגיע זמנם נישאו והקימו משפחות. אחד מהם הצליח לגדל ילדים לתפארת, זרע ברך השם, והשני סבל כל ימיו מפרי בטנו שלא הלכו בדרך השם.
מרן רשכבה"ג בעל ה"קהילות יעקב" זצ"ל בירר את סיבת הדבר ואמר שלדעתו הכל קרה כאשר שני הידידים הללו נאלצו בשלב מסויים לעזוב את הארץ ולרדת לארה"ב. האחד סיפר, שכאשר הכין את מזוודותיו, לקח בין יתר צרכיו האישיים גם את חפצי הקדושה שיזדקק להם באמריקה. זוג אחד של תפילין, בגד אחד של ארבעה כנפות, וכן הלאה פרט אחד מכל דבר של קדושה.
ואילו השני, זה שבעוד כמה שנים יצמחו ילדיו ויגדלו לפאר שבתפארת, לא הסתפק בזוג אחד של תפילין. הוא הוכיח לילדיו שהדברים הללו חשובים לו יותר מכל דבר אחר, וכיון שלא ידע להיכן יישאוהו רגליו, ואולי במקום המגורים החדש תיווצרנה בעיות כאלה ואחרות, הקפיד לקחת זוג אחד רזרבה מכל דבר- שבקדושה.
הילדים, שהתבוננו באביהם וראו את יראת השמים שלו, הושפעו מאוד מהנהגה זו, וכפי שהתבטא מרן בעל ה"קהילות יעקב" היא-היא היתה הסיבה להצלחתם הבולטת בתורה ובמידות.

לשמוח במצוות בפני הילדים
הגאון רבי משה פיינשטיין נשאל פעם: בידוע שהיהודים שהיגרו מאירופה לאמריקה לפני שניים ושלש דורות, הועמדו בפני נסיון קשה ביותר על שמירת השבת.
על רבים מהם היו אומרים שעבדו בחמשים ושתיים מקומות בשנה, אחר שמידי יום שישי פוטרו ממקום עבודתם, משום רצונם לשמור שבת.
כיצד אירע איפוא, שרוב רובם של ילדי אותם יראים ומוסרי נפש, נטשו את הדת, והם אינם שומרי שבת כלל ועיקר?
השיב רבי משה, כי דוקא משום ש"מסרו נפש" על השבת, לפיכך ילדיהם אינם שומרים אותה כלל! הכיצד?
אלא, שאותם בעלי מסירות נפש כשלו בדבר אחד חשוב. כי בבואם הביתה מכל ניסיון קשה שעמדו בו, נתנו ביטוי לעצבות ואכזבה קשה על כי שוב נאלצו לאבד את עבודתם, לשם שמירת שבת. ילדיהם קלטו איפוא כי לשמור שבת באמריקה הוא דבר המצריך הקרבה יתירה, וכרוך בקושי ומכאוב, והסיקו מכך כי הם אינם יכולים למסירות זו, ומוטב להם לוותר על השבת.
לא כן אילו האבות היו באים ומבשרים בשמחה, ב"ה שזכינו שוב לשמור על השבת כהלכתה, אשרנו ומה טוב חלקנו שעמדנו בנסיון. כי אז היו הילדים יורשים מהם את השמחה והאושר שבשמירת המצוות, כי הלא מי אינו רוצה לשמוח ולשמח, ואף הם היו מוכנים לשמרה באותה מסירות נפש, בשמחה ובטוב לבב.
עוד בנושא מסכת החיים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il