ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זיקנה ושיבה

דף הבית ספריה שונות מסכת החיים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אב תשס"ט

זיקנה ושיבה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל

אמירת "כאשר אבדתי אבדתי" - טעות
דרכו של אדם הרוצה לחטוא לומר: כבר עברו רוב ימי ושנותי בחטא, ומה אוכל כבר לשנות?
הלך-רוח זה - אומר הגה"צ רבי יצחק ולדשטיין זצ"ל ("תורת יצחק", עמוד רכג) - מנוגד באופן גמור אף להגיון. כי אם הערכת האדם היא כזו - שכבר עברו רוב ימיו ושנותיו בחטא - הרי שעתידו אינו גדול, ואם-כן, ודאי וודאי שהוא מחוייב לעשות תשובה! זו צריכה להיות הסיסמה המדריכה את האדם: להקטין ולקצר את ימי העתיד, כדי להיות תמיד בתשובה, ולא שעתידו הקצר ירפה את ידיו וימשיך לחטוא בשנים הספורות שנותרו לו לחיות עלי אדמות.

על האדם להתעורר בתשובה עוד כשכוחותיו עמו
את דברי המשנה במסכת אבות (ג, ד) "הנעור בלילה... - הרי זה מתחייב בנפשו", מפרש הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל ("לב אליהו" ויקרא, עמוד שנה), שה"נעור בלילה" מכוון לאדם שתקפתו תרדימה רוחנית זמן ממושך, ולפתע פקח עיניו והתעורר.
אם התעוררותו היא כשכוחו עדיין במותניו, מה טוב הדבר.
אבל רע ומר לאדם שהוא "נעור בלילה", היינו בעת זקנותו, כאשר כוחות גופו הולכים וכלים, כי אז קשה מאוד להשיג מעלות התורה, היראה והאהבה. על כך בא התנא ורומז: "הנעור בלילה" - דהיינו בתקופת הזיקנה, שהעולם נחשב כבר ללילה בשבילו - "הרי זה מתחייב בנפשו!".

הזמן הולך ואוזל
מסופר על אחד מגדולי המשגיחים בישיבות ליטא בדור הקודם, שבהיותו בגיל שמונה עשרה, הכין ערימה גדולה מאוד של דפים שהסתכמה בקרוב לעשרים אלף יחידות.
לאחר מכן הניח המשגיח שתי סלסלות על השולחן. לאחת מהן הכניס את ערימת הדפים, ואת השנייה השאיר ריקה. מקורביו ובני ביתו שעקבו אחר מעשיו הבחינו שבכל ערב לפני שעלה על יצועו העביר דף אחד מהסלסלה המליאה אל זו הריקה, ואמר לעצמו: הנה עוד יום חלף-עבר; עוד יום מן החיים פנה והלך לו. כך עשה במשך שנים רבות, עד שהסלסלה הריקה התמלאה והתמלאה, וביום מן הימים היה מספר הדפים שבה, גדול מזה שהיה בתחילת הדרך בסלסלה המליאה.
למותר לציין שכמות הדפים שהכין לו בתחילת הדרך תאמה את המשוואה דלהלן: חמשים ושתיים השנים שנותרו לו עד גיל שבעים, כפול שלש מאות ששים וחמש יום.
כך המחיש לעצמו את "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", ומנע את ה'מלומדה' שיש בנושא זה.

החיים משולים לגלוית דואר

סח ה"חפץ חיים": "החיים משולים לגלוית דואר. בנוהג שבעולם, כשאדם מתחיל לכתוב גלוית דואר לחבירו, הריהו כותבה בכתב איטי וגדול, המתפרס על פני שורות אחדות. אולם כשהוא חש שיש ברצונו לכתוב עוד ועוד, ואילו בגלויה נותר רק מקום מצומצם, אזי כותב הוא בצפיפות כמנסה להרויח עוד שורה, ולדחוק עוד משפט... הרי עדיין יש לי כל כך הרבה לכתוב!...
כך חוזרת התמונה על עצמה בחיי האדם עלי אדמות - שנות הנעורים עוברות בשלוה ובמנוחת הנפש כשהזמן היקר מתבזבז לריק, ולא נותנים את הדעת לחשיבות הזמן עד שזה מאוחר מידי

"איך הזמן חולף מהר"
כשהגיע בנו של הגאון רבי שלום אייזן למצוות, בשבת בבוקר נערך קידוש, בו השתתפו גדולי ירושלים. בעוד הנאספים משוחחים בדברי תורה, נראתה בפתח דמותו של ר' איסר זלמן מלצר, רבו של רבי שלום אייזן. הכל קמו לכבודו, ולא הסתירו את השתוממותם: "הכיצד טרח ויגע ובא מהלך כה רב?!".
"אמת" - ענה רבי איסר זלמן - "רב המהלך מכפי כוחותי אבל חייב הייתי לבוא, משום הכרת הטוב לבעל השמחה". "הכרת הטוב!?" - תמהו הנאספים.
"כן" - השיב ר' איסר זלמן - "בגינו חלף במוחי הרהור תשובה!"
הדברים נשמעו סתומים עוד יותר, והגאון הישיש נאלץ להבהירם: "כאשר רבי שלום בא להזמינני לבר מצוה של בנו, חלף במוחי הרהור בזק: הוא חוגג כבר את היכנס בנו למצוות - והרי זה עתה נערכה חתונתו של ר' שלום, אח, איך הזמן חולף מהר... יש להזדרז ולשוב בתשובה, 'בטרם יבואו ימי הרעה'! ואם בזכותו חלף במוחי הרהור תשובה - חייב אני לטרוח ולהשתתף בשמחתו מדין הכרת הטוב"!

"גדולי החכמים התחילו הלימוד והם גדולים>FJבשנים מאוד"
הרמב"ם באגרותיו (ומובא בספר "תיקון חצות" עמוד קכו) בתשובה למר יוסף בן גאבר, כותב: "והעיקר הוא שתתעסק בלימוד, וכל מי שמניח הלימוד או לא למד דבר מעולם נאמר בו: 'כי דבר ד' בזה', וכן כל המתעצל מן התוספת ואפילו היה חכם גדול, הוא מבטל עשה של תלמוד-תורה שהיא כנגד הכל. ובכלל אומר לך, שלא תבזה עצמך ולא תתייאש מן השלימות. גדולי החכמים התחילו הלימוד והם גדולים בשנים מאוד, והיה מהם מה שהיה".

פרק ב - גיל חמישים-שישים
הכנת צידה לדרך
"בן חמשים - לעצה" (אבות ה, כא)
סח ה"חפץ חיים": נאמר בתורה (ויקרא ח, כה-כו): "ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, ושרת את אחיו באהל מועד לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד. ככה תעשה ללוים במשמרותם".
לימדתנו התורה בזה מוסר השכל: בהגיע האדם לגיל העצה, בן חמישים שנה, לא יפנה עוד את עיקר מגמתו לעולם המעשה, אלא יתפנה מענייני העולם הזה ויקדיש את זמנו וכוחותיו לתורה, למצוות ולמעשים טובים, כדי שיהיה מוכן ומזומן ליום שכולו שבת.
את דברי המשנה באבות (ה, כא) "בן חמישים לעצה", פירש רע"ב: "שנאמר בלויים: 'ומבן חמישים שנה... ושירת את אחיו', ומהו השירות? שיתן להם עצה".
ועתה הגע בעצמך, אם בהיות האדם בן חמישים שנה, יכול הוא להשיא עצה לזולת, על אחת כמה וכמה שעליו להשיא עצה לעצמו.
ומהי העצה הטובה והישרה ביותר, אם לא להכין לעצמו צידה לדרך לעולם שכולו טוב.

החל מגיל חמישים - יש למעט בעבודה
"בן חמישים לעצה"
מבאר ה"חפץ-חיים" זצ"ל (ח"ח-אבות):
בלוויים מצאנו שכתוב (במדבר ח, כה): "ומבן חמישים ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד". טמון כאן גם רמז לאנשים אחרים, שבהגיעם לגיל ה-05 לא יעבדו כל-כך בעולם המעשה.
ידוע - מחזק ה"חפץ-חיים" זצ"ל את דבריו - ששבעת ימים בשבוע מרמזים לשבעים שנה, כל יום לעשר שנים, וכשהגיע לחמישים שנה, הוא רמז שכלו אצלו החמישה ימים ומתחיל היום השישי, שהוא קרוב לשבת.
ואיתא בגמרא, שביום השישי מצוה לקום בבוקר להכן כל צרכי-שבת. וכך גם, משהתחילו הימים שאחר החמישים, צריך להסיר מעצמו ענייני העולם, שהוא רמז לימי החול, ולזרז עצמו ביותר בתורה ובמעשים טובים, שיהא מזומן בידו ליום שכולו שבת.

חשבון נפש על השנים שעברו
ה"כתב סופר" זצ"ל נהג מנעוריו, לסיים מסכת בכל שנה, ביום הולדתו. כשהגיע לשנתו החמישים וארבע, שהה אז הכתב סופר בעיר פעסט, וציוה למשמשו שלא יניח לשום אדם להיכנס אצלו כל אותו היום.
והנה, הגיע רב אחד מתלמידיו הגדולים, שהיה גם מקורב למשפחתו, וכשנכנס אצלו, מצא את הכתב סופר גועה בבכי. הלה השתומם על המראה ושאל: "רבינו, מפני מה אתה בוכה?"
השיב לו: "דע תלמידי החביב, היום הוא יום אשר בו נולדתי, והרי אני בן נ"ד שנים, ואני עושה חשבון נפש, במה עסקתי כל אותן השנים, במה בליתי עתותי היקרים בלא תכלית הרבה. אין בי לא תורה, ולא חכמה, ולא צדקות, ולמה לא אבכה על בילוי ימי אשר אינם חוזרים, ויש לי לבכות מאין הפוגות...
כשמוע התלמיד את דברי רבו, בכה גם הוא. כי אם בארזים נפלה שלהבת - ה"כתב סופר", אשר כל ימיו לא עסק אלא בתורה, עבודה, וגמילות חסדים, הוא בוכה ודואג על שנותיו - מה יענו אזובי הקיר, אשר באמת בילו שנותם בבהלה?! ("חוט המשולש").

כאשר מגיע אדם לגיל שישים - ערכו יורד
"ואם מבן ששים שנה ומעלה... והיה ערכך חמשה עשר שקל" (ויקרא כז, ז) זכה הגה"צ רבי ישראל מימואן זצ"ל, מחכמי פאס שבמרוקו, לתורה ולגדולה.
שנה אחת החל לבנות בית בחצרו, ולאחר שבועות אחדים הפסיק את בנייתו.
תמהו בני הבית מדוע הפסיק את הבנייה. לאחר הפצרות רבות נאות לספר להם.
פתח את החומש וקרא את הפסוק: "ואם מבן שישים ומעלה... והיה ערכך חמשה עשר שקל". והסביר: "הנה, כאשר מגיע אדם לגיל שישים - ערכו יורד. אף אני הגעתי לגיל זה, ומה לי כי אתעסק בענייני העוה"ז? מוטב שאמשיך לעסוק בתורה, ואכין נכסים, שרב יהיה ערכי לעוה"ב".

"כבר הכנתי דירה לעצמי שמה"...
"האדמו"ר מאוז'ורוב, רבי משה יחיאל אפשטיין, היה גר בדירה מצומצמת בתל-אביב, ואמנם בדירה זו היה מרוצה עד מאד. הוא סירב להחליפה בדירה מרווחת יותר. גם בית-מדרשו נקבע באחד החדרים שבאותה דירה, וכשאחד ממעריציו, אדם עשיר בשם ר' נטע פרנס, ביקש לבנות עבורו בית מפואר עם מקווה ובית-מדרש צמוד לו, האדמו"ר סירב. הוא הגיב בבדיחותא ואמר: כתוב בתהלים: 'בית ישראל ברכו את ה'', 'בית אהרן ברכו', 'בית הלוי', ואילו ביראי ה' לא נאמר 'בית', כי ליראי ה' אין צורך בבית...
"ובהזדמנות אחרת, כשאחד מבני משפחתו הירבה לבקש ממנו שיסכים לעבור לדירה מרווחת וגדולה יותר, השיב ואמר: 'כשאדם עובר מדירה לדירה, עלול הוא לעבור כליל מעולם-זה'.
"ובהזדמנות שלישית, כשהלכו החסידים שלא בידיעתו וסיכמו עם קבלן מסויים משכניו לבנות עבורו חווילה מפוארת עם בית-מדרש בלב העיר, כיוון שנודע לו מהדבר קרא לו לאותו קבלן ואמר לו, כי אינו מסכים. הוא היטה אצבעו כלפי שמים ואמר: 'כבר הכנתי דירה לעצמי שמה, כי זה כמה נכסוף נכספתי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו...'" ("בלבת אש").

"הגיעה השעה שתאמר די לבקשת עולם הזה"
"פעם בא מישהו לשאול מרבי יהודה צדקה עצה ותושיה בענייני מסחר ועסקים: היכן להשקיע את כספו? יש לפניו שתי אפשרויות, שתי הזדמנויות, בכדי לעשות חיל.
והשאלה היא: באיזו מהן יבחר?
"הקשיב רבינו לדברי האיש רב-קשב, והבין מתוכם, שמדובר בעסקים גדולים ובסכומי-עתק אשר בלי ספק יטרידוהו ראשו-ורובו יומם ולילה, מבלי שישאר לו פנאי לקבוע עתים לתורה ולשאר חפצי שמים.
"נענה ואמר לו: 'מדבריך הבנתי שיש בידך הרבה ממון ורכוש, שיכולים להספיק לפרנסה כל החיים, אם-כן אמור לי: מדוע הנך חושב בכלל לטרוח עבור עולם שאינו שלך? וכי עוד לא הגיעה השעה שתאמר די לבקשת עולם הזה? כלום לא מוטב שתשקיע את כל חייך בעסק התורה, משנה וגמרא, הלכה ואגדה, מצוות ומעשים טובים, שזו ההשקעה הבטוחה והטובה מכל!'" ("וזאת ליהודה").

סופו שיניח כספו וילך לעולמו
בזוהר הקדוש מובא: "ברנש אזיל בהאי עלמא וחשיב דדיליה הוא לדרי דרין" (אדם הולך בעולם הזה וחושב ששלו הוא לדורי דורות).
סיפר הגרא"א דסלר זצ"ל: "ובעיני ראיתי זקן אחד, כבן שישים, למדן ובר דעת, עשיר גדול שלא היו לו בנים. הלה חשב לקנות בית מפואר וחזר בו לאחר שהובהר לו שהבית עומד למכירה למשך ששים ותשע שנים בלבד. ונימוקו עמו: היאך אשקיע את כספי בדבר הקנוי לי לזמן קצר.
"שאלתי לנפשי", אומר הרב דסלר, "וכי הכסף קנוי לו לזמן ארוך יותר? הרי גם אם יחיה מאה ועשרים שנה, סופו שיניח את כספו וילך לעולמו

פרק ג - זיקנה ושיבה
"אל תשליכנו לעת זיקנה"
הגה"צ ר' נח פאליי זצ"ל סיפר, שפעם אחת הזמינו את הגה"צ המפורסם ר' איצ'ל פטרבורגר (הגרי"ב) זצ"ל לומר שיחה מוסרית בבית המוסר דקובנה בשלהי חודש אלול, ור' איצ'ל נענה ובא. אחרי השיחה אמרו כמה פרקי תהלים ואחריהם את פסוקי "שמע קולנו" שבסוף הסליחות, כמקובל.
כאשר הגיעו לפסוק "אל תשליכנו לעת זיקנה" הפסיק רבי איצ'ל לפתע, וחזר לדבר בפני הקהל. בדבריו הביא משל נוקב שנלקח מהמציאות, על פי מעשה שהיה ברוסיה. כתוצאה מכך היתה התעוררות גדולה מאד, כל הקהל געה בבכי, ושלושה מתוך השומעים אף התעלפו.
בדבריו סיפר ר' איצ'ל על אכזריותו הנוראה של הצאר ניקולאי שהיה מגייס חיילים לשירות צבאי בכפיה ברוטאלית שלא היתה כדוגמתה. לפיכך לא היה זה פלא שרבים מבני הארץ היו משתמטים מן השירות, בורחים ומתחבאים מפני שלוחי הצאר.
אוי ואבוי היה למי שנתפס בעוון עריקה מהצבא, או למי שהשתמט לגמרי מלהתייצב לשירות הצבאי. אחד כזה היה נשלח מיד לגלות בסיביר הרחוקה, שם היה מתענה וסובל שנים ארוכות ממחסור באמצעי קיום הכרחיים ומהקור הגדול והמקפיא.
יום אחד הוציא הצאר כרוז, ובו פנה אל כל בני העם הרוסי. בכרוז הודיע הצאר שהוא נותן הזדמנות חד-פעמית לכל המשתמטים מהשירות הצבאי, לבוא ולהתגייס מרצונם החפשי. אם יעשו זאת תוך הזמן שנקב, תוענק להם חנינה והם לא ייענשו בגין ההשתמטות.
ואכן הכרוז פעל את פעולתו. עשרות אלפי בני אדם, צעירים, מבוגרים ואף זקנים התייצבו בלשכות הגיוס. הפקידים ערכו מיון קפדני, ריכזו את כל הצעירים ורשמו ומיינו אותם. ואילו את המבוגרים השאירו בקבוצה נפרדת, ולאחר מכן הם הובלו לבית המשפט.
מאליו יובן שהללו התרעמו מאד על הפרה בוטה כל כך של הבטחת הממשלה שלא יאונה להם כל רע. ואף את טענתם זו העלו אמנם בבית המשפט.
ברם, השופט חייך לעומתם חיוך של נצחון והשיב להם: עליכם להבין ששונה יחסנו אל הצעירים מאשר אליכם. הצעירים הללו, אשר זה עתה נרשמו ומויינו וזהותם ידועה היתה לשלטונות, יגוייסו לצבא בבוא העת ובזה יכופר להם עוון ההשתמטות והעריקה.
אולם אתם הזקנים, איזו תועלת תצמח לנו מכך שנשחרר אתכם, הלא זקנים אתם ובמה תשלמו למדינה את אשר החסרתם כל השנים, ובמה תכפרו על עוון השתמטותכם?! אי לכך, רק במשפט תיפדו ותפרעו עתה את החוב שלכם! המשיך ר' איצ'ל ואמר: כך אומרים אנו: "השיבנו ה' אליך ונשובה". כאשר אומר זאת אברך צעיר לימים, הרי שיש בכך תועלת, שכן הוא יגדל ויהיה לאיש. אבל מבוגרים וזקנים - מה עוד יכול לצמוח מהם?! לכן מתפללים אנו ומבקשים: "אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו"!

מעלת "הלומד זקן"
בספר דרשותיו מביא הגאון בעל ה"דבר אברהם" שיחה נאה מידידו הרה"ג רבי נחום אלפער זצ"ל שדרש בפני באי בימים, וכדלקמן: במסכת אבות (ד, כ) מובא: "הלומד ילד דומה לדיו כתובה על נייר חדש; והלומד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק".
בפשטות, מתכוון התנא להדגיש את מעלת "הלומד ילד" על "הלומד זקן" מצד מהירות הלימוד וקליטתו. אולם דווקא מעלתו של הלומד ילד, עלולה להיות חסרונו.
כי אמנם הלימוד נקלט מהר יותר וטוב יותר, אך מאידך יתכן שרצונו ישתנה ויתחלף ללימוד אחר, ואז ימחוק את הכתב הראשון ויכתוב כתב אחר על הנייר המחוק.
אבל "הלומד זקן", שדומה "לדיו כתובה על נייר מחוק", כי לימודו נקלט אמנם לאט יותר וקשה יותר, אך מאידך סביר להניח שיישאר קבוע, לפי שבנייר מחוק קשה מאוד למחוק שנית ולכתוב אחרת.

"איזהו חכם - הרואה את הנולד"
ה"חפץ חיים" מספר על סוחר גדול שהיה טרוד במסחרו מבוקר עד ערב. מרוב טרדותיו לא היה לאיש זמן להתפלל בציבור וכמו-כן לא נותר לו הרבה זמן במשך היום והלילה לקביעת עתים לתורה.
חלפו השנים ושיער לבן החל מבצבץ בזקנו, כוחותיו נדלדלו, והוא החל לחוש כי קיצו קרב ובא, ולא רחוק היום בו יצטרך ליתן דין וחשבון על מעשיו לפני מלך מלכי המלכים. אי לכך, החליט כי עליו להכין צידה לדרך, ולצורך זה עליו לשנות את סדר יומו. מאותו יום ואילך הלך בכל יום לבית הכנסת לתפילת שחרית בציבור. אחר התפילה נשאר במשך שעתיים בבית המדרש כדי ללמוד, ואחר-כך הלך לחנותו.
כאשר הגיע לחנות, לאחר שהייה של כשלש שעות בבית הכנסת ובבית המדרש, שאלה אותו אשתו בתמהון לפשר איחורו, והוסיפה ואמרה לו: "הלא ידעת כי בשעות אלו החנות הומה סוחרים הממהרים לדרכם, ומה לך כי התמהמת מלבוא?". התחמק הבעל מלהשיב לה, רק זאת אמר לה, שהיה טרוד בענין חשוב מאד ונאלץ היה להתעכב.
וכך במשך כמה ימים היה מאחר מלבוא לבית המסחר, ובכל פעם התחמק מלספר לאשתו היכן היה.
בוקר אחד פקעה סבלנותה של האשה, וכאשר ראתה ששוב הוא משתהה מלבוא לחנות, יצאה לדרך כדי לחפש אחריו ולברר פעם אחת ולתמיד להיכן הוא נעלם בכל בוקר.
מה רבה היתה תמיהתה וכמה גדול היה קצפה, כאשר נתברר לה שבעלה נמנה בשעות אלו עם חובשי בית-המדרש. היא מיהרה לשים פניה לעבר בית המדרש, ואכן ראתה במו עיניה את בעלה יושב רכון על הספרים והוגה בתורה. מיד הרימה קול גדול ואמרה: "מה אתך? האם יצאת מדעתך?! הלא החנות מלאה קונים ואתה יושב כאן ולומד?! לא איכפת לי ההפסד שהנך גורם לנו, אבל כלום אפשר לגרש לקוחות קבועים מהחנות, בשעה שמכל עבר ישנם סוחרים המתחרים בנו"! ענה בעלה ואמר לה: "שמעי נא רעייתי ועני לי מה היית עושה אילו בוקר אחד היה בא מלאך המוות ואומר לך שהגיע זמני להפטר מן העולם, כלום היית יכולה לומר לו שאין עתה פנאי לכך, הואיל והחנות מלאה קונים? בוודאי לא היית יכולה לומר זאת. אם-כן מהיום ואילך חשבי בכל בוקר בשעות שאני נעדר מהחנות, כאילו נלקחתי על ידי מלאך המוות, ומה איכפת לך שאחרי שעה או שעתיים אקום לתחייה ואבוא לעזור לך בחנות".

גיל הזיקנה - גיל ההכנה
רבי חיים יצחק פופקא שזכה לשמש את הb>"חפץ חיים" רבות בעת לומדו בישיבתו בראדין, סיפר את העובדה המרטיטה דלהלן לה הוא היה עד ראיה: "פעם אחת הגיע רבי לייב שהתגורר בוורשא לבקר את אביו, בעל ה"חפץ חיים", ובתום ביקורו נפרד מאביו הגדול והלך לדרכו.
"לאחר שיצא, ביקש הח"ח מהבחור חיים יצחק פופקא הנ"ל שיקרא אליו בחזרה את בנו, וכשקרא לו ורבי לייב שב על עקבותיו ונכנס אל בית אביו בשנית, נטל הח"ח את בנו בידו והכניסו לחדר פנימי בבית כשהוא סוגר את הדלת אחריהם.
"כמובן שסקרנותו של הבחור חיים יצחק גברה עליו מאוד, לדעת מה הם ידברו שם בסתר, וכיון שכך התאמץ והצליח להציץ לחדר.
"לתדהמתו, רואה הוא את החפץ חיים תופס בזקנו של בנו רבי לייב ואומר לו כהאי לישנא: 'אנחנו הרי כבר שני אנשים זקנים, "אלטע לייט", וצריכים להתכונן לעולם הבא...' והזכיר לו את הנאמר ב"תנא דבי אליהו" ששואלין לאדם בשעת הדין: הקרית ושנית וכו' ובוחנים אותו. ואם אינו יודע הרי הבושה והכלימה גדולים מאוד, ואם כי כתוב שם בתנדב"א, שאם האדם שכח מה שלמד מזכירים לו את מה שלמד, אולם בכל זאת - אמר לו הח"ח - זה גופא בושה שצריכים להגיע למצב הזה שיזכירו לו...
"ולכן, אמר הח"ח לבנו, הבה ונקבל שנינו על עצמינו כעת להתחיל לחזור משניות...
וביקש שיתן לו בנו תקיעת כף על כך!!! "אמנם בנו רבי לייב חשש להתחייב, כי אולי יהיו עיכובים שונים שיפריעוהו ולא יוכל לעמוד בזה, אולם מכל מקום נפלא מאוד להתבונן, מה היו מחשבותיו והרהוריו של מרן הח"ח - 'צריכים להתכונן לעולם הבא'..." ("מאיר עיני ישראל").

זיקנה - אחת מהתחנות האחרונות
שגורים היו על פיו של רבי יהודה יהושע חיים צדקה, ראש ישיבת "פורת יוסף", דברי הגמרא (ברכות ו, ב): "כל הקובע מקום לתפילתו - אלוקי אביו בעזרו, וכשמת אומרים עליו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו".
ועל דברים אלו תמה: "וכי בשביל מצוה יחידה זו - קביעת מקום לתפילה - זוכה להיקרא עניו וחסיד?
אלא 'תפילה' היא כינוי לכל דבר שבקדושה, והכוונה, אם האדם מתייחס לעניינים הרוחניים כאל דבר הקבוע ולענייני העולם הזה כאל חפצים עראיים, הבטחתו, ודאי שיתעלה דרגה בתר דרגה, עד שיזכה להיות עניו וחסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו. מה שאינו כן, במי שמתייחס לעניינים הרוחניים באופן ארעי בעלמא.
"והיה נושא את משלו באותו ענין: לבני אדם העושים דרכם בתחבורה הציבורית.
שיש מי שיורד מן האוטובוס מיד בתחנה הראשונה, יש מי שממשיך ונוסע הלאה ויורד בתחנה שניה, ויש מי שיורד רק בתחנה הסופית. כאן יורדים כל הנוסעים עד האחרון שבהם. אף אחד אינו נשאר בתוך האוטובוס. ואין טעם לשאול, מדוע פלוני ירד בתחנה ראשונה, ומשנהו ירד בשניה, הלא עוד היו יכולים ליסע הלאה? שכן כל אדם יש לו מחוז-חפץ משלו, וכל נוסע בבואו אל המקום המיועד לו, השלים את נסיעתו - ויורד.
"הנמשל הוא העולם הזה. נוסעים בו בלא שום הפסקה, יומם ולילה, חדשים ושנים. ויש מי שיורד בתחנה מוקדמת, היינו שנפטר בגיל צעיר. יש הממשיכים עד לתחנות המאוחרות, היינו עד זיקנה ושיבה. אבל בסופו של דבר אף אחד אינו נשאר ב'אוטובוס', זה העולם הזה. ואין טעם לשאול, מדוע פלוני ירד בתחנה מוקדמת, ופלוני בתחנה מאוחרת, כי הכל נעשה בחשבון, וכל אחד יורד בתחנה המיוחדת שנועדה בשבילו. אף אחד אינו נשאר פה לחיות לנצח.
"כללו של דבר: חייבים לזכור, כי האי עלמא אינו מקום של עמידה, אלא בכל רגע מתקדמים לקראת יום המיתה, שהוא כעין 'התחנה הסופית' בחיים (כלשונו של התנא בפרקי אבות פ"ד: 'ולאן אתה הולך', לשון הווה, לרמוז שבכל רגע ורגע האדם הולך ומתקדם לקראת הסוף). ואשרי מי שאינו מסיח דעתו ומתכונן כראוי לקראת יומו האחרון עלי חלד" ("וזאת ליהודה").

היצר לא שובת גם בימי הזיקנה
בתלמוד ירושלמי (שבת א, ג) מסופר: מעשה בחסיד זקן אחד שהיה יושב ושונה: "אל תאמן בעצמך עד יום זקנותך" - במקום: "אל תאמן בעצמך עד יום מותך". חסיד גדול היה אותו זקן, והרגיש בעצמו שכבר אין לו שום שייכות לענייני העולם-הזה.
התרעמו עליו בשמים, וכדי לאלפו בינה וללמדו לקח, נתנו רשות ליצר-הרע הרוחני - והתחפש לאשה יפת-תואר וכך נכנס לחדרו של אותו זקן. כיון שנשא הזקן עיניו לדמות שנכנסה לחדר, דיבר עמה דברים שאינם ראויים לחסיד כמותו.
תיכף התחרט החסיד על מה שעשה והיה לו צער גדול עד כדי כך שמוטל היה בסכנה מחמת צערו. ריחמו עליו בשמים, ונצטוותה אותה הרוח להפסיק את שליחותה. התגלתה לו ואמרה: דע לך, כי שלחו אותי מן השמים ללמד אותך שלא תגרוס עוד: "אל תאמן בעצמך עד יום זקנותך" אלא "עד יום מותך".
עד יום מותו - מדגיש הגר"א לאפיאן זצ"ל - אל לו לאדם להיות בטוח בעצמו.
עליו לבקש רחמים שיעזרהו ה' יתברך שלא יכשל, חלילה. וכמו שהביאו חז"ל (קידושין ל, ב) את הפסוק (תהילים לז, לב): "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו". כלומר "רשע" זה - הוא היצר-הרע - אינו מסתלק משום איש, ואינו מתייאש אף מן הצדיק הגדול ביותר. הוא אורב לו בזמן ובמקום המתאים להכשילו. נצחונו עליו אינו מובטח, כי קשה הוא מאוד ורק "ד' לא יעזבנו בידו".
ולא רק ביום מותו, אלא גם כששוכב במיטתו ויודע שבעוד רגעים מספר יפח את נשמתו ויניח הכל כאן, וילך ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, הקב"ה - גם אז צריך רחמים מרובים, ולבקש העזר מד', שלא יפול במכמורת היצר.

אותו יצר רק בלבוש אחר
מספר רבי יעקב ניימן: מו"ר רבי יחיאל מרדכי גארדאן מלומז'א סיפר לי, שכשלמד בסלבודקא הלכו תלמידים בתענית אסתר לשמוע שיחה מוסרית מהגה"צ רבי נפתלי אמסטרדם.
באמצע שיחתו שם מטפחת על פניו ובכה, ואמר: אני מקנא בכם שהנכם צעירים, יש לכם יצה"ר ויש לכם במה לעבוד את השי"ת, אני זקן ואין לי במה לעבוד את השי"ת.
ובכה הרבה מאד ע"ז.
כאשר סיפר זאת לחותנו, רבי אליעזר שולביץ, אמר לו, כי מפי הסבא מקלם, רבי שמחה זיסל, לא היו נשמעים דיבורים כאלו, מפני שהשריש במאמריו שגם זקן יש לו יצה"ר כמו צעיר. אמר פעם על זקן אחד בן שבעים שנה, שרואה בו את היצה"ר שהיה בו בהיותו בן ג' שנים, רק בלבוש אחר. אם האדם אינו עוקר את היצה"ר בנערותו, נשאר בו היצה"ר עם כל מדותיו הרעות גם בזקנותו.

צא ולמד מפרשת "יפת תואר"
מפרשת יפת תואר אפשר להפיק לקח מאוד חשוב, והוא, שהיצר הרע אינו מניח גם לגדולי הצדיקים, ובא אליהם בתביעות הניראות, לכאורה, ככאלו שאינן מתאימות לדרגתם ולמצבם הרוחני.
שהרי איזה סוג אנשים מעם ישראל יצא למלחמה? הלא היו אלה המדקדקים ביותר במצוות, שלא שחו שיחה בטילה בין תפילה של יד לתפילה של ראש וכו', ואם כן היאך יעלה על הדעת שהם יגיעו למצב שבו התורה ניצרכת להתיר להם יפת תואר?
הרי לנו שאף אחד אינו יכול לסמוך על עצמו, גם בגיל זקנה ושיבה, ויש לשמור על עצמנו מטענות היצר הרע ותביעותיו, ולהזהר מהעורמה היתירה שנזרקה בו.

חמדת הממון רבע שעה לפני הפטירה
סיפר הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל ("לב אליהו" פרשת צו): מעשה אירע בעיר אחת. איש נכבד מאוד שהיו לו מעלות רבות, כשהגיע למידה של חמדת ממון - שהיה שקוע בה - איבד את כל הנכבדות שלו. וכלל גדול הוא, שכל מידה רעה שבאדם, אם אין האדם עמל לשרשה, הריהי מתלווה עמו עד קברו.
והנה, האדם הנכבד הזה חלה ונטה למות. באו חבריו להיפרד ממנו. כשעמדו סביב למיטתו, ראו האנשים שהוא מדבר בלחש. הבינו שרוצה לומר דבר-מה. היטו אזנם ושמעוהו אומר: מרגיש אני כי קרב קצי ועוד מעט ואינני. ובכל-זאת, אם אחד יתן לי כעת כסף, לא אמנע מלהושיט את ידי ולקחת את הכסף ולשימו תחת הכר.
לא חלפה אלא רבע שעה, יצאה נשמתו והלך לעולמו.

מדוע סירב ה"חפץ חיים" לרכוש מכשיר שמיעה ומשקפיים
על ה"חפץ חיים" מסופר, שכאשר היה בגיל מבוגר מאד ושמיעתו כבדה עליו וגם ראייתו לא היתה בטוב, ביקשו בני ביתו לרכוש עבורו מכשירי שמיעה ומשקפיים.
הח"ח סירב בכל תוקף, והסביר את סירובו בכך שאינו רוצה להכשל בשמיעת לשון הרע ובראיית דברים אסורים.
אותו צדיק יסוד עולם, שמסר את נפשו לתיקון ענייני לשון הרע בעולם, ונזהר מאיסור זה כל ימיו, האם גם הוא צריך לחשוש בגיל תשעים שמא יכשל בלשון הרע, או בראיית דברים אסורים?! הוא-עצמו, ה'משנה ברורה', הורה לנו שיש לחשוש.

נשכה את חוטם אחותה לפני... צאת נשמתה
מספר הגר"א לאפיאן זצ"ל ("שביבי-לב" בסוף "לב אליהו" בראשית, על-פי "כצאת השמש בגבורתו" ח"ד מסתה"מ): "יודע אני מעשה שהיה. שתי אחיות נפלה ביניהן מריבה, והיו שונאות זו לזו ולא יכלו לדבר לשלום. לימים הגיעה שעתה של אחת האחיות להיפטר מהעולם. היא התחילה לסדר את ענייניה וחשבונותיה האחרונים עלי-אדמות, והנה היא מוצאת כי עדיין חשבון אחד יש לה לסדר, והוא הריב עם אחותה. היא ביקשה שילכו ויקראו בשמה את אחותה שתבוא אליה להיפרד ממנה.
היא, כששמעה שאחותה עומדת להסתלק מן העולם, הבינה יפה כי האחות רוצה להתפייס עימה ברגעים האחרונים, ולסיים את הסכסוך שביניהן בטרם תעבור לעולם האמת, מקום שעליה למסור דין וחשבון.
ואכן מיד נחפזה והלכה לבית אחותה החולה האנושה. כשהתקרבה למיטת החולה, רמזה לה שתתקרב יותר. לקחה החולה את ידי אחותה ומשכה אותה, כדי שתתכופף אליה. היא חשבה שאכן בוודאי רוצה היא לנשקה ולהתפייס עמה.
"והנה... חגרה החולה את שארית תמצית כוחותיה, פתחה פיה ונשכה את חוטם אחותה עד זוב דמה, ואמרה בשמחה ובסיפוק נפשי עמוק: כל ימי הייתי מצטערת מתי תבוא זאת לידי ואקח נקמתי ממנה, אך לא עלתה בידי, אבל עכשיו שזכיתי לכך אני מתה במנוחת הנפש, רגועה ושלווה, כי נקמתי ממנה לפחות קצת נקמה...
"אוי ואבוי, לאיזה מצב עלול להגיע אדם שלא מרסן את מידותיו הרעות מהתדרדרות. כי רגשי הנקימה והנטירה יפעלו בו עד יציאת נשמתו, עד דכדוכה של נפש...".

"מוציאין את האדם מן העולם"
את דברי המשנה במסכת אבות (ד, כא) "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" פירש הגאון רבי מאיר רובמן זצ"ל ("זכרון מאיר" מאמר קפב) באופן זה: הקנאה, התאווה והכבוד מסוכנים כל-כך עד שנדבקים אל האדם ומלווים אותו עד המוות. וזהו "מוציאין את האדם מן העולם".
הוסיף הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל (חו"מ, רסז): "את האדם", כלומר, אפילו האדם הגדול אם יש בו המידות הללו, אזי הן מוציאות אותו מן העולם.

תאוות הכבוד ללא גבול וללא קיצבה
זמן קצר לאחר שנתמנה הגרי"ל חסמן זצ"ל כמשגיח רוחני בישיבת "חברון"
התקיימה אסיפה סוערת בביתו של אחד מגדולי-הדור. בתוך דבריו אמר מארח האסיפה: "...תבינו, אין כאן שאלה של כבוד... וכי אדם זקן לאחר גיל השבעים עוד ירצה בכבוד?!...
מיד כשגמר את משפטו זה, קם הגרי"ל חסמן זצ"ל ואמר בתקיפות: "ואני אומר, כי המתאווה לכבוד קודם שהגיע לשבעים שנה בגבול וחשבון, הרי לאחר גיל השבעים, יתאווה הוא לכבוד בלא קיצבה, בלא סוף, בלא חשבון!" (על-פי ההקדמה ל"אור יהל").
סח הגאון רבי משה רייז זצ"ל, מתלמידי ה"סבא" מנובהרדוק זצ"ל: בקובנה הלך לעולמו אחד מנכבדי ועשירי העיר שירד מנכסיו ונתרושש עד כדי ככר-לחם. בני-העיר שליווהו היו מתייפחים ומקוננים: האיש, הלא מת מרעב! העיר על כך הגרי"ס זצ"ל:
"אין אדם מת מרעב אלא מן הכבוד". אילו היה מתגבר ומבין לנפשו שהגיע למצב של 'הכרח שלא יגונה' והיה פושט ידיו - לא היה מת מרעב.
הכבוד הוציא אותו מן העולם! ("המאורות הגדולים" ערך רבי ישראל מסלנט, אות יא).
כך אמר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: "כידוע בשעה שנחלש אצל אדם אחד החושים, מיד מתחזק כנגדו חוש אחר. אם-כן, לעת הזקנה כשהתאווה נרפית - מתחזקת במקומה רדיפת הכבוד..." ("שיחות מוסר" תשלב, קעט).
רבי מנחם מנדל מקוצק אמר: "לעת זקנתו של אדם כאשר מסתלקות ממנו כבר כל התאוות - עיקר עבודת יצר הרע עליו, הוא כבוד וגאווה..." ("שם משמואל").
מעשה באחד מוותיקי החסידים שבא לרבי חנוך העניך הכהן מאלכסנדר ויאמר לו: ב"ה התגברתי על היצר ועתה ברצוני להתנהג בחסידות.
צחק הרבי ואמר: לו היה לך כוח בגופך היית ממשיך וחוטא, רק עתה לעת זקנותך עבר היצר מ"תאוה" ל"כבוד וגאווה".
ויש להמליץ בזה את הפסוק: "ונגד זקניו - כבוד", מה שעומד כנגד הזקנים לשטן בעבודת ד' - כבוד.
פעם ישב רבי זאב מסטריקוב בגסיסתו של זקן קוצקאי. הרכין הרבי עצמו ולחש לגוסס: תאמר לי, האם יצר-הרע עדיין שולט בך? נענה הזקן הפיקח בשארית כוחותיו ויען: כן, היצר משדל אותי לומר "שמע ישראל" בדביקות כזו שיאמרו לאחר פטירתי: נשמתו של פלוני יצאה בדביקות ובטהרה בדיוק באמירת "אחד"...
(על-פי "לענווים יתן חן" ח"ג מסתה"מ).

משל לפצצה איומה
כה סיפר מוהר"א קורזנר על b>הגר"א לאפיאן זצ"ל (מובא בפתיחה לספרו "לב אליהו"
בראשית, עמוד 13): "וכעת אספר דבר שקרה בעת שנפגשתי איתו בארץ הקודש בשנת תשי"ח. אז היה משפיע רוחני בישיבת כפר חסידים ושהיתי שם כמה ימים, והוא הזמין אותי לישון איתו בחדרו.
"ויהי בבוקר יום אחד נתעוררתי מוקדם, והנה אני רואה את הגה"צ מוה"ר ר' אליהו ז"ל עומד ליד החלון ומדבר כאילו אל עצמו ובלחישה כדי שלא להעיר אותי משינתי. הטיתי אוזני ושמעתי כיצד הוא חוזר פעם אחר פעם על הפסוק: "לא תביא תועבה אל ביתך". תמהתי, מה פשר שינון הפסוק הזה בעת בוקר מוקדמת?
"קמתי ממטתי ושאלתי אותו במחילה מכבודו שיואיל לומר לי פתרון דבר זה. ויען ויאמר: "אהה, כי עוררתי את כבודו מהשינה". השבתי לו כי הייתי ער מכבר, אך הטיתי אוזני ושמעתי את הדברים ומבקש אני ממנו לומר לי את פישרם.
"נענה ואמר לי: "יודע כבודו כי אנו הולכים עוד מעט להתפלל בישיבה. מקומנו בישיבה בכותל המזרח, ובני הישיבה מכבדים אותי בהכנסי להיכל הישיבה בקימה ואף ממתינים לי אחרי קריאת שמע ותפילת "שמונה עשרה". יש אם כן לחשוש שמא חס ושלום תיפול גאווה בלב.
"ואף כי לא שייך בזה להכשל בגאווה ממש, מכל מקום לגבהות לב יש לחשוש.
והרי נאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז). והאי "כל" לרבות בא, כלומר: כל גבה לב, אפילו בכגון דא - במי שנתמנה למשפיע בישיבה וכדומה, לזה שאי אפשר אחרת וגבהות לב דמצווה ייקרא. ויתכן אף שבכהאי גוונא נאמר להיפך: "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב, יז), מכל-מקום מי יכול לשפוט ולומר שלא נתערבה בי חס ושלום גבהות לב שאינה של מצוה, וממילא נעשה האיש הזה כמי שנאמר עליו: "תועבת ה' כל גבה לב" רחמנא ליצלן?! האיך יוכל רב כזה להשפיע על התלמידים?! זו היא הסיבה מדוע הנני משנן פסוק זה של "ולא תביא תועבה אל ביתך".
"בשומעי דברים אלה התפעלתי מאד ומרוב התרגשותי אמרתי לו בתמיהה: 'כבוד ר' אלי', האם אנשים זקנים כמונו היום שבורים ורצוצים בגוף ובנפש, יש לנו עוד לחשוש שמא ניפול בגאוה?' "ויפן אלי ויאמר: 'מה השאלה? משל למה הדבר דומה לפצצה איומה שמונחת בפינה או בתוך אולם גדול מזה כמה שנים ובמשך זמן זה חלפו לידה אלפי בני אדם ולא התפוצצה, האם משום כך אין כבר סכנה שמא תתפוצץ עוד'?!"

תעלולי היצר
במסכת סנהדרין (קב, א) מספרת הגמרא: "תפסו הקב"ה לירבעם בבגדו. אמר לו: 'חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן'. אמר לו: 'מי בראש?' אמר לו: 'בן ישי'.
אמר לו: 'אי הכי, לא בעינא!'".
והדברים טעונים ביאור: הרי הקב"ה אמר לירבעם שלעתיד לבוא יטייל עמו בגן-עדן, והרי שם, בעלמא דקשוט, אין המידות הרעות פועלות, ואם-כן לא יחוש בחסרון הכבוד אם לא יעמוד בראש - ומדוע אמר 'לא בעינא'?! התירוץ הוא, כי זהו כוח הגוף - הגם שיודע הוא כי למחר לא ישלוט עליו יצר-הכבוד והיום איננו מחוסר כבוד, אולם עצם הידיעה העכשווית שהוא אינו בראש אינה מניחתו - - -".

מלחמה ללא הפסקה
בספר "מופת הדור" מספר תלמיד הג"ר יחזקאל לוינשטיין זצ"ל על רבו, שהיתה בו רעננות והתחדשות מתמדת עד זיקנה ושיבה, ונתקיים בו הפסוק: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה"... עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". כל תפילותיו היו מתוך התחדשות מיוחדת. כל שיחה היתה מאורע מיוחד. כל יום היווה אצלו עולם חדש. לא הורגשה בו שיגרה בשום פרט מעבודת ה'.
ומוסיף התלמיד לספר: "כשבאתי לביקור מארצות הברית, אמר לי בשעת פרידתי: 'תזכיר לתלמידינו שהציווי "ובחרת בחיים" הוא ציווי תמידי ללא הרף. כסדר צריך להיות "בוחר" וכסדר צריכים לעלות! אי העליה הוא האסון הגדול ביותר לאדם! מי שאינו עולה בתמידות דומה למי שאיחר את הרכבת ונשאר עם מזודותיו בתחנה ולעולם לא יגיע לתעודתו. העליה התמידית ברוחניות היא הרכבת המובילה את האדם למילוי תעודתו בעולמו'".
עד זמן פטירתו ממש היה לומד ומתעלה ומתקדם בעבודת ה', ולא הניח עצמו למצב של שיגרה אף פעם. פעם אחת אמר בשיחה: "היצר אורב תמיד לפתחו של אדם ולא מניח לו לקבל את האמונה, על ידי שמשבשו בסברות מגוחכות ומשונות ביותר. כל מי שחי בהרגלו, אינו מרגיש כלל בתעלולי היצר בעניני האמונה. רק מי שעובד עם עצמו בעניני האמונה יכול להבחין ביצר שמנסה להפריעו כל הזמן".
וסיים את דבריו באמרו: "אינני צעיר (הדברים נאמרו בהיותו בן 38), הרבה דברתי בשנות חיי על אמונה ואף כעת אני רואה זאת ]שהיצר אינו מניח לקבל אמונה[. אם רק מניחים לו רגע אחד, כבר הוא מופיע עם בלבולי הדעת שלו. רק על ידי עמידה על המשמר מתוך עירנות מתמדת ממש, בלי מנוחה והיסח הדעת כלל, ינצל האדם מיצרו".

פרק ד - גבורות
פירוק השותפות
בספר תהלים (עא, טז) אומר דוד המלך ע"ה: "אבוא בגבורות ה' אלהים אזכיר צדקתך לבדך".
לכאורה, שואל הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, הדברים תמוהים: האם לפני שבא אדם לגבורות, אינו מחוייב להזכיר את צדקות השם?
הוא מותיב והוא מפרק: חז"ל במסכת נדה (לא, א) אומרים: "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה, אביו ואמו". מכח שותפות זו האדם חי באופן טבעי שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, אך לא יותר. משהגיע לגבורות, החיים שלו הם כל כולם מידיו של הקב"ה לבדו. וזה שהגיד אדוננו דוד המלך ע"ה: "אבוא בגבורות", כשאגיע לגיל שמונים ויותר, "אזכיר צדקתך לבדך", כי החיים בתקופה זו הם "נטו" מידיו של הקב"ה.

בגיל זה צריך גבורה יתירה
"בן שמונים - לגבורה" (אבות ה, כא)
בספר "בית אב" להגאון רבי אליקים שלזינגר שליט"א (פרשת וילך) מובא: "זכורני מהגאון הישיש ר"צ פערבער זצ"ל, כשכבר הגיע לגבורות מכמה שנים אמר לי: מה שאמרו 'בן שמונים - לגבורות', הפירוש להיות גיבור לכבוש את יצרו.
אל תחשוב שהיצר מתרפה ממני. אדרבה, הולך ומתגבר וצריך גבורה יתירה לעמוד כנגדו. כן היו גדולי-ישראל בדורות קודמים עוסקים כל ימיהם בעבודת העלייה.

גבורה רוחנית
בספר "מרביצי תורה ומוסר" (חלק ד, עמודים: מב, מג) מסופר: "לשיא גבורתו הרוחנית הגיע הגאון רבי יחיאל מרדכי גורדון זצ"ל, ראש ישיבת 'לומזה', בסוף ימיו, כאשר מלאו לו שמונים שנה, והוא מלופף ביסורין של אהבה למעלה מכוח-הסבל האנושי. קרוב לשלוש שנים שלימות חלה בסרטן, שחנק את גרונו, והיה מרבית זמנו מרותק לערש-דווי.
"גם בעת שתקפוהו לרבי יחיאל מרדכי מכאוביו בצורה חזקה, לא נשתנתה ארשת פניו האציליים. בכל מצב שהוא 'הלבין' את שיניו לאנשים שבאו לדרוש בשלומו ולשהות במחיצתו.
"בחודשים האחרונים, כאשר נודע ברבים שמצבו חמור וסכנה נשקפת לחייו, נכנסו כמה רבנים וראשי-ישיבות לבקרו בבית-החולים 'בילינסון' שאושפז בו. רבי יחיאל מרדכי צהל לקראתם, ביקש מאיתם לשבת, הירבה לחלוק להם כבוד וסיפר להם כמה מילין דבדיחותא, שטוב-טעם אופייני לשיחת חולין של תלמידי-חכמים עולה מהם.
כאשר יצאו המבקרים מחדרו, אמר אחד הרמי"ם הצעירים: 'מהתנהגותו נראה שאינו מבין את חומרת מצבו'. נענה אחד מהקשישים שבחבורה ונאנח: 'אדרבה, כאשר ראיתי עד-כמה הצהיל לנו פניו, והתאמץ לשמחנו, וסח עמנו בקלילות - הוברר לי כי אכן יודע הוא עד-כמה חולה-מסוכן הנהו, ורק בכדי למנוע מאיתנו צער נהג כפי שנהג'.
"וידע אותו רב קשיש, מבני גילו של רבי יחיאל מרדכי, חבר טוב מתקופת סלבודקה, את אשר הוא אומר. רבי יחיאל מרדכי הבין עד-כמה נרעשים וכאובים ידידיו, שבאו לבקרו, ובכדי למנוע מהם צער, עשה את הכל על-מנת ליצור רושם שהוא אינו יודע עד-כמה הוא חולה.
הנה נכנס אליו צורב צעיר - אחד מאלו שרואים לעצמם זכות גדולה להתאבק בעפר רגליו. רבי יחיאל מרדכי מבחין בחיוורון הנסוך על פניו של הבחור, שלא כתמול-שלשום, והוא מייעצו תיכף, בפנים מאירות, 'לשמור על הבריאות'.
'כשאדם חולה', הסביר בניחותא לתלמיד, 'הריהו נעשה מטרד לבריות. אנשים צריכים לטפל בו. יש כאלה שהדבר מצער אותם. אפילו את הקב"ה הוא מטריד, דורש ממנו שישלח לו רפואה שלימה, או שיחרוג למענו מדרכי הטבע. כלום יאה הדבר? כלום נאה הוא? שומה עלינו להיות בריאים'.
"משהבחין, כי התלמיד נבוך ומסתיר את מבטו מפניו, הבין לרוחו. הוסיף ואמר לו: 'לפעמים אדם צעיר מקלקל את בריאותו על-ידי שהוא דואג יותר מדי לבריאותו של אדם קשיש, זקן; והרי הבריאות לאדם צעיר, שעוד עליו לעמוד בכל נסיונות החיים, חשובה יותר מאשר לאיש זקן..."

"וסיב ובלה בה, ומינה לא תזוע'
האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל סיפר, מה ששמע מפי יהודי אחד ששהה במחיצתו של האדמו"ר רבי יחזקאל שרגא משינאווא בהושענא רבא, שמיני עצרת ושמחת תורה.
בימים קדושים אלו, ידועה היתה עבודת הקודש של הרבי. היו אלו שלושה ימים כמעט ללא שינה, עד שאפילו הצעירים לא יכלו לעמוד בעבודה זו. רבי יחזקאל היה אז זקן כבן שמונים שנה, ולאחר כל העבודה כאשר סיים את עריכת השולחן הטהור, אמר לגבאו: "אברהמ'לי, הוצא כל איש מעלי, כי חלש אני מאוד". מיד הוציא הגבאי את כולם, והרבי נכנס לחדרו.
היהודי מספר המעשה, שהיה אז צעיר לימים, הקדים להתחבא מתחת למיטתו של הרבי, ולתדהמתו הרבה ראה, שהרה"ק הוציא גמרא והתחיל ללמוד בקול גדול, בנעימה ובהתלהבות. היהודי שהיה עייף מאוד, לא החזיק מעמד, ונרדם. כשהתעורר, כבר האיר היום, וכאשר פקח את עיניו, ראה שהרבי עדיין יושב והוגה בתורה במרץ ובשקידה! מסופר על הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל ("שביבי אור", 7): "עד ימיו האחרונים והוא עטור זיקנה מופלגת, שאף לגדול ולעלות בתורה.
לימודו היה כלימוד נער צעיר החוזר על משנתו. בימיו האחרונים החל לחזור על מסכת עירובין. מפליא היה לראות את רבן של ישראל אשר כל רז לא אניס ליה, יושב ולומד דף גמרא בניגון שובה לב, תוך שהוא נהנה הנאה רוחנית שגיבה, כאילו הוא לומד זאת בפעם הראשונה".

עבודת המידות - ללא הפסקה
את מידת העצלות עקר רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, משגיחה של ישיבת פוניבז', בעל "אור יחזקאל", לחלוטין. אף בסוף ימיו בהיותו בן קרוב לתשעים, כשההליכה קשתה עליו, וביקש לעיין בספר, קם ממקומו וניגש לארון הספרים להביא את הספר הנדרש, למרות שלפעמים הוכרח להתכופף כדי להוציאו.
לא היה קיים אצלו המושג: "אם קשה, יהיה בלי זה", חלילה מלהתעצל. אם למען התועלת יש צורך בעשיית דבר מסויים, השתדל לעשות זאת בעצמו ולא להטריח אחרים שיעשו עבורו. וכן בכל שאר ענייניו, לא נתן למידת העצלות לגעת בו כמלוא נימה. כל ימי חייו עמד במצב הכן כחייל בקרב, ללא שהסיח דעתו מהמלחמה.
הוא נהג כל ימיו לא להשען על משענת הכיסא. תמיד ישב בלי להשעין את גבו (אולי מפני שבירת היצר, אולי כדי להתרחק מעצלות, ואולי כדי להיות באימה ויראה, ובוודאי שכל הטעמים נכונים).
גם בימיו האחרונים בעת שכוחותיו תשו מאד, לא הסכים לוותר על מנהגו זה. וכן, גם בעת שנסע באוטובוס או במונית ישב בלי להשעין את גבו.

הפסקת הלימוד מחמת חולשת הזיקנה - סכנה
שעון על נכדו ובידו מקל, נכנס ר' משה אל רבה של סלוצק, הלא הוא רבי איסר זלמן מלצר. הרב קם ממקומו למראה הישיש הנכנס אל חדרו והורה לנכד המוליך את סבו לקרב את הכסא לכבוד סבו. עד שהביא הנכד את הכסא גישש הישיש העיוור את דרכו והתקרב אל השולחן בעודו מניח שני ספרים עבי כרס לפני הרב.
רבי איסר זלמן התעניין לשלומו של האורח הקשיש וכיבדו במשקה חם כשהוא שואל לרצונו. "באתי להביא לרב את שני ספרי" - ענה הזקן והושיט את שני הספרים לרבה של סלוצק. הרב עלעל בין הדפים ומידי פעם עצר ושוחח עם הזקן על הכתוב בספר.
משפנה הרב לאחד הנושאים שבספר והחל לדבר עם אורחו אודותיו, שמע מהזקן משפט שהפתיעו: "חידוש זה הוא החידוש האחרון בחיי". הרב שלא הבין את כוונת הישיש, נחרד, ושאלו "מה כוונתך?".
הזקן נאנח, כחכח בגרונו והחל לספר: "היה זה באחד מימי החורף דאשתקד. יושב הייתי בבית המדרש ומעיין בלימודי. זה כמה ימים שעמלתי בביאורה של סוגיה ובכל זאת הדברים לא התיישבו על לבי, אולם כבר אמרו חז"ל "יגעת ומצאת תאמין". אחר עמל רב עלה בידי חידוש זה המיישב כמה וכמה קושיות. הזדרזתי להעלות את הדברים על הכתב, סיימתי את לימודי והלכתי לביתי.
בדרך ניקרה בלבי מחשבה 'הן אינך צעיר והעיון הרב מאמץ את כוחך יתר על המידה, הלא זקוק אתה לשמור על בריאותך, ובכך שאתה עמל כה קשה הנך מותש ועייף'. הרהורים אלו חלפו בראשי ולא נתנו לי מנוח, עד שהחלטתי כי ממחר הריני מפסיק ללמוד בעיון כה גדול ומתחיל לעסוק וללמוד בנושאים קלים יותר. מיד למחרת חשתי באמת עד כמה החלישני הלימוד.
בבוקר בקומי משנתי פקחתי את עיני והנה אינני מצליח לראות כמעט, ניסיתי לשטוף את עיני במים ולטפטף רפואות לעיני אך ללא הועיל, משעה לשעה הלכה ראייתי ונחלשה עד שדעכה כליל.
לא ידעתי היכן לשים את נפשי, והתחלתי להתרוצץ מרופא לרופא בתקווה למצוא מזור למחלתי, אך הכל היה לשווא. הרופאים הנידו את ראשם במבוכה 'אין אנו יודעים את הסיבה לאבדן ראייתך, כנראה שהגיל הוא שעשה את שלו'.
משנוכחתי שלא תצמח לי כל ישועה מרופאי הפלך, התייעצתי עם בני משפחתי והחלטתי לנסוע לוינה, מקום מושבם של טובי הרופאים, ואולי, אולי משם תבוא הרפואה. ימים מספר נדדתי בדרכים תוך כדי שאני נעזר ביהודים טובי לב אשר לא מנעו עזרה מעיוור זקן, עד שהגעתי לוינה העיר הגדולה אל ד"ר וינר המומחה הגדול לבעיות עיניים.
הרופא טוב הלב ששמע שבאתי מדרך רחוקה, ריחם על זקן כמוני שנאלץ להתגלגל בדרכים וקיבלני מיד. שריקת הפתעה נפלטה מפיו עת בדק את עיני: 'מדוע המתנת שנים כה רבות עד שפנית לרופא?' - שאלני ד"ר וינר. לא הבנתי מה כוונתו, אולם הוא חזר ושאל: 'תקופה ארוכה הינך סובל מחוסר ראיה ולא הגעת אלי עד היום?'.
כששמעתי את דבריו השבתי לו: 'כבוד הדוקטור, זה חודשיים בסך הכל מאז איבדתי את ראייתי, ומיד הזדרזתי לבוא לשאול בעצתך'. הרים הדוקטור את פניו כלא מאמין, וכשהוא מניד את ראשו אמר: 'לא, לא יתכן, לפי מצב עיניך נראה שאינך רואה מזה עשר שנים. מחלתך חשוכת מרפא וכל יום שראית במשך העשור האחרון היו נס ופלא שאין לו הסבר בכל מדע הרפואה'.
הזקן הפנה את ראשו אל הכרכים שהיו מונחים לפני רבי איסר זלמן ואמר: "או אז נזכרתי, הלא איבדתי את מאור עיני למחרת היום שבו החלטתי להפסיק להתייגע בתורה, אז הבנתי שהתורה לא התישה אותי אלא להיפך: במשך שנים ארוכות שבהם כבר כבו עיני ולא הייתי מסוגל לראות על פי דרך הטבע, עשה עימי אלוקים חסד כדי שאוכל לעסוק בתורה כפי רצוני, אולם בו ברגע שהחלטתי להפסיק לעמול ולהתעסק בלימוד התורה בעיון - הפסדתי זכות זו וחזרתי להיות מונהג על פי דרך הטבע ככל אדם הנפגע ממחלה זו".

שמונים שנות עבודה הלכו לטמיון
ידועים דברי הגמרא (ברכות כט, א) על יוחנן כהן גדול, שלמרות ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה, נעשה לבסוף צדוקי.
לכאורה, ישנה סתירה בין דברי הגמרא הנ"ל לבין הגמרא (יומא לח, ב) האומרת: "כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא - שוב אינו חוטא".
הכיצד?
מתרץ הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל ("לב אליהו" שביבי לב בראשית, עמוד רלב): הרמב"ם (הלכות "דעות" פרק ד, כ) כותב, שכל המנהיג עצמו בדרכים שהורה, הרי הוא ערב לכך שלא יבוא לידי חולי הגוף, כל ימיו, חוץ אם מגיפה גדולה תתפשט בעולם.
והטעם פשוט: בזמן מגיפה, רחמנא ליצלן, האוויר נעשה מעופש בחיידקים של המחלה ואז אפילו אדם בריא וחזק, המחוסן בדרך כלל מפני מחלות כאלו, עלול להידבק במחלה.
וכן הדבר, אומר הגר"א לאפיאן זצ"ל, גם בתחלואי הנפש. בדרך כלל, בעל מדירגה ברוחניות יכול להיות בטוח אמנם שלא ייכשל, ואולם בשעת מגיפה אין מגן מפני ההידבקות במחלה.
ועתה נבין: נכון הוא ש"כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא - שוב אינו חוטא", ברם, יוחנן כהן גדול חי בתקופתם של הצדוקים שעיפשו והרעילו את אוויר העולם בדעות משובשות. במצב כזה, אפילו ליוחנן כהן גדול ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה לא היו פתרונים, ונדבק במחלתם.

"כל זמן שהנשמה בקרבי"
הרב מפוניבז', הג"ר יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, סיפר:
מנהג היה לו ל"חפץ חיים" בישיבתו, ישיבת ראדין, שכאשר חפץ היה להודיע לתלמידיו הודעה חשובה ובלתי שיגרתית, היה מזמן אותם לביתו בערב לאחר סיום "סדר שלישי" בישיבה. כך קרה שפעם אחת הוכרז בישיבה לאחר תפילת שחרית כי ה"חפץ חיים" מבקש שבני הישיבה יסורו אליו בלילה לאחר תום הלימודים.
בדריכות ובציפייה התכנסו התלמידים בביתו כדי לשמוע את דברי רבם. וכה היו דבריו: שבעים, שמונים שנה אמרתי מידי יום את תפילת "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא", ורק היום הבנתי את משמעותה! הנשמה - טהורה היא ומשום כך היא גם נצחית. היא קיימת מאז בריאת העולם והיא עתידה להישרד לנצח נצחים.
בכל התקופה האין-סופית הזאת ישנו פרק זמן קצר של שבעים-שמונים שנה שהיא שתולה בגופנו.
אולם, המשיך ה"חפץ חיים" ואמר, שבעים-שמונים שנה אלו הן הן המכריעות לגבי נצחיותה של נשמתנו, הואיל ורק במשך תקופה זו אנו יכולים ומחויבים למלא את משימתנו - לשמור על טהרת הנשמה, לשפרה ולייפותה. כי אותה נשמה אשר "אתה עתיד ליטלה ממני" היא הנשמה אשר ה' עתיד "להחזירה בי לעתיד לבוא". רק באותה דרגה שתוחזר הנשמה לבוראה בסוף ימי האדם על האדמה, היא תשוב ותיקבע באדם לעתיד לבוא, בחיי הנצח.
המסקנה היא: "כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך, ה' אלקי ואלקי אבותי, רבון כל המעשים אדון כל הנשמות". כלומר, ההזדמנות להודות, להתקדש ולהיטהר, לעלות ולהשתפר נתונה אמנם לאדם, אולם אך ורק במשך תקופה קצרה זו של "כל זמן שהנשמה בקרבי".

מגיל שמונים - מיתת נשיקה היא דבר טוב
בביקור תנחומין בבית משפחת הרב יוני גרשטיין עם פטירת אביו, ר' ישראל ז"ל, שניפטר במיתת נשיקה, היקשה הגר"י זילברשטיין: הרי אנחנו אומרים כל לילה 'והאר עיניי פן אישן המוות', ואם כן מוכח שעם ישראל אינו רוצה למות במיתת נשיקה, ומדוע קוראים לפטירה שכזו בשם 'נשיקה', המלמד על אהבה וחיבה?
ותירץ בשם גדולי עולם, שכל זה הוא עד גיל שמונים שנה. עד אז צריך היהודי לקוות שלא ייצא מן העולם תוך כדי שינה, שכן לא יהיה אז באפשרותו לחזור בתשובה שלימה כראוי ולהתכונן ליומו הגדול וגם לא לומר ווידוי. אבל לאחר גיל שמונים, כאשר כל בר דעת כבר הכין עצמו בסילודין לפני בוראו, מיתת נשיקה היא דבר טוב.

ככל שמזקינים מוסיפים גבורה
במסכת שבת (עז, ב) מובא: "תנו רבנן: שלושה כל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה, ואלו הן: דג ונחש וחזיר".
מדוע דווקא שלושת בעלי חיים הללו מוסיפין גבורה?
הטעם לכך הוא, לפי שהם אוכלים מאכלים שלכאורה אינם מזינים את הגוף. הדג אוכל רק מים. הנחש התקלל שמאכלו יהיה עפר, והחזיר אוכל את מה שמוצא באשפתות, ולכאורה היה צריך להיות שככל שיזקינו כן יילך גופם וייחלש, שהרי מזונם דל, אבל הקב"ה רצה להוכיח שיש אדון לבירה וכל הטבע נמצא בידיו. ולכן אדרבה, דווקא אלו האוכלים מזון שאינו מבריא - ככל שמזקינים מתגבר כוחם.
שם השיעור: פרק ה - עד מאה ועשרים


"חיים - ברצונו"
בספר "מליץ יושר" מסופר:
מעשה ובא אדם לפני מרן הגרי"ז, וטען כי יש באמתחתו עצה לאריכות ימים.
הנה, אמרו חז"ל, יודע בעל התאנה אימתי ללקט את תאנותיו כשהם נגמרין, אם כן יש עצה שלא להשלים עצמו - ואז יוכל להוסיף ולחיות.
השיב מרן הגרי"ז: אם לא יעשה האדם וישלים את רצון ה' אין אלו "חיים"
ובין כך ובין כך הוא מת. אימתי החיים - חיים, כאשר חי האדם על פי רצון ה' וממלא את ייעדו.
"חיים - ברצונו".

אורך ימים ושנות חיים
"ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים"
(בראשית כז, ז) הכפילות במילים "ימי שני" תמוהה, לכאורה, שכן די היה שייכתב או: "ואלה ימי חיי אברהם", או: "ואלה שני חיי אברהם", שהרי ימים בכלל שנים הם?
הגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל, בספרו גשר החיים (ח"ג פ"ב), מבאר ענין זה בהבחינו בין אריכות ימים ושנים, לבין אריכות שנים ללא אריכות ימים.
אריכות שנים שיש בהם גם אריכות ימים, היינו שנים ארוכות אשר כל הימים שבהן היו מנוצלים, ועל כן גם הם נחשבים לארוכים. ועל כגון זה נאמר: "ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים" (משלי ט').
לעומת זאת, אצל האדם שימיו מבוזבזים וריקים מתוכן, אין לדבר על אריכות ימים; ואם בכל זאת הגיע לזיקנה אפשר לומר עליו שזכה לאריכות שנים בלבד.
אצל אברהם אבינו שימיו היו מלאים, נאמרה עליו הכפילות הנזכרת: "ימי שני חיי אברהם".
מסופר על עיר שבית הקברות שלה היה מלא מצבות, שגיל הנפטרים אשר היה חקוק על המצבות היה נמוך מאד. על מצבה אחת היה חקוק נפטר בן עשרים שנה וחמשים יום. על אחרת היה חקוק נפטר בן שלושים שנה ועשרה ימים וכן הלאה.
כל מי שנכנס אל בית הקברות היה משתומם לפשר הדבר. מדוע נפטרים כאן בני אדם צעירים?
ההסבר שניתן לכך היה: במקום זה נוהגים לציין את מידת האריכות ימים של הנפטרים, ומחשבים רק את הימים הארוכים המנוצלים.
אם יעשה כל אדם חשבון נפש יראה שגם הוא ייחשב לפי חשבון זה כילד קטן, שהרי ימים רבים עוברים עליו בלי שנוצלו כהוגן.
פעם הסביר הגרא"מ שך מדוע לדעתו הוא הפך להיות ראש ישיבת פוניבז' ואחרים לא: "אני למדתי שבעים שנה, כשאחרים למדו רק חמישים שנה...".
כוונתו היתה, שמכיוון שבמהלך שבעים שנה הוא למד את כל שבעים השנים, בעוד שהאחרים למדו בתקופה זאת רק חמישים שנה. כלומר, הם לא למדו בימי שישי ושבת והוא ניצל את הזמן, והספיק אם כן עוד עשרים שנות לימוד...


כדאי לחיות אף בשביל ברכה אחת בשבוע
"בירושלים היתה מתגוררת אלמנה צדקנית מסורבלת בייסורים ורתוקה למיטתה שהיתה זקוקה לטיפול מיוחד. מהרי"ל דיסקין זצ"ל היה נוהג בכל ערב חג לעבור דרכה ולברכה בברכת החג.
"פעם אחת כאשר בא מהרי"ל לביתה והנה להפתעתו האלמנה מבקשת ממנו שיברך אותה באריכות-ימים. מהרי"ל תמה ואמר: לשם מה זקוקה זקינה בעלת-ייסורים לאריכות-ימים בו בזמן שכל גופה מסורבל בייסורים ואפילו להתפלל ולברך איננה יכולה (מחמת נקיון הגוף)...?
"האלמנה ענתה, שפעם בשבוע כאשר באה האחות ורוחצת אותה ומיד לאחר מכן הרי היא מצליחה לחטוף איזה ברכה בנקיות. ואם-כן, כדאי לה לחיות בשביל ברכה אחת בשבוע אשר אין-ערוך למתן שכרה" ("לשכנו תדרשו").

"השיקול היחידי הוא הארכת החיים"
בני משפחה באו להתייעץ עם מרן הגרא"מ שך זצ"ל. אם המשפחה חלתה.
הרופאים המליצו על ניתוח שסכנה כרוכה בו, וסכוייו מעטים. בכל מקרה, הבהירו, לא תשוב לאיתנה. פנו לשאול האם להסכים לניתוח, והם שבורים ורצוצים.
אמר להם: "השיקול היחיד הוא הארכת החיים. אף אם יהיו אלו חיים מוגבלים ומיוסרים, הנראים בעינינו חסרי תכלית.
"הנה, משה רבינו ביקש להשאר בחיים ולו כציפור! וכי מה התועלת בחיים כאלו, הרי לא יוכל לקיים בהם מצוות! אבל היודע כי כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לא בראו אלא לכבודו, וכל בריה מוסיפה כבוד שמים בעולם, יודע מה יקרה היא כל דקת חיים, באיזה מצב שיהיו!"...

"עוד ינובון בשיבה"
כאשר היה רבי אליהו לאפיאן כבן שבעים ושמונה, התבקש על ידי רבי נח שמעונוביץ, ראש ישיבת "כנסת חזקיהו" בזכרון יעקב ובכפר חסידים, לכהן כמנהל רוחני בישיבה.
רבי אליהו חשש מפאת גילו הגבוה לקבל את המישרה ונסע אל החזון איש"
לשאול בעצתו. ה"חזון איש" יעץ לו לקבל את המישרה וברכו: "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו - להגיד כי ישר ה'". כלומר, שר' אליהו יאריך ימים בעירנות וברעננות ויזכה שנים רבות להשפיע ברוחניות ו"להגיד כי ישר ה'".
ואמנם ר' אליהו האריך ימים, וכשהיה כבן תשעים וחמש עדיין נשא את דרשותיו המעוררות בהיכל הישיבה (הקדמה לספר "לב אליהו").

"יהי רצון שיחיה ויאריך שנים עד מאה שנה"
ברכות של הגר"א גם אם ניתנה באקראי, לא חזרה ריקם. באחד מימי חג הסוכות נכנס לסוכתו אחד מבני העיר. מרוב התעמקותו בתורה לא הבחין בו הגר"א, ולעומת מנהגו לקבל את פני אורחיו בסבר פנים יפות, הרי הפעם לא האיר אליו פנים והמשיך בלימודו.
הלה חושש היה כי בלבו של הגר"א ישנה טינה כנגדו והסיח צערו לפניו, אולם הגר"א הפיג את חששותיו, באומרו: "מדוע תהא בלבי טינא כנגדו, האם מפני שבא בחברתינו לשמוח איתנו בשיר ושבח בזמן שמחתנו, יהי רצון שיחיה ויאריך שנים עד מאה שנה".
ברכת הצדיק נתקיימה, והלה האריך ימים והגיע בשיבה טובה, לשנתו התשעים ושמונה.
באחד הימים נחלש וחלה. בני ביתו התכוונו להביא אליו רופא, אולם הוא מחה בידם באומרו: "מה לי ולרופא? הלא בידי ברכת הגר"א לחיות עד מאה שנה, ולחשבון זה חסרות עוד שנתיים וכמה ימים, ולא אוותר על אף יום אחד מברכתו של צדיק". וכן היה. אותו זקן חי עד מאה שנה, וביום הולדתו המאה נפטר לבית עולמו, וכל נכבדי קהילת ווילנא הלכו אחרי ארונו.

"אורך ימים לך, בני, הנח ציצית טליתי"
אחד מזקני העיר לובטש ור' בנימין שמו, הגיע לזקנה מופלגת, וכל ימיו היה בוטח בברכתו של הגר"א. הוא היה נוהג לספר כיצד נתברך. היה זה עוד בשנות ילדותו, כשהיה מתפלל בבית מדרשו של הגר"א. לאחר התפילה המשיך הגר"א בסדר לימודיו, כשהוא מטייל הלוך ושוב ומתעמק במחשבותיו, ולפעמים נשאר גם הוא, הילד הצעיר, בבית המדרש להגיד תהלים.
באחד הימים נתקלו השנים, הגר"א הישיש והילד הצעיר, זה בזה בהיכל בית המדרש. למראה פני הגר"א נבהל הילד, ומתוך התרגשות לא שם לב שרגלו דרכה על ציצית טליתו של הגר"א. הילד נבעת ביותר ועמד על מעמדו כנציב שיש, כאילו נתאבנו אבריו, ולא יכול היה להרים רגלו, עד שהגר"א, שהרגיש בחרדתו ובמבוכתו, שם את ידו על כתפו ואמר לו בחיבה אבהית: "אורך ימים לך, בני, הנח ציצית טליתי".
כאשר נודע הדבר בבית המדרש ובעיר, נדרשו דברי הגר"א לא כברכה בלבד אלא כהבטחה. אבותיו של הילד עשו אותו היום יום טוב וחילקו צדקה לעניים, וכל ימיו ראה את עצמו בר מזל ובוטח היה בברכתו של הגר"א לאורך ימים ("הגאון החסיד מוילנא").

אדם שסותר את כל תורת הרפואה
בשנת תשנ"ו, כאשר היה מרן הגרא"מ שך זצ"ל על סף שנת המאה לחייו, הובהל לבית החולים בחוסר הכרה כשהוא מתקשה לנשום. הרופאים החדירו צנורית לגרונו, אך היה זה טיפול מסוכן מאד בגילו ובמצבו, וכמעט חסר תוחלת. מנהל בית החולים קרא לבנו והודיעו: "מחובתי לומר לך שאפסה תקוה, אביך לא ישרוד את הלילה".
מובן שהבן לא מש מהמטה. באשמורת הבוקר התנמנם, והנה מרן זצ"ל קורא בשמו: "היכן אני", שאל.
"בבית החולים", השיב הבן.
"הוציאני מיד", הורה מרן, "אין מקומי כאן, אני בריא!"
מיד פעל הבן לשחרורו של מרן, שחי עוד שש שנים תמימות. וכשהיה רופאו, הפרופסור בנק, מרצה בפני תלמידיו, היה פותח את הרצאתו באומרו: "ישנו אדם אחד, שעצם קיומו בחיים סותר את כל מה שאני יודע ברפואה וכל מה שאני עומד ללמד"...

כפיית מידת הדין להענקת חיים
כה סיפר הגר"י זילברשטיין: בא אלי לפני כמה שנים זקן מופלג, שעבר את גיל המאה, ובפיו שאלה: לפי הדעות בהלכה שכל ימי ספירת העומר מצווה אחת הם, האיך יוכל לספור בברכה, והוא בטוח - בגלל חולשתו העצומה - שלא יזכה לגמור את המצווה, שכן לפי כל הממצאים הרפואיים 'היה ברור' שהאיש יילך לעולמו תוך זמן קצר.
אני המלצתי לו לעשות ההיפך - סיפר הגר"י זילברשטיין.
כיצד מתנהג תינוק חכם וממולח שאמו אינה רוצה לתת לו סוכריה כבקשתו?
אומר בא"י אמ"ה שהכל נהיה בדברו, ואז הוא כופה את אמו לתת לו את הסוכריה, אחרת תהא ברכתו לבטלה...
גם אתה עשה כן, השבתי לו. התחל למנות את ימי הספירה, ולפי דבריך שהינך חושש לדעה הסוברת שימי הספירה הם כולם מצווה אחת, תהא מידת הדין אנוסה כביכול להעניק לך אפשרות לגמור את כל הארבעים ותשעה הימים, אחרת תהא הברכה לבטלה.
וכך הווה. האיש שמע לעצתי, ורק לאחר חג השבועות ארז מטלטליו והלך לעולם שכולו טוב.
צריך לדעת שכך היא ההנהגה גם בשאר מצוות, כמו שחוטבי העצים לבית המקדש השלימו כל שנותיהם כדי שיסיימו המצווה, וכמו שחלוצי הצבא שיצאו להילחם בעד ישראל חזרו כולם לבתיהם עם תום ארבע עשרה השנים שבהן כבשו חלקו את הארץ.

עצה לאריכות ימים
רבי חיים קרייזוירט, אב"ד אנטוורפן, היה גאון נודע בתורה. בצעירותו, נחשב לבחור הטוב ביותר בישיבת "חכמי לובלין" שבהנהגת רבי מאיר שפירא. כשרבי מאיר בחנו נדהם מהיקף הידיעות שלו, מה"עילוייאשקייט" הנוראה של "הבחור מקראקא".
רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי התבטא עליו שלא ראה עילוי כמוהו. וחמיו, רבי אברהם גרודז'ינסקי, בעל ה"תורת אברהם", כותב עליו שבחנו בתלמוד בבלי וירושלמי עם כל הרש"י והתוספות "וידע הכל על בוריו ממש".
עם כל זאת, הקדיש רבי חיים את כל זמנו ומרצו כדי לעזור לאלמנות ויתומים, לחולים ולאומללים בהיקף חסר-תקדים.
לפני עשרים וכמה שנים חלה מאד. הרופא אמר לו אז בשפה בוטה: "גמרת עם החיים שלך, לא תמשיך". מעוצמת ההודעה המבהילה והזעזוע שחש הוא התעלף מייד, מול הרופא.
כשהתעשת טס לארץ, נסע לבני ברק ונכנס אל מרן הסטייפלר, ושח לפניו על מחלתו האנושה וההודעה שפגעה בו כרעם ביום בהיר.
רבי חיים ביקש מהסטייפלר שיורה לו על מעשה טוב של מצווה או סגולה שבזכותם יינצל מהמחלה.
הסטייפלר ענה: "איתא במשנה: 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ביקור חולים והכנסת כלה והלווית המת'. הדעת נותנת שאחרי ביקור חולים היה צריך להיות כתוב והלווית המת, איך נכנסת הכלה באמצע, בין החולים והמתים?
התירוץ הוא, כי אם מתעסקים במצוות הכנסת כלה, באמת יש בכוח זה להפריד בין ביקור חולים להלווית המת!'.
מאותה יום הקדיש רבי חיים קרייזוירט את כל כולו לשם מצות הכנסת כלה ותמיכה באלמנות.
ההכרות שלנו, מספר אחד ממקורביו, נוצרה ימים ספורים לאחר מכן. נשאתי את בת זוגי שתחי', והוא עזר לנו להינשא. מני אז נוצר בינינו קשר הדוק. אני הייתי שקוע בענייני חסד, הוא שמע על זה, וכך התחלנו לעבוד יחד.
ביקרנו ביחד אין ספור בתי אלמנות שבורות שלהן העניק מתת יד רחבה. זה לא היה רק הכסף שנתן להן, אלא העידוד שהעניק לכל אחת. היינו נכנסים לביתה של אלמנה שבורה שעמדה ובכתה: "נשארתי לבד עם עשרה ילדים, איך אגדל אותם? איך אחתן אותם?"
רבי חיים היה דופק על השולחן ומכריז: "מה זאת אומרת איך? א-נ-י אחתן לך את כל הילדים!" המילים האלו שהכריז בבתיהן של מאה אלמנות ויותר, הן עצמן היו התרופה לכאב הלב של האלמנה הרצוצה. עצם העובדה שביקר שם והבטיח, זה עצמו עשה רושם עצום על כל אחת ואחת.
בזמן הנסיעה לביתה של כל אחת מהן, היה חוזר שוב ושוב על המלים "לב אלמנה ארנין" בהתפעלות עצומה, והיה מוחא כפיים מרוב התרגשות והכנה לקראת המצווה.
"אנחנו הולכים לקיים את המצווה 'ולב אלמנה ארנין'" היה חוזר וקורא פעם אחר פעם. זה חזר על עצמו בכל נסיעה, מבלי שהוא יתעייף.
לא אשכח איך נכנסנו פעם לבקר בביתן של שתי אלמנות, אם מבוגרת ובתה כבת שלושים לערך. רבי חיים אמר לבת, האלמנה הצעירה: "את נראית רע מאד".
השתוממה ושאלה: "עד כדי כך? יסביר לי הרב את כוונתו".
רבי חיים ענה: "אינני יודע, זה נראה כאילו אינך אוכלת מספיק. האם את אוכלת בשר?"
האלמנה הצעירה יצאה מן הכלים מרוב התפעלות ואמרה לאימה: "את רואה אמא? הוא מבין אותי!".
הוא שלף בו במקום סכום של חמש מאות דולר, ומסר לה כדי שתוכל לאכול בשר.
בשר לא היה חסר לה לאותה אומללה, אלא מצבה הטראגי הוא שהשתקף מכל תווי פניה. בפיקחותו העצומה ידע הרב איך להצהיל רוחה של קשת-יום זו ולהעניק לה תשומת לב באופן שלא תרגיש שלא בנוח.

בן מאה - כל יום רווח נקי
"בן מאה - כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" (אבות ה, כא) הגאון רבי שבתאי נחומוביץ זצ"ל, ראש ישיבת נובהרדוק - שעדליץ ומשגיח ישיבת "תפארת הכרמל" - חיפה, מביא בשמו של הגאון רבי אברהם ממיר זצ"ל: "בן מאה כאילו עבר ובטל מן העולם". לכאורה, דבר זה ביטול הוא ולא מעלה כיתר המעלות שנמנו במשנה ביחס לגילאים השונים?! אלא, "שהוא מעלה שיהיה בעיניו כל העולם 'כאילו אינו', והוה מעלה כמו 'בן תשעים לשוח', כן יהיה לו מעלה שלמאה שנים יהיה בעיניו כאילו עבר ובטל מן העולם".

"מובטח לו שלא ימות בלא תשובה"
אדם אחד סבל יסורים נוראים לפני פטירתו. באו אנשים לבקרו, והתחנן לפניהם שיתפללו לה' שיקח את נשמתו.
ביקש אחד ממבקריו שיספר לו את תולדות חייו. הזכיר החולה כי בנעוריו היה בליז'נסק.
שאלו המבקר: האם היית על קברו של הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א?
בודאי, ענה החולה, וכי אפשר להיות בליז'נסק ולא להשתטח על קברו של הצדיק?
אכן, ענה האיש, מובן הדבר. הרבי רבי אלימלך כתב בצוואתו, שמי שיעבור על קברו מובטח לו שלא ימות בלא תשובה. אם כן, התוודה ועשה תשובה.
עשה כך החולה, ונפטר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זו שנית